שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקולנוע של קוריאה הדרומית: אלימות לשם אמנות
    שלושה מגדולי הבמאים של קוריאה הדרומית עושים כרגע סרטים מעבר לים - ביניהם הקאמבק הגדול של ארנולד שוורצנגר. אז לפני שהיא מתרוקנת מנכסיה, הנה כמה מילים על תעשיית הסרטים האסייתית המדממת והמגניבה מכולן

    איפשהו בקליפורניה יושב עכשיו העורך ניקולס דה טות', ותופר את דרמת האימה "Stoker" עם ניקול קידמן ודרמוט מלרוני. מאחורי כתפו של דה טות' מציץ הבמאי פארק צ'אן-ווק. בניו מקסיקו מסתובב הצוות של "Last Stand", ומצלם את הקאמבק הקולנועי הגדול של ארנולד שוורצנגר. את המושל לשעבר מתדרך הבמאי קים ג'י-וון. 

     


     

    באביב יחלו צילומי "Snow Piercer", עיבוד לרומן הגרפי "Le Transperceneige". בהגה של הקופרודוקציה האמריקאית-צרפתית-קוריאנית יאחז הבמאי בונג ג'ון-הו. כן, החלה בריחת המוחות הדרום-קוריאנית הגדולה.

    בונג ג'ון-הו. כולם כבר שמים לב לקוריאנים (צילום: MCT)
    בונג ג'ון-הו. כולם כבר שמים לב לקוריאנים(צילום: MCT)

     

    הכתובת הייתה על הקיר: מאז "שבעה צעדים" מ-2003, שחזר מפסטיבל קאן עם הפרס הגדול של חבר השופטים, אי אפשר להתעלם ממה שקורה בקוריאה הדרומית. או ליתר דיוק מהאגף האלים בתעשיית הקולנוע הענפה שלה, שב-2011 יצרה לא פחות מ-115 סרטים.

     

    הטריילר של "שבעה צעדים". נקודת מפנה ב-2003

     

    מהצד האפל של הכוח הדרום-קוריאני יוצאים סרטים מגבירי דופק ועוצרי נשימה שלא דומים לשום דבר אחר: זה לא האקשן המופרז-מופרך של הונג קונג, זאת לא האסתטיקה המדממת של היפנים. זה גל קוריאני ייחודי, מרגש ומטלטל לא פחות מאשר מכה ומדמם, שהחל עוד בסוף המאה הקודמת ולא עושה סימנים שהוא מתכוון לעצור. או לפחות לא עשה עד ששלושת היוצרים המחוננים דלעיל נחטפו אל מעבר לים.

     

    מה קורה בקוריאה?

    אם אני כותב כאן שיר הלל לקולנוע המדמם של הקוריאה היותר נחמדה, זה משתי הסיבות יחד: כי יוצאים משם סרטים מגניבים טילים, וכי יכול להיות שזה נגמר. לא רק בגלל הבריחה הגדולה, אלא גם כי בשנה הבאה יצא הרימייק האמריקאי של "שבעה צעדים" בבימויו של ספייק לי; אם הוא יצליח כמו המקור, שלושת השגרירים הראשונים יהיו רק ההתחלה של הגירה המונית — אנושית ורעיונית כאחת.

     

    קבלו דוגמית: סצינה מ"The Man From Nowhere" של לי ג'ונג-בום

     

    ואם כך, זאת ההזדמנות להסתער על רשימת הצפייה של מדינת הקולנוע המגניבה בתבל, כל עוד הכתר יושב לה חזק על הראש. בינתיים בואו ננסה להבין איך זה שארץ אחת מייצרת ערמה כזאת של גאוני אקשן, מתח, פשע, אימה - ולפני הכל, נקמה.

     

    "נטירת הטינה נטועה עמוק בפסיכולוגיה הדרום-קוריאנית", אומרת ד"ר ליאורה צרפתי, מומחית לתרבות קוריאה מאוניברסיטת תל אביב, כשאני מנסה לחלץ ממנה את המוטיב הכי בולט בקולנוע שבא משם. היסטוריה של דיכוי והשאיפה לפגוע במדכא, אומרת צרפתי, הן דבר שמחלחל לתוך הלך הרוח הנפשי של אומה. וזה בטח לגבי עם שנהנה מ-600 שנות שקט.

     

    הטריילר של "A Tale of Two Sisters" בבימויו של קים ג'י-וון

     

    "רק תחשוב על זה שבערך בין השנים 1300 ו-1900 לא היו שם מלחמות משום סוג", מסבירה צרפתי. ואז, בתחילת המאה הקודמת התחילו הזוועות: כיבוש יפני אכזרי (1910־1945) ומלחמת אחים (1950־1953) שגבתה את חייהם של 2.5 מיליון בני אדם, לפני שהסתיימה בדיוק על הקווים שבהם החלה.

     

    הנקמה היא כמעט ז'אנר עצמאי בקולנוע של קוריאה הדרומית. דור שלם של במאים פשוט התאהב באלמנט של "עכשיו אני אראה לך מה זה", וצריך להבין את הייחוד של הדור הזה. חמישה במאים בולטים יש בגל הקוריאני האפל: שלושת היצואנים הנ"ל ולצידם לי ג'ונג'-בום ונה הונג-ג'ין. האחרון הוא הצעיר שבחבורה (יליד 1974), האחרים נולדו בין 1963 ל־1970.

     

    מתוך סרטו של נה הונג-ג'ין "The Yellow Sea"
    מתוך סרטו של נה הונג-ג'ין "The Yellow Sea"

     

    ההורים של החבר'ה האלה חוו את מלחמת קוריאה בזמן אמת והשתתפו במרד הסטודנטים העקוב מדם של 1960. הילדים שלהם התבגרו במדינה שהחלה להשתחרר משנים ארוכות של בלגנים פוליטיים, משטר צבאי ודיכוי אזרחי. היה להם על מה לנטור טינה, ובדיוק ברגע הנכון היו להם האמצעים, והלגיטימציה, לעשות מזה קולנוע.

     

    בטוחים רק במציאות

    קוריאה הדרומית איננה מדינה אלימה. להפך: עם כ-2.5 רציחות על כל 100 אלף תושבים, היא מהמקומות היותר בטוחים על הפלנטה. ומעניין שהנקמה האלימה היא לא רק על תקן פנטזיה קולנועית נטו, אלא שגם בסרטים יוצא שהיא מתפקששת הרבה יותר מאשר מצליחה. בלי להיכנס לסדרה של ספוילרים, מעגל הדמים בסרטים האלה הוא על פי רוב בדיוק זה: מעגל. שביל ללא מוצא.

     

    מתוך "The Man From Nowhere" של לי ג'ונג-בום
    מתוך "The Man From Nowhere" של לי ג'ונג-בום

     

    אני מציע לד"ר צרפתי תאוריה: עם שאיבד 2.5 מיליון איש על כלום הולך ועושה סרטים אולטרה־אלימים שמוציאים שם רע לאלימות עצמה. צרפתי מוכנה לקבל את ההכללה, אבל מתקנת: זה עם שכוחות חיצוניים - מערביים מחד וקומוניסטים מאידך - הובילו אותו למלחמה עם 2.5 מיליון הרוגים מיותרים. והנה זה שוב. היסטוריה של דיכוי.

     

    כל אולם קולנוע בקוריאה הדרומית מחויב להקרין סרטים מקומיים לפחות 73 ימים בשנה. אם מישהו מחפש סיבות לחוסנו של הקולנוע המקומי, זאת אחת מהן. אחרת היא אהבת קולנוע: על פי סקר שפורסם לאחרונה ב"הוליווד ריפורטר", 27 אחוזים מאזרחי המדינה מעדיפים יציאה לסרט על פני כל בילוי אחר (במקום השני, עם 21 אחוז: שופינג). ויותר מזה: 47 אחוזים מעדיפים סרט קוריאני, לעומת 38.1 אחוזים שמעדיפים תוצרת הוליוודית. חוסן זה לא מילה.

     

    צ'וי מין-סיק כוכב "שבעה צעדים". אולד-בוי, או סיק-בוי?
    צ'וי מין-סיק כוכב "שבעה צעדים". אולד-בוי, או סיק-בוי?

     

    בשורה התחתונה, נדמה שהפילם-נואר הקוריאני הוא צירוף מקרים משוגע. ממשלה שמעודדת את התעשייה (430 מיליון דולר היא השקיעה רק מאז 2007, מחצית מהסכום כמימון ממשלתי ומחצית כמס על כרטיסים שהולך ישר להפקות מקור); במאים ממה שמכונה שם "דור 386",

    על שמו של המחשב ההוא, שהגיעו לבגרות בטיימינג מושלם מבחינת חופש היצירה במדינה;

     

    שוק מקומי נאמן ושוק בינלאומי צמא (קוריאה הדרומית מייצאת סרטים, ספרים ומוזיקה בשווי של כשני מיליארד דולר בשנה, בעיקר לאסיה); היסטוריה של אלימות. כל זה חבר יחד כדי לייצר לנו את הקולנוע המגניב בתבל.

     

    לפני שזה ייגמר, כי זה מה שקורה לכל הדברים הטובים, תעשו לעצמכם טובה ותטעמו מזה. וואחד דליקטסים עושים שם בקוריאה מהמעדן ההוא שמוטב להגיש קר. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הקולנוע של קוריאה הדרומית: אלימות לשם אמנות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: MCT
    פארק צ'אן-ווק. מביים את קידמן ומלרוני
    צילום: MCT
    צילום: MCT
    נה הונג-ג'ין. עם הפנים להוליווד?
    צילום: MCT
    7 לילות
    מומלצים