120 אחוזים מתוך 70
נכון שלא נתתי את כל מה שיש לי, אבל נתתי די הרבה. אולי הכי הרבה. אולי בעצם יותר ממה שאני יכול? הצעה לתיזה
לחכות. בדרך כלל לא אכפת לי לחכות. יצאתי טיפוס רגוע במשפחה של לחוצים מטפסי קירות ואני די סבבה עם מה שהחיים זורקים לכיוון שלי. אני חוטא בתפיסת "יהיה בסדר" וחי עם המנטרה: "למה לדחות למחר אם אפשר לדחות למחרתיים". אני מחכה לרכבת בסבלנות ועומד יפה בתור. אני לא נדחף קדימה ולא מלקק את דרכי למעלה וכבר שש שנים שאני יושב בחדר ההמתנה של החיים ומצפה לתורי בשקט בשקט בלי “אני רק שאלה”.
ואז אני מתחיל להילחץ. ברגע האחרון, שניה לפני יריית הפתיחה, דקה לפני שאני קולט שהתאוריה שלי קלוקלת ויש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר. ואז אני הופך בלתי נסבל. בת'נקס גיבינג תכננו נסיעה באוטובוס לבוסטון. “זה בסדר, שלומית, אלו מקומות בטוחים, אנחנו נגיע". בטח נגיע, ביחד עם כל יבשת אמריקה, שנוסעת לארוחת ערב אצל החמות. בדרך לפורט אות'וריטי חטפתי התמוטטות מערכות כללית. כל הנסיעה בסאבוויי רצו לי בראש תרחישים בלתי אפשריים, למשל איך לא יתנו לנו לעלות לאוטובוס עקב עומס בכבישים של מיליוני תרנגולי הודו, שמנסים להגיע לתנור. החלטתי שכל הנסיעה הלכה פייפן, כולל המלון והחלומות על לובסטר רול ביוניון אויסטר האוס, וכשהגענו לתחנת האוטובוס ומולי המוני אדם מנופפים בכרטיסים לעבר סדרנים מבולגנים, החלטתי רשמית שזה הסוף. היה נחמד, היינו מטומטמים, אין סיכוי בעולם שמישהו יקח אותנו לאנשהוא ויאללה הביתה.
אממה, שלומית, שכבר למדה להתעלם מהילד הלחוץ שבא לי מבפנים, תפסה אותי ביד, שמה אותי בתור, אמרה לי "תעמוד כאן" וחיכתה בסבלנות בזמן שאני התכיינתי על אפוקליפסת האוטובוסים שלפנינו, ועל זה שגם אם נצליח לעלות לאיזה מגה-בס, נבלה את חמש-עשרה השעות הקרובות בפקקים על ה-I-95 ונגיע לבוסטון אולי מחרתיים, וזה כמובן במקרה הטוב. יש סיכוי סביר, סיכמתי את התמונה, שנאלץ לאכול את נהג האוטובוס כדי לשרוד.
כמובן שבסוף חיכינו לאוטבוס אולי 35 דקות שלמות, גג, והגענו לבוסטון תוך שלוש שעות וחצי בלי לממש את הפנטזיה הקניבלית שלי. זהו. אל תחפשו שום מסקנה או מוסר השכל באנקדוטה המטופשת הזו. רק רציתי להבהיר נקודה לפני שאנו ממשיכים לסיפור המרכזי.
עכשיו דוקטורט. תראו, זה לא כמו להירשם לתואר ראשון או שני. לאלה כל אוניברסיטה תקבל אתכם ברגע שנשלפים פנקסי צ'קים. התהליך הארוך והמייגע הזה של התקבלות ללימודי תואר שלישי דומה יותר לחיפוש עבודה. בחודשים האחרונים עבדתי נורא קשה כדי לשכנע אוניברסיטאות שאני כל כך מוצלח וחד פעמי שממש כדאי להם לשלם לי (!) כדי שאני אסכים בכלל לחשוב על לבוא ללמוד אצלם. אז כמובן שדחיתי הכל לרגע שאחרי האחרון וסיימתי לארגן את החומרים שעה לפני הדד-ליין, אבל זה לא משנה בכלל כי הכל כבר נגמר ונסגר ועכשיו. כל מה שנשאר לעשות זה לחכות, זאת אומרת שהחיים שלי הפכו כרגע לבוקר ההוא בתחנת האוטובוס.
מה המשמעות? למרות שתשובות מהאוניברסיטאות אמורות רק להתחיל לצאת לדרך איפשהוא באמצע אפריל, אני לא מפסיק לעשות ריענון לתיבת האימייל שלי. כל חמש דקות בערך אני נכנס מחדש לאתרי האוניברסיטאות רק כדי לראות את אותה ההודעה שההרשמה שלי התקבלה בהצלחה ותשובה תגיע בסוף מרץ.
אתמול קמתי בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר ובדקתי את הסמארטפון לראות אם הגיע תשובה. מי יודע, אולי באוניברסיטה שבטיים-זון אחר הפקידים ערים בלפנות בוקר של ניו-יורק.
על טפסי ההרשמה כבר עברתי חמש מאות פעם כדי למצוא עוד טעות מטומטמת בשביל לאכול עליה את הלב ולהניח את המסקנה המתבקשת שבגלל שבמכתב הבקשה עשיתי בטעות פעמיים רווח לא יקבלו אותי ללימודים. חוצמזה אני גולש כמו אומלל בפורומים של סטודנטים בפוטנציה אחרים, שכמוני מחכים לתשובות, קורא אותם בוכים על מר גורלם כמוני, למרות שהם נשמעים פי כמה יותר מוצלחים ממני ויותר מתאימים ללימודים גבוהים. אני לא מצליח לקום בבוקר, לא מצליח לאכול, לא מצליח לעבוד, רק חושב וחושב מה יקרה אם אקבל סירוב מכל האוניברסיטאות, אחת אחרי השנייה, חמש עשרה במספר, ועל קריירת ניקוי הביבים שמחכה לי.
ואז אני חורש על הדיסק השני של טיילור סוויפט. שתדעו לכם שג'ון מאייר הוא חלאה והיא בכתה כל הדרך הביתה בגללו.
לך תצא מזה עכשיו. אוהביך מתחלקים לשני מחנות, אלו שאומרים "אתה בליינד מתקבל, אין מצב שאוניברסיטה שפויה מסרבת לחצי גאון כמוך", ואלו שאומרים, "יאללה אם לא תתקבל אז שכולם ילכו קיבינימט! בעיה שלהם, רק הפסידו את גאון המאה". ושני הזרמים מנחמים כמו כוסות רוח למת. שמישהו יבוא כבר ויגיד לי את האמת בפרצוף! שמכתב הבקשה שלי לא משהו, הג'י.אר.אי שלי בקרשים, העבודות שהגשתי כיתה ז' ובכלל לא השקעתי בכל התהליך הזה משהו. או שלא.
חברה בפייסבוק ציטטה לי את "דבריו של מר מישל פוקו הגאון – זה הכל עניין של ידע/כוח מערכתי שבדיוק רוצה לנרמל אותנו ולהציב אותנו כך שתמיד נשווה עצמנו לאחרים". וואלה. אבל מה קורה כשההשוואה היא לא החוצה, לכיוון המערכת הכללית והמקום שלנו בתוכה כי אם דווקא פנימה, לכיוון עצמך? הרי אני יודע שלא נתתי 100% בתהליך הזה, אולי 80%, בטח 70%. זה גם מה שאני נותן רוב החיים שלי.
ומצד שני... אולי ה-70% האלה הם המאה שלי? אולי נתתי את כל מה שיש לי ואפילו מעבר לזה כך שבעיני החברה התחרותית בעצם העלתי את הרף ל-120%? נשמע רעיון לתזה... אולי כדאי להירשם לדוקטורט?
