מה רואים מהר הבית. המשלחת הרב דתית בירושלים

ביום שני האחרון, 23 בינואר, תשעה מחברי אותה המשלחת התכנסו בבית הכנסת סטיבן ווייז, באפר ווסט סייד, בפני קהל של מאזיניים המשתייכים לשלוש הדתות, כדי לספר מה עשו ומה ראו וכדי לדון במשמעויות השונות שליקטו בדרכם.

"זה לא היה ביקור קל", מספר יוזם ומארגן המשלחת, הרב עמיאל הירש, הרב הראשי של בית הכנסת סטיבן וייז. "ביקרנו בלב הקונפליקט. היו גם רגעים של יאוש. לא טייחנו את ההבדלים בינינו, לא טיטאנו דברים מתחת לשטיח... נפגשנו עם נשיאים, ראשי ערים, נציגי ממשלה ופוליטיקאים משני הצדדים. נפגשנו עם כמרים, אימאמים ורבנים, עם סטודנטים, אקדמאים, אנשי כפר ואיכרים, ואף אחד מהאנשים שפגשנו – אף לא אחד! – לא טען שהוא מאמין שהמזה"ת קרוב יותר לשלום משהיה לפני 12 שנה. זאת האמת, וחשוב שנראה אותה כפי שהיא. אבל יש גם תקווה: אף אחד מכל האנשים שפגשנו – אף לא אחד! – האמין שאפשר להמשיך עם הסטטוס קוו הנוכחי".

למשלחת היו שלוש מטרות מרכזיות, הסביר הרב הירש. הראשונה: לשדר מודל חיובי של פלורליזם ושיתוף פעולה בין-דתי, שיתן דוגמה הפוכה וחיובית למחלוקות ולהתנגשויות בין הדתות. המטרה השניה הייתה לגייס את ההשפעה הציבורית של כל אחד ממשתפי המשלחת לקידום תהליך השלום. "הנוכחות שלנו שם, ביחד, מאשרת את הציפיות והתקוות של רוב היהודים, הנוצרים, והמוסלמים – שיש דרך לחיות יחד". המטרה השלישית הייתה לחזק את הקשרים בין המנהיגים הדתיים כאן, בניו-יורק, וליצור פלטפורמה לשיתוף פעולה מתמשך, מטרה שהצליחה בצורה ברורה ומיידית. "כולנו מניו-יורק, אבל אנחנו אף פעם לא נפגשים", העיר הרבי מרסלו ברונשטיין, מבית הכנסת "קהילת בני ישורון" במנהטן, "כולנו עסוקים, כל אחד בעולם שלו, בבית הכנסת שלו, בכנסיה שלו, בתיאולוגיה שלו ופתאום היינו כולנו ביחד באוטובוס אחד. זה שינה הכל".

עבור כמה מנוסעי האוטובוס, הנסיעה המשותפת הצריכה זינוק לא קטן של אמון. "כשהרבי הזמין אותי לטיול בישראל, ידעתי שיהיו כמה סוגיות עם העניין", אמר האימאם מוחמד חאתים, שמשמש כיו"ר המחלקה ללימודי איסלם אפרו-אמריקאים ב- Graduate Theological Foundation באינדיאנה, כתשובה לשאלה האם היסס לגבי הנסיעה. "מה זה באמת אומר, אימאם מוסלמי שנוסע לישראל עם קבוצה מדתות שונות? חברים בקהילה שלי הזהירו אותי שישתמשו בי בנסיעה הזו למטרות פוליטיות, שיהפכו אותי ל'נער פוסטר' של ישראל. אבל היגעתי למסקנה שאני יודע מי אני, אני יודע מה אני חושב, והאנשים שאיתי ידעו כשיש לי דיעות שונות לגבי נושאים מסויימים. לא אכפת לי מה האחרים יחשבו על זה".

חברי המשלחת עם הנשיא שמעון פרס

הנסיעה הזו הייתה הביקור הראשון של האימאם בישראל. כשהודיע לחבריו, ביניהם רבנים וכמרים, שהחליט להצטרף למשלחת, אחד מהם, רב, הושיט לו דולר וביקש לשים אותו בקופת צדקה בכותל המערבי. רב אחר ביקש שיתן את הדולר שלו "לאדם הנכון. אתה תדע כשתפגוש אותו". את הדולר בכותל תרם בעזרת הרב מרסלו ברונשטיין. את הדולר השני נתן לפלשתיני שפגש במקרה בדרך. "הוא ביקש ממני כסף. התחלתי להגיד שאין לי ופתאום נזכרתי. 'קח', אמרתי לו, 'רבי אחד מאמריקה ביקש לתת לך את זה'".

גם אלו שהכירו את הארץ היטב חוו את הקשר שלהם אליה מחדש. "הרגע החזק ביותר עבורי היה הביקור ביד-ושם יחד עם עמיתי הלא יהודים", תיאר הרב ברונשטיין. "זה המקום בו אני תמיד מרגיש קרוע, בו יד אחת שלי מיד תופסת רובה והשניה עדיין מחזיקה בענף של זית, ואני לא מסוגל לשחרר אף אחד מהם". אצלו, הוסיף הרב, זה עניין אישי לחלוטין, זה הסיפור של המשפחה שלו.

רבי אליוט קוסגרוב, מראשי הקהילה הקונסרבטיבית בניו-יורק, שמבקר ארץ מידי שנה מאז שמלאו לו עשר שנים, מצא שישראל שהוא הכיר משתנה. "הרגעים המפחידים, שמילאו אותי יאוש, היו המקרים של ניציות גוברת בחיים הישראלים: בין ישראלים ופלשתינים, בין ישראלים וערבים-ישראלים, בין הקהילה החרדית והחילונית... כפי שאמר מרטין לותר קינג: אנחנו שונאים את מה שאנחנו מפחדים ממנו, אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים, ואנחנו לא מכירים את מה שאנחנו מופרדים ממנו". בישראל כיום, אמר הרב, אוכלוסיות שונות הולכות מסתגרות בתוך עצמן ושלא כמו בניו-יורק, בישראל אנשים מדתות ומוצאים שונים לא באים במגע זה עם זה. "עד כמה שהחומות חשובות לביטחון ישראל, והן חשובות! חשובים גם הגשרים", סיכם הרב אליוט ופנה לספר על התקווה והפוטנציאל החיובי שראה בערים מעורבות כמו חיפה ויפו, בבתי חולים ובעסקים משותפים. "באופן טבעי יש שם הכרה גדולה יותר של האחר... האנשים שם אמרו: אין לי תשובה למצב, אבל אני מכיר באנושיות של האחר, בשאיפות שלו, ובזכות שלו להגדרה עצמית".

לפעמים, אמר הרבי עמיאל הירש בסרטון שצולם בזמן הביקור, ההרגשה היא שהשלום הוא במרחק של הושטת יד. חצי שעה מאוחר יותר השלום נראה כאילו הוא במרחק של שנים, ואולי לא יגיע בימי חייו.

ביום השלישי למסעם, חברי המשלחת ביקרו בישובים הישראלים בקרבת רצועת עזה, ושוחחו עם ראשי הערים והתושבים שם. "שמענו מהם הרבה דברים שקשה לשמוע, בעיקר בתור אנשי רוח", אמר הרב הירש בראיון טלפוני. בנתיב העשרה, ישוב חקלאי שגובל בחומת ההפרדה עם עזה, 300 מטר מהגבול, פגשו אשה בשם רוני, שהשאירה רושם עמוק בכל חברי המשלחת. רוני חיה תחת אש פגזים מתמדת בחרדה לשלום ילדיה וביתה, אבל הייתה מסוגלת להכיר גם במצוקה הקשה של אנשי עזה ולחפש דרכים לבוא לקראתם. "לי יש סיבות לא לבטוח בהם. להם יש סיבות לא לבטוח בי", אמרה רוני, "ואני לא מאשימה אותם במה שקורה, אבל אני גם לא לוקחת את כל האשמה על עצמי. לחשוב, במצב הזה, שצד אחד לגמרי צודק או צד אחד לגמרי טועה, זה פשוט לא יעזור".

חברי המשלחת חזרו שונים מהמסע הזה, בעיקר אלו שלא הכירו את ישראל מלפנים, מעיד רבי הירש בראיון. "אני חושב שהם חזרו עם התחושה שהם יודעים פחות. הם חזרו יותר מבולבלים, פחות בטוחים בדעותיהם יותר צנועים בעמדות שלהם".