גם ימני, גם אנרכיסט: הכירו את מורי רוטברד

בטורים האחרונים עסקנו בקומונות , כלומר בצד השמאלי של המפה הכלכלית-פוליטית. אם כך, עכשיו הוא בדיוק הזמן הנכון לשבור ימינה בכל הכוח. ומה יכול להיות ימין יותר ממורי רוטברד, הכלכלן האמריקאי? בטור הזה ובטורים הבאים נציג חלק קטן מהגותו של רוטברד, שהוא אנרכיסט מסוג מסוים - אנרכיסט אולטרה ימני, ליברטריאניסט.

• לקריאת טורים נוספים של אושי שהם קראוס  
  

אנרכיזם: ללא שליטה, ללא שלטון

אנרכיזם מתורגם מיוונית כ"אין" או כ"לא" או כ"ללא" כוח. כלומר ללא שליטה, ללא שלטון. אז מה זה אנרכיזם? שאלה טובה: כל הוגה ודמות האנרכיזם שלו. בגדול, מדובר במשטר שאין בו שלטון, או שיש בו מינימום של שלטון, מינימום הגבלות ומקסימום חופש.

בדרך כלל כשמדברים על אנרכיזם חושבים על הצד השמאלי של המפה הפוליטית-כלכלית, ואכן רוב האנרכיסטים הידועים (דוגמת בקונין, קרפוטקין, פרודון, לנדאואר ובובר, שלהם נקדיש בעתיד טור או שניים) מחזיקים בדעות קומונליות כאלה או אחרות. הם טוענים שבאמצעות מבנים פדרטיביים שונים ניתן לייצר חברה חופשית.

אבל רוטברד שונה, ולכן הוא מעניין כל כך. הוא אנרכיסט, אבל איש השוק החופשי. הוא לא מחזיק בתפישות שיתופיות, להיפך. הזכות לרכוש פרטי היא ערך חשוב מאוד וכך גם השוק החופשי. כלומר, רוטברד הוא אנרכיסט שמתנגד לכל מה שהאנרכיסטים האחרים רוצים. רוטברד האנרכיסט מתעב כל כוח פוליטי, ובהחלט לא אוהב את המדינה.

בספרו "המניפסט הליברטריאני" (יצא בהוצאת מקמילן בבריטניה) הוא טוען בפשטות, ואפילו בבוטות, שהמדינה (כל מדינה) היא הרוצחת הגדולה ביותר והגנבת הגדולה ביותר בציוויליזציה האנושית. למה הוא מתכוון? רוטברד מסביר בפשטות; במהלך ההיסטוריה הייתה המדינה אחראית לאינסוף מלחמות. במהלך המלחמות האלה נהרגו מאות מליונים (אם לא יותר). רובם לא היו נהרגים מרצונם ולא היו מצטרפים מרצונם החופשי לקטל הגדול הזה.

רוטברד לא מקבל את האבחנה שרובנו מקבלים - בין מדינה דמוקרטית לבין מדינות טוטליטריות. הנה, הוא היה יכול לומר, מדינת ישראל הרגה במו ידיה אלפים טובים מבניה, במה שהיא כינתה מלחמות צודקות. היא פועלת על פי חוק, ובהתאם לחוק חייבים בני ה-18 לוותר על חירותם ולהקדיש את זמנם ואפילו את חייהם לצבא.

זהו חוק שרוצח אנשים. וחוץ מזה, המדינה, לכל אורך ההיסטוריה, מתמחה בשאיבת משאבי האזרחים. המדינה גוזלת את תוצרי עבודתם של תושביה תחת הכותרת של תשלום מס.אני עובד, ולא משנה אם בזעת אפי או במשרד הממוזג. והכסף הוא שלי. אבל המדינה חושבת שיש לה זכות לשחק בי. היא מכניסה יד לכיס שלי ומוציאה חלק מהכסף. מהכסף שלי.

האם אני איש שמאל, רוטברד שואל? האם אני איש ימין, הוא ממשיך. קשה לכם לבלוע אותנו, אנשי החופש התובעים את צמצום כוחה של המדינה, הוא יגיד. הנה, הוא ממשיך, אנחנו, כמו השמאל האמריקאי, התנגדנו בכל הכוח למלחמת ויאטנם. וזה לא כי אנחנו שמאל. הסיבה היא שאנחנו לא מוכנים לתת למדינה כוח להרוג אזרחים בשליחותה.

לעומת זאת, הוא יכול להגיד, אנחנו נתנגד ליזמות של ביטוח בריאות ממלכתי שמבוסס על מסים, לא כי אנחנו "ימין", אלא כי אנחנו נגד גניבה. פשוט, הוא יגיד, לא נראה לנו צודק שהמדינה תיקח מאנשים חלק מההכנסות שלהם ותעביר אותן לאנשים אחרים, ולא משנה כמה עשירים הראשונים וכמה עניים המקבלים.

המשולש ההיסטורי

רוטברד לא מדבר באוויר. יש לו טיעונים פילוסופיים רציניים. הטיעונים האלה מסתובבים בסביבה של שלושה הוגים ליברלים חשובים: אדם סמית, אבי תפישת השוק החופשי; ג'ון לוק, מאבות הליברליזם של הזכויות הטבעיות; וג'ון סטיוארט מיל, מאבות התפישה הפילוסופית המכונה תועלתנות.

אנחנו נתחיל בסמית. אפשר להגיד, וכך אולי יאמר לנו רוטברד, שסמית היה אבי האנרכיזם הקפיטליסטי. אדם סמית? אנרכיסט? רבים לא יסכימו ואדם סמית ביניהם. בסדר, יגיד לנו רוטברד: לא ממש אנרכיסט, אבל הוא האיש שהציג באופן בולט את האפשרות למערכת חופשית, למערכת של חופש טבעי.

נסביר: אף אחד לא עובד מטוב לב, כותב אדם סמית. האופה לא נותן לנו לחם כי הוא איש טוב, וגם הסנדלר (יש כאלה עדיין?) לא מתקן סתם. כל אחד מהאנשים האלה פועל לטובת האינטרסים הפרטיים שלו. מה שמכונה בשפה הפילוסופית אגואיסט.

עכשיו נשאלת השאלה הבאה: איך אינסוף אגואיסטים לא טורפים אחד את השני? למה הם משתפים פעולה? והתשובה: הם לא סתם אגואיסטים, הם אגואיסטים רציונליים. הם הגיוניים ומבינים שהם חיים בסביבה של אגואיסטים רציונליים אחרים. ובנוסף לכך, וזה חשוב, הם סוחרים מטבעם. מסחר - זה מה שהם אוהבים ויודעים לעשות.

ואיך כל זה מביא ליצירת שוק מתפקד? באמצעות מנגנון התחרות שבשוק ושיווי המשקל. הנה דוגמא: יצרן כובעי הפרווה מייצר 100 כובעים בחודש ומבקש עבור כל כובע 50 שקל. מגיע חורף קשה ויש דרישה ל-300 כובעים בחודש. היצרן מגביר את הייצור ומייצר 150 כובעים. המוני אנשים רוצים לקנות והוא מנצל את המצב ומעלה את המחיר של כל כובע ל-80 שקל.

אנשים מסוימים פורשים מהמרוץ אחר הכובע - אין להם 80 שקל לכובע. וכך הביקוש יורד והמחיר מתייצב.

ומה לגבי אלה שעדיין קר להם? אותם יציל האיש שמייצר בדרך כלל שמשיות. הוא רואה כמה משתלם לייצר כובעי פרווה, ויודע ששמשיות לא הולכות טוב בחורף - ולכן מחליט להיכנס לשוק הכובעים. איש השמשיות מייצר עוד 200 כובעים בחודש, ופתאום לכל מי שרוצה יש כובע - ואין תחרות מטורפת על כל כובע. כך יורד בחזרה מחיר הכובעים ל-50 שקל.

אז מה קרה כאן? יש פחות שמשיות כי לא צריך אותן, יש יותר כובעים כי כן צריך אותם. יש פחות או יותר מספיק כובעים לכל דורש, ובדיוק במחיר שכל אחד יכול ומוכן לשלם עבורו. נוצר שיווי משקל של צריכה, ייצור ותחרות. ומי ניהל את התהליך הזה? אף אחד. רק אינטרסים עצמיים של אדם שרוצה למקסם את רווחיו ואת התועלת שלו.

במקום היד החזקה של השליט החזק, שמנפיק צווים לניהול מערכת המחירים, יש כאן, אומר סמית, מעין יד נעלמה שמסדירה את העניינים בלי כל התערבות מבחוץ - והיא פועלת באמצעות שיווי משקל. בדיוק כמו שיווי המשקל בייצור הכובעים. תחילה היה שם מצב זמני של מחסור ועלייה של מחירים בשוק הכובעים וכן עודף יצור שמשיות, אבל אחר כך יוצרו יותר כובעים, כי ליצרן השמשיות זה היה יותר כדאי. ובגלל שהיו יותר כובעים, ירד הלחץ של הקונים והמחיר ירד למחיר ההתחלתי.

וכך אף אחד לא מנהל את זה - זה מתנהל לבד מעצמו. אבל השוק, כך אומר אדם סמית, לא מתנהל באמת לבדו. הוא מתנהל כמעט לבדו. "כמעט" מפני שסמית בכל זאת חושב שלמדינה יש תפקיד מאוד משמעותי במערכת השוק החופשי. המדינה, הוא אומר, צריכה לטפל באזורים שונים של החברה ושל הכלכלה, שבהן השוק החופשי אינו מתפקד. למשל, בחינוך, בביטחון או בתשתיות הציבוריות, כמו כבישים וביוב.

אם נחכה שהשוק החופשי יפעל לייצר את אלה, נחכה הרבה. וזהו גבול האנרכיזם שעולה מתורתו של אדם סמית.

ומורי רוטברד רוצה להמשיך הלאה ולכן הוא נוטש את ג'ון סטיוארט מיל לטובת ג'ון לוק - ועל כך בטור הבא.