"העדינות" מורכבת, אך לא מספקת
גיבורת הרומן "העדינות", מאבדת את אהובה בתאונה, ונאבקת בין זיכרונות העבר לרצון להמשיך ולחיות בהווה. בעזרת העלילה הדרמטית, הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס מנסה להעניק לקוראים תחושה מורכבת וסוחפת - אך לא תמיד עומד בהבטחה

כיצד מתמודדים עם אבדן של אהבה גדולה, אשר נוחת במפתיע ומשבש את כל הידוע והמוכר? זאת השאלה המרכזית ב"העדינות", הרומן השמיני של הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס והראשון שלו שמתורגם לעברית. זהו רומן מושך מאוד; החל בשמו המסקרן והפיוטי, הצילום היפה של מקס וונגר שנבחר למהדורה העברית, וכלה בסיפור המעשה עצמו, המשלב רומנטיקה ומוות, גילוי עצמי ותקווה להתחלה חדשה.

 

"העדינות". אהבה מתה - אהבה חיה (עטיפת הספר)  (עטיפת ספר)
"העדינות". אהבה מתה - אהבה חיה (עטיפת הספר)  

 

גיבורת הרומן היא נטלי, אשר מאבדת את אהובה, פרנסואה, בתאונה. הזוגיות המושלמת שלהם - אותו קשר הדוק בין שתי נפשות - נגדע בן רגע והותיר אותה הלומה וכואבת. השנים עוברות ונטלי מתמסרת לעבודתה על מנת שלא לשקוע בעול הזיכרונות של הבעל המת. היא אינה מנסה למחוק את הזיכרונות (להפך, היא יוצאת כנגד התפיסה שכך יש לעשות), אך מבינה שעלייה להמשיך לחיות. הכול משתנה כשלחייה נכנס גבר חדש, מרקוס השוודי, שהופעתו מעוררת אותה וגורמת לה לחשוב מחדש על שידעה עד כה.

 

עונג לצד אינטלקטואליות

מ"העדינות" עולה מידה של נונשלנטיות, שלעתים יש בה עונג מסוים. המספר עובר בקלילות בין תיאורי נפשה הדואב של נטלי לאמירות ותהיות על החיים עצמם, ולפירוט המחשבות של דמויות המשנה. בין הפרקים הקצרים משולבים פרטי אינפורמציה, שחלקם אינם רלוונטיים לכאורה לסיפור המעשה מבחינת הרצף וההקשר, ויש לשער כי מטרתם לספק מבט נוסף או נקודת התייחסות אינטלקטואלית משהו לדרמה העדינה.

 

בכתיבתו מעניק פואנקינוס תחושה שלפנינו רומן מורכב, המציג התייחסויות מגוונות לנושאים שחוקים. אולם לאמתו של דבר, זוהי רק מניפולציה לא מוצלחת שאין בה טעם. על אף השנינות הניכרת מעת לעת בניסוחים ואופן הצגת הסיטואציות האבסורדיות - בעיקר בנוגע להתמודדות של נטלי עם מותו של בעלה, "העדינות" הוא סיפור מלודרמטי סטנדרטי, שאורה המסנוור של פתיחתו גווע במהירה. פואנקינוס נותר שבוי בתבניות שהוא מתיימר לנפץ, אינו מציג נקודת מבט מקורית על התמות הכבירות בהן הוא עוסק, והסיפור הפשוט שהוא מגולל הופך כבר בשלב מוקדם לפשטני ומשעמם.

 

כך למשל, לאחר מפגש חברתי כושל של נטלי עם קולגה לעבודה, הנמסר משום-מה כתסריט, נכתב: "בעיני נטלי היה מגוחך להיות שם, לנהל דיונים מסוג זה עם בחורה צעירה כל כך. מעל לכול, היא עדיין לא הצליחה לחיות את הרגע. אולי זהו טיבו של הכאב: עקירה לצמיתות מן המיידי". האמירה החותמת את הציטוט, שניתן לקרוא אותה כתודעה של נטלי וגם כהצהרה של המספר, יוצרת מיד תחושה שמדובר בהתייחסות פילוסופית מרתקת למוות פתאומי המחייב את המשך החיים של אלו שנותרו מאחור.

 

אך למעשה, פואנקינוס נכשל בשני מובנים עיקריים. ראשית, הוא אינו מציע באמת התייחסות מקורית לסיטואציה, אלא רק מנסח בבהירות את התחושה (וזהו לא עניין של מה בכך, אלא שאין זה מספיק), והמשפט נותר מעט סתום במערך הסיפורי הכולל. שנית, הוא אינו מפתח את האמירה הזאת, כפי שאינו מפתח דבר ברומן, הרווי בשלל אמירות כגון זו, מבלי שהן יעמיקו את ההבנה שלנו או של הדמויות את נפש האדם. כך גם בנוגע לפרקים הקצרים שברומן, אשר אמורים ללכוד רגע בודד בתמצות רב-עצמה.

 

כישוף כושל

בשני המקרים הללו, המעידים על סגנונו של הסופר, ניכר הניסיון להציג מבע רב-שכבתי באמצעים מינוריים. אולם הניסיון הזה כושל משום שפואנקינוס אינו מצליח לשכנע, ולוכד את ההוויה והרגש רק למראית עין. למעשה, הוא מצביע על המצב ותו לא, זורק לחלל האוויר אבחנות פילוסופיות על נפש האדם מבלי לעמוד על המורכבות שלהן, מבלי לעגן אותן כראוי בעלילה שכתב.

 

אילולא היה פואנקינוס נחוש להציג מלודרמה בנלית במסווה של יצירה אינטלקטואלית להמון, ייתכן וההתייחסות לרומן היתה אחרת. אך הכשלים שלו בולטים, חוסר הירידה לפרטים מרגיז ממש נוכח ההתיימרות להתמקד בעומק של הסיטואציה הרגשית ולא לתארה ממבט חיצוני. ככלל, פואנקינוס הוא מספר בעייתי. ולא משום שהוא נוטה להכניס את עצמו לסיפור המעשה, אלא מפני שהנימה הבלתי מחויבת שניכרת מהמבע שלו, עומדת בניגוד חריף למורכבות האמיתית בבסיס הסיטואציות השונות. אין מדובר בטכניקה מתוחכמת, גם לא ביצירת אירוניה דרמטית. לטעמי, העניין הוא שפואנקינוס אינו "הולך עד הסוף", אולי מפני שאין לו באמת מה לומר.

 

גם תרגומה היפה של עברון-ועקנין לא מציל את הרומן. לזכותה ייאמר,

כי בקטעים המוצלחים ניכרת יכולתה להעניק תוקף תיאורי ורגשי משכנע, ובקטעים המוצלחים פחות - ברור שהבעיה היא במקור ולא בתרגום, שכן עברון-ועקנין מצליחה להעביר את הסגנון של הסופר בדיוק רב, וכך אנו נחשפים גם לרגעים הטובים וגם לרעים. ההצלחה האדירה של הספר, שגם עובד לסרט קולנוע, אינה מפתיעה, חרף הבעיות המהותיות שבו. "העדינות" הוא מקרה מובהק של ספרות פופולרית הארוזה בעטיפה מושכת, הקורצת גם למי שמחפש עניין אינטלקטואלי בקריאה. הסופר "לוחץ" על כל הנקודות הנכונות, מבלי לגרום לקוראים אי נוחות או לעורר בהם התנגדות או תהיה של ממש.

 

"אלגנטיות של קיפוד" מאת מוריאל ברברי, שראה אור גם כן ב"כתר", הוא דוגמא נוספת לספר כזה. אך בעוד האחרון הוא אכן סיפור רב-שכבתי והתמות החברתיות והפילוסופיות שבו משולבות להפליא בעלילה הדרמטית, ומוגשות לקוראים בצורה קולחת אבל כזו שדורשת קשב רב והתעמקות (שילוב שנעדר לחלוטין מהעיבוד הקולנועי של הספר), "העדינות" הוא סיפור קטן ולא מעניין עם שיגעון גדלות. הוא מבקש לשחק בכמה מגרשים, אך לא מצטיין באף אחד מהם. התפאורה הפריזאית הנחשקת, סיפור האהבה המרגש שהאובדן משנה את חוקיו, התהליך הנפשי שעוברת נטלי כאלמנה והפוטנציאל לתחייה מחודשת - כל אלו מתפקדים כמוקדי משיכה, בעוד ברומן אין בשר. גם הכתיבה העדינה אינה מעבירה את העדינות הנדרשת מהתמודדות עם תמות כה מורכבות.

 

"העדינות", מאת דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-וקנין. הוצאת כתר. 176 עמ'.

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "העדינות" מורכבת, אך לא מספקת
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביקורת
    צילום: הלי גאלימר קול
    דויד פואניקוס. מלודרמה של אבדן
    צילום: הלי גאלימר קול
    7 לילות
    ynet ספיישל