דהוי

כמה חודשים לפני שבני הצעיר התגייס לגולני, נסענו יחד לטיול גברים בנגב. בערב ישבנו לאכול באיזה חור בערבה, מין קפה בגדד כזה. לא היו עוד אורחים במסעדה מלבד גבר ואישה בני 40 בערך. הם ישבו צמודים בצד אחד של השולחן. הגבר דיבר רוב הזמן, והאישה הגיבה בהתפרצויות צחוק רמות.

איתמר אמר: בטוח שהם לא נשואים.

למה אתה חושב, שאלתי. גם אני מצחיק את אימא.

איתמר העיף בי מבט סלחני ואמר: לא ככה, אבא.

איתמר כבר השתחרר מהצבא. הוא משוטט עכשיו בין וייטנאם, לאוס וקמבודיה. אני מנסה לעקוב אחריו דרך הודעות שהוא משאיר בפייסבוק. ההודעות, אני יודע, אינן מיועדות לי. אני מרגיש שקוף ומיותר. אפילו הילד הקטן שלי כבר לא צריך אותי יותר.

אני משוטט בבית הריק והגדול שלנו. נכנס לחדר של איתמר, מתיישב על המיטה הגדולה שלו. הבית שקט. מהסלון נשמעים הקולות של הטלוויזיה. אשתי, שאותה הפסקתי להצחיק ככה או בכלל, כבר נרדמה מול המסך כמו בכל ערב.

אני בן 58. רובכם חושבים כנראה שמדובר בגיל דמיוני, רחוק ובלתי נתפס, ובכל זאת אני מבטיח לכם באחריות מלאה: גם אתם תגיעו לשם. הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. גם לי זה קרה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.

אני מנסה לחשוב למה לי לפרסם את הטקסט המדכדך ועוכר השמחה הזה, ואני לא ממש יודע. אולי אני מחפש סוג של הבנה והזדהות. לא, האמת היא שלא. זה בגלל שאני כועס.

אתם, אלה שגיל 58 נמצא בקצה טווח הדמיון שלהם, נמצאים בכל מקום. בברים, במסעדות, ברחובות, במכוניות, במשרדים. אני עובד עכשיו בחברה טכנולוגית שמועסקים בה בערך 200 איש. אני הקשיש ביותר מביניהם. המנכ''ל שלנו בן 35. גם הוא מתייחס אלי כמו אל סבא חביב.

גיל הפרישה בישראל הוא 67, אבל מתי ראיתם לאחרונה קשיש בן יותר מ־40 במערכת עיתון, ברשת שידור, במשרד פרסום, בחברת הייטק? מתי ראיתם גבר מבוגר שותה בירה בבר? גבר רגיל אני מתכוון, לא איזה מזדקן פתטי שמטריד את הברמנית בתקווה חסרת סיכוי לזיון.

דחקתם אותנו לשוליים. העלמתם אותנו מהמרחב הציבורי כמו מכוניות משומשות. אז אנחנו נשארים בבית עם הדודה הזאת שנרדמה עכשיו מול הטלוויזיה, ושלפני לא המון זמן הייתה - אני שונא את המילה הזאת, אבל אתם מרבים להשתמש בה - כוסית. הכי יפה בעיר.

אני נכנס לחדר האמבטיה, שוטף את הפנים, מציץ במראה. איש זקן עם עיניים עייפות מביט בי. זה אני? עם השיער האפור הדליל, הגבות הפרועות, השערות באוזניים, הקמטים? אלוהים ישמור, איך זה קרה פתאום.

אני מתקשר לאיתמר. שעת חצות בקמבודיה. הודעה קולית, כמו בכל יום בשבועיים האחרונים. תירגע, אני אומר לעצמי, תפסיק להידחף. שחרר את הילד לחיות את חייו, ואל תשלח לו הודעת אס־אם־אס "למה אתה לא מתקשר". בדיוק כמו שאימא שלי עשתה לי, אני חושב. עכשיו גם היא כבר לא צריכה אותי.

אימא שלי הייתה פעם אישה גדולה. בשנים האחרונות היא התכווצה בשליש, ועכשיו היא מזכירה בדמותה המעוקמת ציור קוביסטי. שום דבר נשי לא נשאר בגוף של אישה בת 93. אחסוך לכם את הפרטים על התפוררות הגוף. למה להרוס לכם את היום.

לפני כעשר שנים, כשאימא שלי הבינה לאן כל זה הולך, היא בלעה 40 כדורי שינה. אחר כך התיישבה על הכיסא שליד הטלפון וחייגה אלי. ''צביהל'ה'', אמרה ביידיש, ''ווס אערצך מיינע ליבע?''. מכיוון שהיא מעולם לא אמרה לי משהו שאפילו התקרב לביטוי של אהבה, והשעה הייתה שלוש לפנות בוקר, התלבשתי ונסעתי אליה הביתה. כעבור 50 קילומטרים הצלתי אותה ממוות והרסתי את שארית חייה.

עכשיו היא צמודה למטפלת פיליפינית ומפוצצת בכדורים נוגדי דיכאון. לא נעים להודות, אבל הכדורים האלה מקילים גם על חיי. אימא שלי הפכה לניגוד הגמור של אישיותה המקורית: נחמדה, מנומסת, סבלנית, ובעיקר אדישה. אם פעם כל שיחת טלפון הייתה מתחילה ב''אף פעם אתה לא מתקשר, אני יכולה למות כאן בלי שאף אחד אפילו ידע'', הרי שבזכות הכדורים המבורכים האלה זכיתי לעבור חוויה חדשה של קשר נטול רגשות אשמה עם אמי. לפעמים אני חושב שאם היא הייתה לוקחת את נוגדי הדיכאון האלה בילדותי, הייתי היום אדם אחר לגמרי.

אני משתדל לא להגיע אליה לבדי. דירת שלושת החדרים הצפופה מעוררת בי זיכרונות ילדות שאני רוצה לשכוח. לפעמים אני מצליח לשכנע את אשתי להצטרף, ולעיתים נדירות גם את ילדי הגדולים, העסוקים מדי בחייהם.

אימא שלי בכלל לא מרגישה מה עובר עלי. היא גם לא תזכור כנראה את פגישתנו. היא שוכחת על מה דיברה לפני חמש דקות, אבל זוכרת בפרטי פרטים את ימי ילדותה. היא מספרת לי על סבתא-רבתה שלה, שהייתה מין צדקת עושה נפלאות כזאת שיהודים מכל רחבי פולין היו עולים אליה לרגל. ועל סבא שלה, חזן בעל קול מרטיט שהיה פותח שערי שמיים בתפילת יום כיפור.

ועל אבא שלה - סבא שלי יחיאל, שמעולם לא הכרתי - שהיה מוהל ושוחט עם זקן שחור כמו של הרצל. הוא נהג לאמץ אותה אל ליבו תחת טליתו הגדולה בתפילת שחרית. ''הייתי ילדה שובבה מאוד'', היא צוחקת, מאושרת מזיכרונות ילדותה. ''אל תשאל איזה מכות רצח חטפתי מאבא''.

אני מתבונן באימא שלי ורואה בצלילות אכזרית את עצמי. הנה אני יושב כאן, גוף זעיר ומצומק בכיסא גלגלים אדום של "יד שרה", עם המטפלת, החיתול ונוגדי הדיכאון. וכל חברי - חברי ילדות, חברים מהישיבה התיכונית, חברים מהצבא, מהלימודים, מהעבודה - כבר אינם. עוצמת הבדידות מכה פי בפתאומיות.

אני ילד בן 58 שמתגעגע לאימא שכבר לא תחזור יותר. ילד בן 58 שכבר מזמן היה צריך להיות יתום. משהו השתבש בסדר הנכון של הדברים: הרפואה המערבית מאריכה את חיינו בשנים ארוכות, אבל ממאיסה אותנו על האנשים הקרובים לנו ביותר. במקום זיכרון יקר של אבא לא רע, עצמאי וצלול שהלך לעולמו מוקף אהבה, אהפוך כמו אימא שלי לזקן מובס ומסומם מתרופות, נטל על צווארם של ילדי מוכי האשמה על התקווה הסמויה שבליבם למותי המתמהמה. צער הפרדה יהפוך בבוא היום לאנחת רווחה. סוף סוף השתחררנו מעולו של זה.

כל אחד מחברי, בני גילי, מתמודד בדרכו שלו עם צער הפרדה מהורים זקנים המתמשך יתר על המידה. עם דממת הבית הריק מילדים שגדלו והלכו לדרכם, עם חרדת המוות, עם בגידת הגוף, עם היחלשות הזיכרון והתשוקה. עם החלומות האבודים והתקוות שכבר לא יתגשמו.

חלקם משקיעים את זמנם בניסיון לחמוק מפגעי הצונאמי המתקרב בחדרי כושר, בשחייה למרחקים ארוכים, בריצות מרתון, ברכיבה על אופני הרים, במסעות לארצות רחוקות. חלקם מפצים את עצמם ברכבי שטח גדולים ובאהבות צעירות. לחלקם הקטן, כמוני, אין כישרון הדחקה. הם משלימים עם מה שיש ומגלים שגם במה שנשאר יש לא מעט נחמה.

אימא שלי מביטה בי בעיניים סקרניות. מי אתה? היא אומרת ביידיש, למה אתה בוכה? אל תפחד אינגלה, אימא פה.