שבוע האופנה

כבר התאבלתי כאן על השן הקדמית שלי, ממנה נאלצתי להיפרד לא מזמן. השבוע נאלצתי לעבור לשלב הבא של העינוי שנקרא השתלת עצם. למרות שמרגע שהזריקו לי את זריקות ההרדמה לא הרגשתי שום דבר משמעותי חוץ מלחיצות, משיכות, ואת התפירה שבסוף, כשחזרתי הביתה, מבושמת ממשככי כאבים, עליתי על "יו טיוב" כדי לראות מה עבר עלי שם. כן, כמו כל חוויה ביזארית באשר היא, גם המחשה ויזואלית של ניתוח חניכיים של מישהו אחר מחכה לכם ביו טיוב.

מצאתי סרט שעוקב מקרוב אחר ניתוח כמו זה שבדיוק שעברתי. הפרופסור שחשב שזה לא בדיוק האינטרטיימנט המתאים לארוחת יום שישי והציע משהו יותר, שיסיח את דעתי מהזוועה במקום להעצים אותה. אבל אני הייתי חייבת לראות את כל שש הדקות וארבע עשרה השניות של סרט האימה הזה. כמובן שמיד אחרי זה הכאבים הוחרפו. רק עכשיו הבנתי באמת מה עבר עלי בשעתיים האחרונות. למזלי, מחסלי הכאבים שרשמו לי הדנטיסטים טובי הלב שלי עשו את העבודה ועברתי לעולם שכולו טוב עד לבוקר שלמחרת.

ולמחרת, שמחה וטובת לב, הרגשתי שהפנים שלי, איך לומר... כבדות יותר. באדישות אופיינית ניגשתי למראה רק כדי לגלות סנאי מציץ בי מתוכה. אחרי כמה דקות של דיסאוריינטציה, הבנתי שהסנאי הזה זאת אני. הלחיים התנפחו, קמטי החיוך התמלאו והמשיכו להתרומם אל מעל לפני השטח לכדי גבעות שזיכו את הפרצוף שלי בחברות של כבוד במשפחת המכרסמים. המתבגרת הפרטית מאוד ניסתה לא לצחוק כשראתה אותי. אבל היא לא הצליחה. וכשאני נדבקתי בצחוק שלה, הבנתי שגם לי אסור. זה פשוט כואב.

הדנטיסט הזהיר אותי מראש מפני האפשרות הזו, כך שלא נכנסתי ללחץ. פשוט ביטלתי פגישות והתחבאתי בבית, מחכה לנפיחות שתרד. ואכן, כשהתעוררתי למחרת בבוקר גיליתי שהיא ירדה... ישר ללחי הימנית ומשם גלשה גם לעין. אם אתמול נראיתי מכרסם מסנטרל פארק, היום איש הפיל ואני חתמנו על ברית אנשים תאומים. הפעוטה, שכדרך ילדים לא ניסתה להעמיד פנים שהכל בסדר, ובאותה מידה, כדרך ילדים שגדלו כאן לא רצתה להעליב, רק שאלה בעדינות אם לאמא יש בובו, והפרופסור ניסה להגיד שבאמת לא רואים. בדיוק, אני לא רואה שום דבר בגלל ההתנפחות הזו! ואז הוא תיקן שלא רואים אותי אלא מישהי אחרת לגמרי שלא נראית כמוני.

ביום השלישי לטראומה הייתי בטוחה שבזה שילמתי את חובותיי לחברה ולאסתטיקה ואני רשאית לצאת לחופשי, אבל אז גילתה לי המראה שהלך הסנאי ובא האינדיאני. הנפיחות התחלפה בצבעי מלחמה. עיגול כחול מתחת לעין, נשק ללחי שהצהיבה וקרץ לכתם האדום שעל הלחי השניה. "את נראית כאילו חטפת אגרוף", אמר הפרופסור, שסוף סוף הצליח לומר משהו יותר כנה מאשר מנחם. הוא צדק.

עוד יום בבית, חשבתי לעצמי, ושקעתי במוספי סוף השבוע. הצילומים משבוע האופנה היו משובבי נפש, וכיוון שלא עברתי מול המראה הגדולה שבסלון מאז שעות הבוקר המוקדמות, דמיינתי את עצמי מבלה בתוך כל היופי הזה, מקבלת השראה ומשתלבת בקהל כמו ורד בגן שושנים.

"תראי", אומר לי הפרופסור מהצד השני של השולחן מעל עמודי מוסף סטייל של "ניו-יורק טיימס". "האופנה של הקיץ היא צבעי סוכריות, אדום של תותים, כחול אוכמניות, צהוב לימון, ירוק ליים".

"ממש בשבילי", אני אומרת בציניות של מי שלובשת שחור כל הזמן.

"מה שמצחיק" ,הוא עונה בעדינות, "שעם הצבעים של הפנים שלך כרגע, את ממש המילה האחרונה באופנה. וחוץ מזה, אפילו שאת לא ממש את, את עדיין האישה הכי יפה שיש לי".

מעודדת, הצעתי לו לצאת לשמש היפה של הסופ"ש וחבשתי משקפי שמש שחורים וגדולים שיסתירו את מה שפעם היה הפרצוף שלי.

"את נראית כמו לינדזי לוהן", הוא אמר בחיוך, "בדרך לבית המשפט".

אבל לי כבר לא היה אכפת, אחרי שלושה ימים בבית, ובכל אחד מהם חייזר אחר הציץ אלי מהמראה, כל מה שרציתי זה לצאת אל העולם וליהנות מהשמש החורפית.

בתל אביב בחיים לא הייתי יוצאת ככה מהבית, אבל בניו-יורק כמו בניו-יורק, לאף אחד לא הזיז שמישהי שנראית כמו הכלאה של סנאי, איש הפיל והקשת בענן, חוצה את ברודוויי לכיוון הפארק.

יכול להיות שמישהו אפילו חייך אלי. אולי הוא חשב שאני כבר מוכנה עם לאופנת הקיץ...