חיפוש עצמי: להתחפש לאחר כדי למצוא משמעות

דן פגיס הוא אחד המשוררים הישראלים המוערכים והאהובים, והוא חתום על כמה מהיצירות הספרותיות היפות שנכתבו בעברית. יש משהו מאוד כובש בכתיבה שלו, שהיא לעתים קרובות פסימית ואפלולית מאוד, ובו בזמן אמיתית, ישירה וכנה עד כאב. ביצירותיו הוא מגמיש לא פעם את החוקים והכללים הכתובים והלא-כתובים, שובר תבניות ומשתמש בפרדוקסים ובסיטואציות בלתי-אפשריות כדי להציג את החוויה האנושית כזרה ומנוכרת, כמיטב הספרות האקזיסטנציאליסטית.

ב-1973 יצא לאור ספרו "הביצה שהתחפשה", שנכנס כמעט מיד לקאנון הישראלי ותפס מקום של כבוד על מדף הספרים בבתים רבים בארץ. בספר הזה, המיועד לילדים אך מתאים גם למבוגרים, ממשיך פגיס במסורת ומביא סיפור ילדים מורכב ומלא כאב, עם מסרים עמוקים ומרתקים שרלוונטיים לכולנו. לכבוד פורים החלטתי לחזור לספר הזה, שמלווה אותי משנות ילדותי המוקדמת, וגיליתי בו משמעויות חדשות ונפלאות.

ביצה מחפשת משמעות

במרכז הספר ביצה שעוברת משבר זהות קיומי ויוצאת לחפש משמעות וזהות חדשה, ומתגלגלת לה בעולם בניסיון נואש לשינוי. תחילה מנסה הביצה להתחבר לדומים לה בצורתם החיצונית: בלון נפוח ורודף רוח וכדור פינג-פונג ריק וגאוותן – אך אלו מסרבים להתגלגל איתה.

בצר לה, פונה הביצה לאפיקים אחרים, ומחליטה להתחפש: אולי אם תעמיד פנים שהיא משהו אחר, תוכל סופסוף למצוא לה משמעות וחברים. אך גם זה לא עוזר, ובלית ברירה חוזרת הביצה אל ביתה ואל אמה, שם היא משלימה סופסוף את תהליך ההבשלה שלה, והופכת לאפרוח.

הנרטיב בספר מזכיר מאוד תמות תרבותיות נפוצות, המספרות על גיבור שאינו מרוצה מעצמו ויוצא למסע של שינוי. בסוף המסע, על פי רוב, חוזר הגיבור אל נקודת הפתיחה לאחר שהתייאש וגילה כי אין דרך לשנות את ייעודו המקורי, ומשלים עם זהותו או עובר טרנספורמציה למשהו שמלכתחילה נועד להיות. אחת הדוגמאות המוכרות בתרבות היא האגדה על הברווזון המכוער שנכתבה על ידי הנס כריסטיאן אנדרסן, ופורסמה באמצע המאה ה-19.

הברווזון של אנדרסן סובל מניכור וסלידה מצד החברה משום שהוא חריג, זר, שונה מהאחרים, ומי לא מכיר את הסוף השמח שבו הברווזון השלים סופסוף את התבגרותו והפך לברבור מלא רושם והוד. הברווזון מתמודד עם הניכור החברתי והלעג, הביצה אינה אוהבת את עצמה ומרגישה סתמית ומיותרת. שני הטקסטים מציגים שני צדדים של אותה תופעה: האחד מייצג סלידה פנימית מצד העצמי, השני מייצג סלידה חיצונית מצד החברה.

הפסיכולוגיה מציעה מספר מסלולים להתמודדות עם ביקורת עצמית וביקורת חברתית על רקע זרות ושונות. בראש ובראשונה, על השונה להתחבר לדומים לו – ליצור מעגל חברתי תומך, שבו הוא כבר לא יהיה שונה, זר או חריג. ההשתייכות החברתית חשובה מאין-כמוה ליצירת ביטחון עצמי ותחושת ערך, אך פגיס מלמדנו כי הפתרון אינו כרוך בחיפוש אחר הדומים לנו. כשהביצה מנסה ליצור קשרים על בסיס הדמיון החיצוני, העגלגלות למשל, היא נתקלת בבריות ריקניות ויהירות.

ואכן, במקרים רבים הביטחון שניצור לעצמנו על בסיס קבוצת ההשתייכות שלנו, יהיה חמקמק מאוד ואפילו שברירי. ברגע שנצא מקבוצת המוצא או נתרחק ממנה, נמצא שאין לנו בסיס אמיתי לקבלה או אפילו השלמה עצמית.

הפתרון הבא הוא טקטיקת התמודדות שמאפיינת אנשים רבים: אם אנו לא אוהבים את עצמנו – נעמיד פנים. מאוד קל לשנות את האופן שבו אנו מוצגים לעולם, יש אנשים שעושים קריירה שלמה בטשטוש הדברים הלא-יפים באישיותם או במראם החיצוני. יש חברות ענק שמרוויחות מיליארדים מהשאיפה של אנשים להיות צעירים יותר, יפים יותר ואטרקטיביים יותר.

חדשות רעות למתחפשים ולמעמידי הפנים

אבל גם כאן יש לפגיס חדשות רעות עבור המתחפשים ומעמידי הפנים. כשהביצה מנסה להתחפש לפרח, לפטרייה, לסל, לשעון, אפילו למעגל – כלום לא עוזר, מספיק מבט אחד כדי לזהות שהיא מעמידה פנים. לא משנה כמה תנסה וכמה תתאמץ, ביצה נשארת ביצה. וכמו הביצה, כך גם בני האדם: כל האיפור, הצבע, הבגדים והסטיילינג, לא יסוו את מי שאנחנו באמת.

אנשים שיבואו איתנו במגע ממושך ויכירו אותנו, יראו במוקדם או במאוחר את הצדדים הפחות יפים באישיותנו. אם ננסה להחביא אותם, נבזבז אנרגיה ומשאבים רבים, לא נוכל למצוא את אלו שיאהבו אותנו בדיוק כמו שאנחנו, ומן הסתם שבצורה כזו לעולם לא נוכל לאהוב את עצמנו.

באגדה של אנדרסן – ובמידה רבה גם ב"ביצה שהתחפשה" – השינוי הוא פונקציה של זמן ולמידה. בשני הטקסטים הגיבור משנה את צורתו לאחר שעבר תהליך חניכה וסבל, לאחר שחווה על בשרו את השונות ואת הניכור החברתי או העצמי, ובשניהם הטרנספורמציה כרוכה בהשלמה עם המצב כמות שהוא משום שהשינוי אינו תלוי בגיבור, הוא חלק בלתי-נפרד מהמהלך הטבעי של החיים וההתבגרות.

נרטיבים מסוג זה רוצים לומר לנו שעלינו להתאזר בסבלנות כדי שנבשיל להיות מישהו אחר, משהו אחר, מכפי שאנחנו כיום. שתחפושות אינן יעילות, משום שהן אינן משנות את מי שאנחנו מבפנים. שהחזות החיצונית, שהאני המזויף שננסה להציג בפני העולם, לא יעזור לנו להיות שמחים ושלמים, מאושרים ומרוצים ממה שאנחנו. ויותר מכל, הם אומרים לנו להתאזר בדבר שניתן לבני-האדם במשורה: סבלנות.

הביצה הלא מרוצה של דן פגיס היא ייצוג כל כך אנושי ואוניברסאלי, ויש בטקסט הזה, המיועד בראש ובראשונה לילדים אך מתאים גם למבוגרים סקרנים ומוכי נוסטלגיה, כמוני, משהו מזכך ומבריא. כולנו היינו בתקופות מסוימות של חיינו הברווזון המכוער או הביצה שלא רוצה להיות ביצה. חלקנו חווים את התחושה הזו של שנאה עצמית, אכזבה ממה שאנחנו, או ביקורת עצמית על דברים שעשינו – או לא עשינו – במרוצת חיינו.

להתבונן בביצים ובברווזונים שסביבנו

בעידן שבו אנו מופצצים מכל עבר בפרסומות ומסרים האומרים לנו איך אנחנו צריכים להיראות, להתנהג, לחיות, ובחברה שבה ההישגיות והרדיפה אחר משאבים ומראה חיצוני, אפילו אנשים שלמים, נפלאים ויפים מרגישים לפעמים חסרים, מקולקלים או מכוערים. אבל למי יש סבלנות לחכות לשינוי? ובכלל, מי אמר שיבוא יום ונשתנה פתאום, למשהו אחר? בחיים שום דבר לא בטוח, כלום לא ודאי, והתרבות מלמדת אותנו שכדי לשנות משהו עלינו לנקוט בפעולות יזומות, להתאמץ.

האם עלינו לחפש את הדומים לנו, או אולי עדיף להתחפש, או קצת לטשטש את הצדדים הפחות יפים שבנו? אנחנו רוצים שינוי, ואנחנו רוצים את זה כאן ועכשיו. זה כל כך מעצבן לפעמים, שאנחנו לא יכולים להיות מי שאנחנו רוצים, או להיראות כמו שאנחנו רוצים. לרובנו אין כוח לעבודה הסיזיפית ששינוי עצמי דורש, וגם אם נתחיל בשינוי – אנחנו עלולים להישבר באמצע ולצאת קרחים מכאן ומכאן, ממש כמו הביצה של דן פגיס.

אז מה בכל זאת נוכל לעשות, כאן ועכשיו? ברגעים כאלו, כשאנחנו מרגישים מכוערים, פנימית או חיצונית, שווה לקחת נשימה עמוקה ולהיזכר בכל אותם אנשים שכל כך מייסרים אותנו – לפעמים מבלי לדעת. הבחורה שנראית יותר טוב ממך, הבחור בפרסומת שמציג שרירים שאף פעם לא יהיו לך, ההיא שהתחתנה ומזכירה לך שאת רווקה ושהשעון הביולוגי לא מפסיק לתקתק, או ההוא שזכה לקידום וגורם לך להרגיש שאתה אף פעם לא תתקדם לשום מקום.

כל אחד מהם היה בשלב כזה או אחר של חייו ביצה שהתחפשה או ברווזון מכוער, ולכל אחד מהם יש רגעים – בעבר, בהווה ובעתיד – שבהם הוא עשוי להתבונן בך ולהרגיש את מה שאתה מרגיש עכשיו.

כשנהיה רגישים יותר ל"רגעי הביצה" או "ימי הברווזון" המכוערים של אותם אנשים שנראים לנו מושלמים, כשנהיה קשובים לכאב של אנשים סביבנו, כשנתמוך במי שלמטה ומרגיש חרא עם עצמו – נושיט לעצמנו סולם ונבטיח שדרך ההקשבה וההבנה, דרך האמפתיה והאהבה, נוכל לאט לרפא גם את עצמנו.

בסופו של יום, הגענו לעולם הזה כמו שאנחנו, לטוב ולרע, ורק אם נלמד להתאזר בסבלנות ונוותר על התחפושות והעמדות הפנים, נוכל למצוא רגעים רבים יותר ורציפים יותר של קבלה עצמית וכמה חתיכות של אושר. ואולי, רק אולי, נוכל סופסוף לראות שאנחנו לא ביצה, גם לא ברווזון מכוער – שתחת הקליפה מסתתר משהו אחר, מישהו אחר, שרק מבקש לקצת חמימות ואהבה, ושרק צריך קצת זמן כדי לצאת החוצה.

לרוב, די בהבנה הזו כדי להתחיל את התהליך הנפלא והמשחרר שבסופו נפרוץ את הקליפות של עצמנו ונזכה להיות מי שנועדנו להיות ומי שאנחנו באמת.

חג פורים שמח!

לכל העדכונים, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים