האוסקר לא הולך לאולסטאר

השבוע נערך באורלנדו, פלורידה, משחק האולסטאר של ה-אן.בי.איי. מה, לא שמעתם? האמת, די הגיוני שלא שמעתם. הימים בהם סוף שבוע האולסטאר היה אירוע השיא של העונה, עברו מזמן מזמן. זוכרים את ההתרגשות שהמשחק הזה עורר אפילו בישראל? זוכרים איך ישבנו מול המסך שני לילות רצופים כדי לראות גם את תחרות ההטבעות וגם את תחרות השלשות, ומעל הכל, את משחק האולסטאר הנכסף והשואו הגדול שהביא איתו? אז זהו, זה נגמר. מילא שהאירוע איבד כמעט כל עניין בישראל, אבל שיאבד עניין באמריקה? מסתבר שכן. איזו הוכחה חותכת יותר יש מאשר שיבוץ משחק האולסטאר בדיוק ביום של טקס האוסקר? או שראשי האן.בי.איי חיים בבועה כל כך גדולה, שהם חשבו שאנשים יתעניינו במשחק יותר מאשר באוסקר, או שהם מפוכחים מספיק כדי לדעת שבכל מקרה מעטים מאוד האנשים שעדיין מתעניינים במשחק הזה, אז מה זה כבר משנה. אפשר להניח שלוח הזמנים הצפוף של העונה המקוצרת תרם את שלו להחלטה על התאריך, ובכל זאת, לא חשוב איזה ספין נשים על זה: משחק האולסטאר של האן.בי.איי פשוט את הרגל.

ההידרדרות התחילה באופן קצת מוזר ביום בו האתלטים הגדולים בליגה החליטו לוותר על ההשתתפות בתחרות ההטבעות. זוכרים את ההטבעות של מייקל ג'ורדן בתחרות הזו? איך הוא ריחף מקו העונשין לתוך הסל? זוכרים את הטבעת 'טחנת הרוח' של דומיניק ווילקינס? זוכרים את טום צ'יימברס, שמאוחר יותר העביר אפילו כמה חודשים מביכים למדי במכבי תל אביב, אבל בשיאו היה אולי המטביע הלבן הגדול בהיסטוריה? כל עוד כוכבי העל האלה השתתפו בתחרות הזו, הם נתנו לה זוהר שאי אפשר היה להתמודד איתו.

ולא רק הם. כשספאד ווב, עם גובה של פחות מ-1.70 מ', זכה בתחרות ההטבעות, זה היה מרגש באמת. לרגע אפשר היה לשכוח שכל האירוע הזה נועד כמעט אך ורק כדי לעשות כסף. פתאום היתה לו גם נשמה. אבל ג'ורדן התבגר ודומיניק גם, והמטביעים הגדולים שבאו אחריהם קפצו לא פחות גבוה ורחוק, אבל לאף אחד מהם לא היה את הדבר הנוסף הזה שהופך את כל העניין למרגש. היצירתיות נעלמה – או הופיעה בצורה עזרים טקטיים, כמו הטבעה מעל כסא או מכונית – ובמקביל גדלה הציניות של הקהל.

אותו דבר, אגב, נכון גם לגבי תחרות השלשות. איפה ימי לארי בירד, מניף את האצבע ומסמן 'אני מספר 1' עוד לפני שהכדור האחרון שלו נכנס לסל? איפה הימים בהם הקלעים הכי גדולים בליגה התאמנו כמו מטורפים והגיעו לתחרות ברצינות תהומית, שהתעלמה מכל כללי הטקס שדרשו להתייחס לכל זה בהומור? הם היו כל כך תחרותיים, שהם לא ידעו את ההבדל בין משחק ליגה למשחק ראווה למשחק בשכונה לסתם תחרות שלשות.

ויש עוד דברים שהפכו את האולסטאר מאירוע שיא לאירוע סתם. למשל, התוספת של כל מיני תחרויות קטנות מלבד ההטבעות והשלשות, הפכה הכל לעמוס ומתיש ורוב הזמן גם מאוד משעמם. השנה, בניסיון לעורר עניין מחודש אצל הצופים, ניתנה לקהל האפשרות לקבוע מי זוכה בתחרות ההטבעות. ממש כמו כל תכנית ריאליטי אחרת. התוצאה היתה שהקולות התחלקו בערך שווה שווה בין ארבעת המשתתפים, כשהמנצח, ג'רמי אוואנס מיוטה ג'אז, מקבל 29% מהקולות. כשהוכרזו התוצאות אפשר היה לשמוע סיכה נופלת באיצטדיון. לא כי לאוואנס לא הגיע לזכות – דווקא כן הגיע לו, היו לו שתי הטבעות נהדרות – אלא כי הכל הרגיש כמו אנטי קליימקס אחד גדול. ושוב, איפה הימים בהם דוקטור ג'יי ודומיניק ווילקינס ישבו בחבר השופטים והרימו שלטים עם ציוני ההטבעות? זוכרים כמה מלהיב זה היה? אז היום הרגו גם את זה, בשם הריאליטי והאובססיה להחזיק את הקהל צמוד למקלט בכל מחיר ועם כל גימיק. אז יש לי חדשות לקומישינר הליגה, דייויד שטרן: זה לא עובד. הקהל היום הרבה יותר מתוחכם מהקרדיט שנותנים לו.

תגידו שהכל טוב ויפה, אבל איך הידרדרות התחרויות הקטנות מסביב קשורות לירידה ביוקרת משחק האולסטאר עצמו? זה קשור, פשוט בגלל קלישאת ה'כל קבוצה טובה כמו החוליה החלשה ביותר שלה'. כשתחרות השלשות – לצורך העניין האירוע השלישי בחשיבותו באול-סטאר – מורכבת מהלארי בירדים של הליגה, זה אומר שהיא כבר מציבה סטנדרטים גבוהים מאוד לאירועים שיבואו אחריה, גם אם הם נחשבים יוקרתיים יותר. אבל עכשיו התחושה היא שמדובר במירוץ לתחתית וכך גם המשחק עצמו נסחב למטה.

בעיה נוספת היא חסרונם של סיפורים אנושיים שאפשר להתחבר אליהם. זוכרים את האולסטאר הראשון של מג'יק ג'ונסון אחרי שחזר מהפרישה? מי יכול לשכוח את התמונה של כל השחקנים זזים לצד ומאפשרים לו לשחק אחד על אחד מול ג'ורדן? זה היה מרגש ומקסים ואנושי וכל כך לא ממוסחר. אבל היום, איזה סיפורים אנושיים גדולים יש בכלל בליגה? יש אחד: ג'רמי לין, והוא אפילו לא נמצא מספיק זמן בסביבה כדי לשחק במשחק האולסטאר השבוע. אז פלא שהמשחק התקיים בדיוק במקביל לאוסקר?

***

ואגב ג'רמי לין, עליו כנראה נמשיך לדבר עוד זמן רב: בשבוע שעבר, בביקור בניו יורק, יצא לי להבין עד כמה באמת התופעה מטורפת. כל חנות שניה מציגה פוסטר שלו על חלון הראווה. כל חנות למוצרי ספורט מציעה אלפי חולצות עם המספר '17' וברחובות מסתובבים המוני ילדים שכבר קנו את החולצה הזו ותיכף יקנו עוד אחת.

בדרך חזרה ללוס אנג'לס, בשדה התעופה, היו כל מכשירי הטלוויזיה מכוונים כמובן לאותו ערוץ שהעביר את המשחק בין הניו יורק ניקס למיאמי היט. הבעיה היחידה היתה שההיט פשוט טרפו את לין, שהבין, כנראה בפעם הראשונה, איך נראה משחק נגד קבוצת עילית ומועמדת חזקה מאוד לזכייה באליפות. התצוגה החלשה של לין במשחק הזה היתה אמורה להחזיר דברים לפרופורציות, כי הרי ברור לכל מי שראה קצת כדורסל בחייו כי למרות שלין הוא שחקן מצוין – הוא לא שחקן שיכול לתת 25 נקודות ו-10 אסיסטים כל ערב, והוא עדיין שחקן צעיר עם הרבה מאוד נקודות תורפה וחולשות שצריך לעבוד עליהן.

אבל באופן מדהים ממש, ההיסטריה לא נרגעה בכלל. כי אולי הטעות היתה שלי, אולי אני זו שלא נתתי לקהל את הקרדיט המגיע לו. אולי הקהל בכלל – וזה של הניקס בפרט – התבגר וידע כי יהיו גם משחקים כאלה. ואולי זה פשוט משום שהסיפור הזה כל כך יפה ומרגיש כל כך אמיתי, שאף אחד לא רוצה שהוא ייגמר. בוודאי לא בשבוע בו האולסטאר הופך באופן כמעט סופי ללא יותר משחקן משנה בטקס האוסקר.

ציפי שמילוביץ'