פונדקאות לכולם, גם לי ולבעלי
אפילו אם הליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. אנחנו נהיה משפחה, גם אם נצטרך לעבור לקנדה או להודו
הקהילה הגאה בישראל נמצאת היום במצב טוב בהרבה מלפני שלושה עשורים, אבל בישראל 2012 אנחנו עדיין רחוקים מלהיות שווי זכויות. נישואין וחוקי ירושה, אי הכרה בבי-סקסואלים והעובדה שעדיין ניתן לפטר טרנסג'נדרים רק משום שבחוק שיוויון הזדמנויות לא נאמר שאסור להפלות על בסיס מגדר, הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה. ובכל זאת, גברים חיים עם גברים ונשים עם נשים בזוגיות המקובלת על חלק רחב מהציבור הישראלי. עם ריבוי המשפחות החד-מיניות בישראל, אך טבעי שיצוץ הצורך של אותם זוגות בהבאת ילדים והרחבת המשפחה. בעוד שאצל לסביות כל מה שדרוש הוא תרומת זרע, אצל הומואים המצב מסובך יותר.
בשנת 1996 נחקק בישראל "חוק הסכמים לנשיאת עוברים", הידוע יותר כחוק הפונדקאות. החוק מתיר ל"איש ואשה שהם בני זוג" וחשוכי ילדים להתקשר עם אם נושאת על מנת להביא לעולם ילדים בהליך פונדקאות. על פי לשון החוק, לא יכולים הומואים לבצע תהליך פונדקאות בישראל, כי אנחנו לא "איש ואשה". זוגות הומואים רבים מעוניינים בפתיחת תהליך הפונדקאות בארץ, בהם אני ובעלי. אחרי שהתחתנו בקנדה (כי בישראל אי אפשר) החלטנו להרחיב את המשפחה. התחלנו לבדוק את האופציות העומדות בפנינו: הורות משותפת, אימוץ ופונדקאות בחו"ל.
עוד בנושא זה בערוץ הדעות של ynet:
גם אני רוצה להיות אבא / יובל כדורי אלטמן
סקעת, צא להן מהרחם / שי זמיר
על הורות משותפת, כלומר גידול ילדים משותף עם אשה או זוג נשים, ויתרנו מיד. לא נראה לנו מתאים לערב אשה במערכת היחסים שלנו. התעניינו גם באימוץ בארץ, הרי כל המתנגדים לתהליך הפונדקאות אומרים "מה הבעיה? תאמצו". אז זהו, שיש בעיה. אימוץ ילדים בארץ הוא לא באמת אופציה בפני הומואים. התייעצנו עם חבר שהוא עובד סוציאלי, פעיל בקהילה וחשב לאמץ בעצמו. הוא נפגש עם פקידת סעד שאמרה לו שלמרות שאין מגבלה בחוק, אין באמת סיכוי שזה יקרה, אלא אם הוא מוכן לאמץ ילד מבוגר יחסית, בן מיעוטים עם מגבלות נפשיות או פיזיות, וגם אז סביר שזה ייקח 5-7 שנים. אז תסלחו לי, אבל אני לא בן אדם כזה טוב. אני רוצה ילד שקשור אלינו גנטית, אני רוצה לגדל אותו מיום היוולדו, אני רוצה לעשות את זה לפני גיל 40 ואני רוצה לקוות שהוא או היא יהיו בריאים בגופם ונפשם.
הכרה בזכותנו לאהוב
נותרנו עם פונדקאות בחו"ל. התקשרנו עם סוכנות פונדקאות ואנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך פונדקאות בהודו, שצפוי לעלות לנו כ-300 אלף שקל, אם לא יהיו סיבוכים ועלויות נוספות. התהליך הזה כרוך בלא מעט ביורוקרטיה ומתח נפשי, הרבה מאוד כסף ולא נזכיר את העובדה שאם הכל יילך כשורה ויהיה הריון, התהליך כולו יתרחש מרחק 10 שעות טיסה מכאן, בלי שום היכרות עם הפונדקאית ושום שליטה אמיתית במה שקורה שם. כמובן שהיינו מעדיפים לעשות את התהליך כאן בישראל, ולא רק בגלל הכסף.
אבירות ואבירי הפמיניזם טוענים בפנינו שהליך הפונדקאות רחוק צעד אחד מזנות, אם לא מכירת איברים בשוק השחור. ההשוואה הזו אולי טובה לעשות כותרות, אך אין בה ולא כלום. בוודאי שאין בהליך הפונדקאות סיכון פיזי משמעותי.
האם קיימת מגפת תמותה של נשים בהריון שלא שמעתי עליה? למיטב ידיעתי, ההריון, למרות סיכונים מסוימים, מתקיים בהצלחה אצל זוגות סטרייטים לפחות 28 שנה (מאז שנולדתי) ואני חושד שאפילו זמן רב מזה. ובהקשר לפיצוי הכספי תמורת השימוש בגופם, דווקא הייתי מצפה שאותם אלו הצועקים גוועלד על ניצול נשים ממעמדות נמוכים ירצו לפתוח את הפונדקאות בישראל גם להומואים, שכן חוק הפונדקאות הישראלי כמעט לא מאפשר פיצוי כספי לפונדקאית מעבר להוצאות הכרוכות באובדן כושר השתכרות, החזרים על בדיקות רפואיות וכיוצא בזה. למעשה, מדובר בתהליך הרבה פחות נצלני מהאופציות הפתוחות בפני הומואים כיום: פונדקאות בהודו או בארצות הברית, שם הפיצוי הכספי לפונדקאית גבוה הרבה יותר ועלול להוביל לניצול.
אבל אפילו אם תהליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. נהלו את המאבק על "פונדקאות - טוב או רע" בנפרד מהמאבק על שוויון הזכויות של הקהילה הגאה. ואסיים בתחינה נרגשת, ואופטימית משהו למחוקקינו היקרים: קיבעו פעם אחת ולתמיד כי בכל מקום בספר החוקים שבו נכתב "איש ואשה" הכוונה גם ל"איש ואיש" ול"אשה ואשה" וחסכו מאיתנו את המאבקים הנצחיים בבג"ץ להכרה בזכותנו לאהוב, לחיות ביחד ולהקים משפחה. גם אנחנו נהיה משפחה בישראל, אפילו אם נצטרך לעבור בקנדה ובהודו בשביל זה.
ניר דריימן, נשוי לאיתן, דוקטורנט לביולוגיה ומתנדב ב"בית הפתוח" בירושלים ובתא הסטודנטים "העשירון האחר".
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
