נוסעים צפונה: "הלב בדרום, נחזור כשיירגע"
חלק מתושבי הדרום מאסו בסכנות שהניבה ההסלמה הביטחונית ונסעו צפונה לקרובי משפחה וחברים. "בתל אביב יש תחושה של רוגע", הסבירה אחת מהם. אחרים מתעקשים להישאר: "לא עוזבים בית באמצע המערכה"
למרות הדיווחים על רגיעה, נכון לעכשיו גם היום (ג') לא יתקיימו לימודים ביישובי הדרום שבטווח 7 עד 40 קילומטרים מרצועת עזה. חלק מתושבי האזור, שעדיין לא יודעים מה יילד יום, בחרו בימים האחרונים פשוט לעזוב הכול ולנסוע צפונה עד יעבור זעם.
הסלמה ביטחונית בדרום - דיווחים אחרונים ב-ynet:
פגיעה ישירה באשדוד: נזק ופצועים מרסיסים
אלמנת הרוג הגראד: "כל אזעקה - כמו התקף לב"
קסאם ליד גן ילדים: "המרפסת מחוררת מרסיסים"
משפחת יוסופוב מבאר שבע נסעה לקרוביה בקצה השני של המדינה. מתן בן ה-13, הבן הבכור במשפחה, סיפר ל-ynet על "החיים החדשים" בנהריה. "הגעתי לכאן עם אמא ואחותי בת ה-9. אבא נשאר לעבוד בדרום. רגוע כאן אבל משעמם, אני דווקא אוהב את האקשן ולהיות יחד עם כל החברים, גם אם זה במקלט".
בין אזעקה לנפילה, מתעדכן מתן באירועים ושומר על קשר עם חבריו באמצעות המחשב. "הלב שלי בדרום, ואנחנו נחזור כשיירגע. מארחים אותנו יפה, אבל מילא אם היינו מגיעים כשהיה שלג, זה היה מתקזז, אצלנו טילים ופה שלג, אבל עכשיו גם כאן חם יחסית".
מאתמול בבוקר התפוצצו יותר מ-50 רקטות בשטח ישראל. מערכת "כיפת ברזל" יירטה לפחות 13 רקטות. חיל האוויר תקף יותר מעשר פעמים ברצועת עזה, ובאחת התקיפות בערב חוסלו שני פעילי הג'יהאד האיסלאמי. פיקוד העורף הודיע כי בעקבות האירועים, גם היום לא יתקיימו לימודים ביישובים שבטווח שבין 7 ל-40 קילומטרים מרצועת עזה.
לאור המצב, בחרו רבים מהתושבים לצאת מטווח הירי. "אני בורחת לחמותי", סיפרה דורה אזואלס מבאר שבע, אם לשבעה ילדים בני שנתיים עד 18. "היא גרה בתל אביב וגם ב'עופרת יצוקה' פשוט ארזתי הכול ונסעתי. בעלי החליט לא לעזוב ונשאר ללמוד בכולל. חלק מהילדים כבר שלחתי במוצאי שבת ואנחנו נצטרף בבוקר. אין לי מקלט בשכונה ואין לי ממ"ד אז אנחנו מוצאים מחסה בחדר המדרגות בינתיים. בתל אביב יש תחושה של רוגע ואין שום טילים. כשתהיה רגיעה, אני אחזור".
הדי שמעון, גם היא תושבת באר שבע, סיפרה אף היא על כוונתה "להתרענן" בירושלים, יחד עם בתה בת ה-14. "היא אמרה לי שלא אכפת לה לתפוס מחסה בחדר המדרגות, אבל מה שמפחיד אותה באמת זו האזעקה. אנחנו ניסע ונשתחרר קצת כי הלחץ מפריע. אם זה יסלים, אז אולי אשאיר אותה בירושלים, אבל קשה לי לעזוב, הבית שלנו פה".
לעומתה, נאלצה טלי, אם לשני ילדים בני שלוש וחצי שנה מבאר שבע, למצוא פתרון יצירתי יותר. "אין לנו ממ"ד, אז בלילה הראשון של ההסלמה פשוט יצאנו לטיול עם הרכב מחוץ לעיר ולטווח הרקטות. במוצאי שבת בילינו את הלילה באוטו בבני ברק. בינתיים, חברה שלי הודיעה לי שהיא השיגה לי יחידת דיור בירושלים. אם זה יסלים, אני הולכת מפה. אני מוכנה לישון באוטו, רק לא פה. בלי לחץ וכדי שהילדים לא ירגישו".
המצב באשדוד, שידעה אזעקות ונפילות רבות, אינו שונה, וגרם למשפחת טאוב להיערך מחדש. קרן, אם המשפחה בת ה-38, נסעה עם שלושת הבנים, ואילו האבא קלאודיו נשאר והמשיך בעבודתו בנמל. "עזבתי בהתחלה לחברות בתל אביב ועכשיו אני אצל אחותי במבשרת", סיפרה קרן. "השיקול היה בעיקר הילדים, שכל היום סגורים בבית".
מאז שנסעו צפונה, לא ראו בני המשפחה את קלאודיו. "הילדים דואגים לאבא שלהם ולשאר המשפחה שבעיר, הם מדברים איתם בטלפון ומתעדכנים בחדשות על כל מה שקורה. הגוף פה והראש שם, אי אפשר להתנתק, גם אם אתה לא נמצא פיזית". האב הוסיף כי "למרות שלא נעים להיות רחוק מהילדים ומהאשה, יותר קל לי להתמודד עם זה לבד. אני מעדיף לדעת שהם בסדר ולהמשיך לעבוד".
לבד מהתושבים, מצביעים גם סטודנטים רבים מהמרכז והצפון ברגליים, ומעדיפים להישאר בביתם מאשר לחזור לדירתם, סמוך למוסדות החינוך באזור. אמיר פרקש, תושב כפר סבא, לומד בבאר שבע ומתגורר בשכונה ד' בעיר, שכונה ישנה שלרבים מבתי הדירות בה אין ממ"דים. "בשבת עוד חזרתי לעיר עם ציפייה לחזור ללימודים, אבל הכול השתבש. מבחינתי, מה שהכריע את הסיפור היה הלחץ של ההורים. הם כל הזמן באינטרנט וחושבים שיש כאן מלחמת עולם. חוזרים הביתה להתרעננות אבל עוד נחזור, לא נפקיר את באר שבע".
לעומתם, ישנם תושבים שלא מתכננים לעזוב את האזור על אף ההסלמה. דינה ממן, בת 55 מאשדוד, עובדת כסייעת גננת
בגן ילדים שנפלה בו רקטה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". למרות פניות רבות שקיבלה ממשפחתה בצפון, "אמרתי להם: 'אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לבוא אלינו, לראות שזה לא כל כך נורא'. כשהייתה מלחמה בצפון, אז אני זו שהתקשרתי אליהם אבל אני חושבת שאז זה היה יותר רציני. שום דבר לא יגרום לי לעזוב את העיר, צריך להתמודד עם המצב".
ז'רמיין ביטון מבאר שבע הוסיפה כי "לא עוזבים בית באמצע המערכה. מי שמאמין לא בורח. הבן שלי בנתניה משגע אותי שאלך אליו, אבל אני לא בורחת. אין מה לעשות, זה הדרום שלנו".
חגית בר אילן, תושבת אשקלון, כתבה בעמוד הפייסבוק של ynet: "יש לנו לאן ללכת, אם זה לצפון ואם זה למרכז, אבל אני לא מסוגלת לעזוב ולהשאיר את משפחתי פה". ואלרי אורטנברג, תושב באר שבע, סיפר: "בגלל הימים האחרונים הרעש של האזעקה לא יוצא מהראש, וכל דבר קטן שמזכיר אותה גורם ללב לקפוץ קצת, אבל למרות זאת אני אשאר פה ואתמוך בצה"ל".
לפנייה לכתב/ת 
