ראייה פריפריאלית

בצהרי שבת ה-12 ביוני 1976 עשיתי כהרגלי את הדרך הקצרה מהבית אל האיצטדיון. צעדו איתי עמרי וערן, חברים טובים. יצאנו מהשכונה השקטה בשביל הצר לעבר הרחוב הראשי, שם הצטרפנו לנהר של אנשים שזרמו מכל רחוב וסמטה, וכעבור 10 דקות היינו בחומות האיצטדיון יחד עם עוד אלפי אוהדים נרגשים. רק אחרי הרבה שנים למדתי שלחומות המכוערות ההן קוראים וסרמיל.

בכל פעם שאני עובר שם בשנים האחרונות, האיצטדיון הזה נדמה לי כמו מחנה מעצר מסרט ישן. צבוע בכל צבעי הקשת כאילו מישהו ניסה לשוות לו בדל של חיוך, ורק כיער אותו עוד יותר. אבל בימים ההם, ובשבת ההיא, זה היה המקום הכי יפה בעולם. היינו שלושה בני 15 בתוך ים של כ-15 אלף איש; בבאר שבע היו אז 60-70 אלף תושבים, ואם תורידו מהמספר הזה את הנשים, את הילדים, את הזקנים ואת הדתיים, תסיקו שכולם היו שם. ולכולם הייתה סיבה טובה: הפועל באר שבע, שזכתה באליפות הראשונה וההיסטורית שלה שנה קודם לכן, עמדה על סף זכייה באליפות שנייה ברציפות.

רן בן שמעון - ידענו שהוא מאמן ענק(צילום: עוז מועלם)

ערב מחזור הסיום הובילה באר שבע בשתי נקודות על השנייה בטבלה, בית"ר ירושלים. ניצחון בעידן ההוא היה שווה שתי נקודות, כך שתיקו מול מכבי יפו היה מספיק: לבאר שבע לאליפות ולמכבי יפו להישארות בליגה. תבינו את הקונטקסט: הקבוצה הדרומית הייתה אז הכי טובה בארץ. המאמן הצעיר אמציה לבקוביץ לקח עשרה שחקנים מקומיים - בהם אגדות כמו אברהם נומה, מאיר ברד ושלום אביטן - ואז צירף אליהם שוער קיבוצניק בשם רוני מוסקוביץ, ובנה אימפריה. לכאורה לא היה שום כוח בעולם שימנע מבאר שבע את האליפות, במיוחד כששיחקה בבית מול קהל כל-כך גדול. מה שרבים כבר יודעים היום זה שדקות לפני המשחק ניסו מקורבים לשתי הקבוצות לסגור דיל על תיקו לתועלת כולם - אבל לבקוביץ שמע על-כך והזדעק, והעסקה בוטלה ברגע האחרון.

מכל מקום, המשחק בווסרמיל התחיל רע מבחינת האימפריה של לבקוביץ. אברמיקו ארואטי העלה את יפו ליתרון בפנדל, וכל הקהל הבאר שבעי חטף הלם. 10 דקות לסיום קיבלנו אנחנו פנדל. אליהו עופר - אחד הפנדליסטים המשובחים במדינה, שמימיו בנוער לא החמיץ מהנקודה הזאת - ניגש לבעוט. הכדור הלך ישר לקורה.

אני זוכר את הדקות ההן כאילו חלפו אתמול. ביציעים העמוסים הייתה דממה, רק פה ושם נשמעה קללה. הרגשנו שהלכה האליפות. ואז נשמעה שריקת הסיום, ועוד לא ידענו מה עלה בגורל האליפות; האינטרנט והסמארטפון עוד לא נולדו, ובימים כתיקונם הלכנו למשחקים עם טרנזיסטור קטן והתעדכנו במתרחש בתוכנית "שירים ושערים".

"כאן זה בסדר, תתחילו להקים את האוהל"(צילום: אפי שריר)

אבל כשנערכו מחזורים מכריעים, כמו זה של סוף עונת 6־1975, התוכנית לא שודרה - כדי לשמור על הספורטיביות, כמובן. רגע, מה לא ברור? בקיצור, אף אחד באיצטדיון בבאר שבע לא ידע מה קרה באותו זמן בבלומפילד, שם אירחה מכבי תל אביב את בית"ר ירושלים. חוץ מאבא של שלומי מלכה, שהיה אחד ממפקדי המשטרה בבאר שבע ודיבר בקשר המשטרתי עם הקולגות שלו ביפו. אלה דיווחו לו חד-משמעית: בית"ר הפסידה 2:0, באר שבע אלופה.

היום ידוע שבית"ר ויתרה למעשה על המשחק מול מכבי תל אביב, שכנראה הייתה יורדת ליגה במקרה של הפסד, וכל זה רק ארבעה ימים לפני גמר הגביע ביניהן שבו ניצחה בית"ר. האם שם כן היה דיל? אלה רק שמועות. מה שבטוח זה שברגע הבשורה החלו מאות אוהדים באר שבעים לטפס על הגדרות שהקיפו את המגרש, התנפלו על השחקנים והניפו אותם על הכתפיים בהילולה ענקית של אושר.

מאז שתי האליפויות ההן של הפועל באר שבע לא זכתה באליפות אף קבוצה מהפריפריה. התואר החשוב ביותר בכדורגל הישראלי לא עזב את שלוש הערים הגדולות - תל אביב, ירושלים וחיפה - למעט גיחות קצרות וחד-פעמיות לנתניה ולכפר סבא. המצב הזה נמשך מאז שהתחילו לשחקן כאן כדורגל מאורגן, עוד בתקופת המנדט הבריטי, וזה בהחלט לא נורמלי. אלא שהשנה זה עומד להשתנות: כמו שזה נראה כרגע, אין כוח בעולם שימנע את האליפות מהפועל קריית שמונה. אבל האם זה באמת שידור חוזר של הבאר שבע סבנטי-סיקסרז?

איפה הגאווה

כבאר שבעי יש לי סימפטיה מיוחדת לקבוצה כמו קריית שמונה, שמגיעה מהקצה השני של המדינה. אני גם יכול לזהות לא מעט קווים משותפים בין שתי הקבוצות, למרות הפער הדורי. למשל, העובדה שאיש לא נתן לבאר שבע סיכוי להתמודד על האליפות בתחילת עונת 5־1974. לא כי היא לא הייתה קבוצה טובה, אלא כי זה פשוט לא נשמע הגיוני. אותו דבר לגבי קריית שמונה של איזי שרצקי ורן בן שמעון: גם כשהובילה את הטבלה בפער משמעותי, גם כשכולם הבינו ש"הקבוצות הגדולות" מכבי חיפה, מכבי תל אביב ובהמשך גם הפועל תל אביב הן בעצם קבוצות בינוניות למדי, עדיין הייתה תחושה שזה פשוט לא יקרה. שהמילים "קריית שמונה" ו"אלופה" לא הולכות יחד. שמתישהו "הבלון יתפוצץ". ואלה רק שתיים מהאמירות הרבות והמטופשות שנשמעו העונה במחוזותינו.

על איזה בלון בדיוק דיברתם? בן שמעון הוא מאמן מצוין, וזה לא חדש. הסגל של קריית שמונה טוב ומאוזן, ואת זה ידענו מתחילת העונה. הקבוצה מנצחת משחק אחר משחק, כמעט לא סופגת שערים ושומרת על יציבות כבר כמה חודשים טובים. ואנשים עדיין מדברים על בלונים.

נכון, קריית שמונה מנצלת עד תום את העובדה שהליגה העונה חלשה מאוד. אולי החלשה ביותר בהיסטוריה. זה בטח לא באשמתה. על זה נוסיף שהקבוצה איבדה בשנה האחרונה את שני השחקנים הכי בולטים שלה, מלך השערים וויאם עמאשה והקשר המוכשר אלרואי כהן, ולמרות זאת השתפרה לעומת העונה שעברה. אז מה, האם רן בן שמעון הוא האמציה לבקוביץ החדש, האיש שנטש את המרכז החמים והנעים לטובת הנסיעות הארוכות והמתישות לגבול לבנון? והאם אפשר בכלל להשוות בין התופעה ההיסטורית של הפועל באר שבע של אמצע שנות ה-70 לבין הפועל קריית שמונה הנוכחית?

לבקוביץ מעיד שגם הוא מטפח פינה חמה בלב לקריית שמונה. "אני לא זוכר באיזו ליגה הם היו", הוא אמר לי כשדיברנו על באר שבע של אז ועל קריית שמונה של היום, "אבל בתקופה שהעיר חטפה קטיושות, בתחילת שנות ה-80, הגעתי לשם בהתנדבות כדי להעביר כמה אימונים".

מה שיותר מפתיע זה שהיום, אף על פי שהקבוצה רצה לאליפות ראשונה והיסטורית, היא לא מצליחה להצית את הדמיון של המקומיים. האיצטדיון הקטן שבעיר הצפונית לא הצליח להתמלא העונה ולו פעם אחת. במשחק מול הפועל תל אביב הגיעו 5,000 צופים, כמעט מחצית מהם היו אדומים. הממוצע עלוב בכל קנה מידה: 2,655 צופים למשחק. וזה כשמנוי שנתי לילדים עולה 20 שקל, מנוי למבוגרים עולה 250 שקל, והחיילים נכנסים חינם.

יש הרבה הסברים לכך שהקהל נשאר בבית. האוכלוסייה המסורתית, המחסור בכוכבים, אפילו מזג האוויר. בינינו, זה לא נשמע משכנע. בעניין הזה באר שבע ההיא נבדלת מאוד מקריית שמונה: בשנות האליפות שלה הגיעו לכל משחק בין 8,000 ל-10,000 איש, ולמשחקים גדולים ומיוחדים גם יותר מזה. גם לבקוביץ זוכר את התמיכה. "זה היה משהו מיוחד", אמר לי. "כל העיר התחברה לקבוצה באופן שאני לא חושב שראיתי כמוהו במקום אחר בארץ". חלק מהעניין היה הגאווה המקומית, שכאמור לא ממש קיימת בקריית שמונה; אומרים שרוב חובבי הכדורגל בעיר הם בכלל אוהדים של בית"ר ירושלים. אבל בבאר שבע של אז היה דבר נוסף: רגשי הנחיתות מול תל אביב ומרכז הארץ.

לעיר שלי - ובמיוחד לקבוצה ולקהל האוהדים שלה - יצא בשנים ההן שם רע, של מחורעים. "חיות הנגב" היה כינוי מקובל. האמת, די בצדק: בסוף שנות ה-60 ובתחילת ה-70 חטפה באר שבע לא מעט משחקי רדיוס אחרי התפרעויות של האוהדים. אני עצמי, יחד עם אבא שלי ודוד שלי, חטפנו מטר אבנים אחרי משחק שבו הפסידה באר שבע להפועל תל אביב. עברנו בצד השני של הכביש כשהאוטובוס של הפועל עבר. אם הדוד שלי לא היה מוריד אותנו לשכיבה מהירה בצד הכביש, היינו מסיימים את השבת ההיא בסורוקה.

כך או כך, מי שחי אז בדרום הרגיש על בשרו את המרחק התרבותי העצום בין הערים. "יום אחד בא אלי אחד השחקנים עם עיתון ארצי, ושאל אותי אם מה שכתוב פה מתפרסם גם בעיתון בתל אביב", סיפר אמציה על הלך הרוח הפריפריאלי של התקופה. "הם התייחסו למה שקורה בתל אביב כמו שהיום מתייחסים לאירופה. זה באמת היה עולם אחר".

פעם הגיעו חברים אמריקאים לבקר את המאמן, וגם הרגישו את הפער הזה. "כשיצאנו מבאר שבע באוטובוס בערב, היה חושך מוחלט ב-50 הקילומטרים הראשונים. כאילו העיר מנותקת מהמדינה", נזכר לבקוביץ. "כשעברנו את החושך והגענו לכיוון המרכז, הם היו בהלם. אמרו לי שזה כמו פאטה מורגנה, שפתאום חזר האור".

הנה התקווה

בכל הנוגע לכדורגל, וכנראה גם לתחומים אחרים בחיים בכלל, אין אופוריה בקריית שמונה. פרט לקבוצת אוהדים יש מין אדישות, וההישגים של הקבוצה לא מצליחים ליצור גאווה מקומית. זה לא מפריע לרן בן שמעון להאמין בדרך שלו. וזאת חתיכת דרך: האיש נוסע לקריית שמונה ובחזרה מדי יום, בדומה ללבקוביץ שהיה על הקו דרומה מרמת השרון. סיפור של 12-13 שעות בכל יום. אין ספק שלבקוביץ היה צריך אמונה רבה כדי להתמיד בשגרה כזאת, ואני מאמין שגם בן שמעון חדור בתחושה דומה.

אז מה להערכתך קרה בבאר שבע שלא קורה בקריית שמונה, שאלתי את לבקוביץ. "קודם כל הם באמת עושים עבודה נפלאה", פירגן מאמן העבר. "אני לא שוכח את התרומה של איזי שרצקי, שהוא אמנם אוהד של מכבי תל אביב, אבל משוגע אמיתי לכדורגל. גם בן שמעון עושה עבודה נפלאה. ההבדל הכי גדול בין קריית שמונה לבין הפועל באר שבע של האליפויות זה עניין שחקני הבית. אצלנו חוץ מרוני מוסקוביץ כולם היו באר שבעים".

זה לא שאין בקריית שמונה שחקנים מקומיים. יש חמישה: אדריאן רוצ'ט, השוער דני עמוס, עדי אלישע, שיר צדק ובני בן זקן. זה לא הרבה, אבל גם לא מעט בהשוואה לקבוצות אחרות. העניין הוא ששחקנים מהמרכז לא ממש אוהבים לנסוע רחוק בשביל לבעוט בכדור. הם מפונקים. ואם כבר משכנעים אותם, זה בדרך כלל תמורת שכר גבוה בהרבה ממה שהיו מקבלים במרכז. תשאלו את אלונה ברקת, הבעלים הנוכחיים של הפועל באר שבע. היא יכולה לספר לכם בדיוק איך וכמה זה עולה לה.

האמת היא שבשנות ה-70 לא ראו צורך בשחקני חיזוק מבחוץ. הסכומים ששילמו אז לשחקנים היו מאוד צנועים, ולכן רובם התפרנסו מעבודה אחרת. לא היה אפשר לחיות מכדורגל. רק כשבאר שבע שיחקה באינטרטוטו, שאז נראה לנו כמו ליגת האלופות, הגיעו שחקני חיזוק: ישראל פוגל מכפר סבא, יוחנן וולך מהפועל חיפה ושרגא טופולנסקי ממכבי נתניה. אלה היו הזרים של 1976.

היו בזה לא מעט פלוסים. כולם חוץ מהשוער הקיבוצניק היו באר שבעים, וכל אוהד ידע בדיוק מאיזו שכונה מגיע כל שחקן. ומאחורי כל שחקן, כולל המחליפים, עמדו החבר'ה מהשכונה שדחפו אותו ורצו שהוא יהיה זה שישחק ויביא הביתה כבוד. לבקוביץ, שבימים הראשונים לא הבין על איזה כוכב הוא נחת, היה צריך ללמוד מהר את כל הפוליטיקות הפנים־שכונתיות ולהתגבר על החשדנות הטבעית כלפי זר כמוהו.

במבט אחרון לאחור ובהתחשב בכל הנסיבות והנתונים, שתי האליפויות של הפועל באר שבע באמצע שנות ה-70 נראות לי כמו נס. אולי זה באמת היה צירוף מקרים היסטורי וחד-פעמי; עובדה שמאז ועד עתה, אף קבוצה מסוגה אפילו לא התקרבה לזכייה באליפות. ולפחות בעניין הזה אפשר להמר בלי להסתכן: מצפון תגיע הבשורה.