בזרוע נטויה: הגבר של פעם חוזר אל המסך
אחרי שהודח מהפריים טיים על-ידי המטרוסקסואל המתוקתק שעסוק ברגשות של עצמו, הגבר הישן חוזר לנקום ומשתלט על ערוצי הנישה עם משאיות כבדות, שפת איכרים ומראה דובי משובב נפש. אריאנה מלמד שמחה על הקאמבק המסוקס

שנים ארוכות הם חיכו בשקט. בין הצללים. בין מסעות ציד לדיג, בין הרפתקאות מסמרות שיער על מישורי הקרח של אלסקה לבין מאבקים עם תנינים בביצות של לואיזיאנה, בעיניים כלות ראו הגברים-של-פעם כיצד משתלטים על הטלוויזיה עוד ועוד מטרוסקסואלים מעונבים, מדיפי ניחוחות-עילית, שלא יודעים לעשות כלום חוץ מלדבר, ועוד על הרגשות שלהם, אלוהים ישמור.

 

שוכני המשרדים המתוקתקים עם הבעיות הרגשיות הקשות, הגברים החדשים והמבולבלים של פריים-טיים אמריקה, הלכו בינתיים וכבשו כל חלקה טובה של שעות צפיית השיא. הם לא ידעו לתלות תמונה, או להצמיד מדף לקיר, אבל למדו לפטפט על עיצוב. הם התנועעו בעולם במכוניות זעירות ומפונפנות אבל לא ידעו מה בין קרבורטור לרדיאטור. הם אפילו הזמינו קישים חמודים במסעדה, בעוד שהיה ידוע לכל שגברים אמיתיים אוכלים פורטרהאוס. מדמם, כמובן.

 

לאט לאט, כשנמאס להם מהדרתם מן המסך, הם החלו לשוב - ועכשיו כבר בגדול. עדיין לא ראיתם אותם בפריים-טיים, אבל יש לכם לפחות 15 הזדמנויות שונות להתוודע לגברים-של-פעם בנשיונל ג'יאוגרפיק, בערוץ ההיסטוריה, בערוץ הטיולים, וכולם חיים בסדרות מלבבות, מצחיקות ומכמירות לב, משונות ומחכימות כאחד. שנעשה היכרות?

 

"מובילים לאנדים: דרך המוות". חמודים, לא? (באדיבות ערוץ ההיסטוריה)
"מובילים לאנדים: דרך המוות". חמודים, לא? (באדיבות ערוץ ההיסטוריה)

 

הסנוניות הפציעו בתוך משאיות ענקיות, בדרך משום מקום אחד למשנהו, ב"מובילים על הקרח" של ערוץ ההיסטוריה. הם היו כבדי גוף ומשופמים, מתחת לפארקות הדוביות שלהם תמיד שכנו חולצות פלנל משובצות, והם התמודדו עם כבישי קרח בוגדניים, טמפרטורות רצחניות ודדליינים לא פחות מאיימים משל יושבי המשרדים. והם עשו זאת בחן מיושן, בשפת איכרים תמציתית, בחיוכים מבוישים כשפגשו עלמות חן בדיינרים שכוחי אל בעיירות שגם האל לא יודע את שמן.

 

להפתעת כולם, כולל מפיקי הסדרה, הם הפכו לגורפי רייטינג רציניים. עונה אחת ועוד אחת, והצופים רצו עוד וקיבלו: עכשיו אפשר למצוא את המובילים הקשוחים וביניהם גם מובילה מזדמנת, מסוקסת לא פחות - ב"מובילים לאנדים: דרך המוות" (ערוץ ההיסטוריה, שלישי ב-22:10), קוראים תיגר על כבישים מן הגיהנום בהרי האנדים משוועים לעוד קצת חמצן וחמודים מתמיד.

 

דוקו-בּוּץ'

כן, זה סוג של דוקו-ריאליטי, אבל מה שקורה בו הפוך לגמרי מן התכנים המוגשים על מגש הכסף של הפריים. את הגיבורים האלה אפשר לכלוא בוילה רק אם הם צריכים להרוס אותה ולבנות הכל מחדש. ב"עדויות" המבוימות בהן נאלצים שורדים על האי, או נתינים של האח, או דוגמניות בהתהוות לדווח על קושי ובכי וגעגועים ומצוקה, הם נהנים לשחזר כיצד לכדו תנין ענק במיוחד, ואת זה הם עושים בסדרה המצליחה ביותר של ערוץ ההיסטוריה לדורותיו, שקטפה יותר צופים מכל עלילות היטלר: "אנשי הביצות"

 

"אנשי הביצות". פטיש עמוק למגפיים גבוהים (באדיבות ערוץ ההיסטוריה)
"אנשי הביצות". פטיש עמוק למגפיים גבוהים (באדיבות ערוץ ההיסטוריה)

 

בני הקייג'ון בלואיזיאנה הם גם נציגיה של תת-תרבות אמריקנית: שמרנים דרומיים שלעולם יתייחסו לנשים כג'נטלמנים מן המעלה, ויקללו, ישתו, ילעסו טבק ויירקו אותו לרוחק רק כשהם זה בחברת זה. אם יאלצו אותם, יהיו מוכנים להקריב את צוואריהם המאסיביים לעניבה, אבל רק אם צריך ללכת לכנסייה ביום א'.

 

החברה המועדפת עליהם היא גברים עם מגפי גומי, שממש לא פוחדים להיתקע בביצה טובענית כשהמטרה היא לכידה (חוקית) של מפלצת באורך 5 מטר ובמשקל של טון וחצי. רגעי השיא של הפרקים בסדרה הם כמובן שיתוף הפעולה המופתי בהעמסת המפלצת על הטנדר, שלעולם אין לדעת מה צבעו המקורי מחמת הבוץ הדבוק אליו. בוץ הוא סמל סטטוס. הטנדר המועדף הוא פורד F 250 ,שלושת רבעי טון. אפשר גדולים יותר, כמובן, אבל קטנים יותר יתקבלו בבוז, בהיותם "מכוניות של נקבות".

 

ב"דיג מפלצות" אפשר לפגוש את אחיהם הרוחניים של הלואיזיאנים, רק בלי הביצות. צאצאיו של המינגווי הם כבר לא אנשים צעירים, אבל הים הוא אותו הים ועדיין ממתין בו דג ענק, הגדול מכולם, לזקן שיידע כיצד ללכוד אותו ולהישאר בחיים. הסירות חבוטות וסובלות מקצת חלודה, המרלינים שוקלים מאתיים קילו ומעלה, וכשהזנבות האדירים נחבטים אל הסיפון, תחושת סיפוק אדירה שוטפת את המשתתפים – עד לדג הגדול הבא.

 

שמרן ופרופסיונלי

לא כל הגברים-של פעם עוסקים במקצועות ותחביבים שיושבי המשרדים יכולים לבוז להם בהתנשאות. יש ביניהם גם פרופסיונלים רציניים כמו "דוקטור פול האגדי" (ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק). יאן פול הוא ווטרינר כפרי עשוי ללא חת. שריר לא זע בפניו כשהוא תוחב את ידו לתווך רחמה של פרה ומוציא משם את השליה שבוששה להחליק אחרי המלטה. זקוף וגאה הוא מפרזל סוס סורר ומרגיע כבשה זועמת.

 

"דוקטור פול האגדי". הגבר הישן הוא לא רק איש ביצות (צילום: ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק)
"דוקטור פול האגדי". הגבר הישן הוא לא רק איש ביצות (צילום: ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק)

 

מעולם לא הראו בטלוויזיה את הפסטורליה הכפרית האמריקנית, כולה צאן פועה וסוסים מנוקדים וכלבי ענק, באופן כה מדמם וגרפי. מעולם לא יכלו צופים להתרשם קודם לכן מכמות העוצמה הפיזית הנדרשת כדי להיות גבר כמו דוקטור פול. חולצת הפלנל המשובצת דבוקה אליו כסמל מסחרי, כמובן.

 

גברים יש לא רק באמריקה, אם כי רובם מגיעים אל המסך משם. אוסטרליה עדיין נותרה כפנטזיה אגדית שהוציאה מקרבה את מאט רייט ("קאובוי אוסטרלי" בערוץ Wild). כי רייט הוא תואם מל גיבסון בצעירותו, כולל עיניים כחולות מדהימות עליהן מאהילים ריסי מברשת ארוכים ושחורים. להתאהב? ברור.

 

כשהוא טס מעל ערבות שוממות במסוק, כשהוא מפלצר סוס, כשעכביש ענק עוקץ אותו ואגלי זיעה מלאי טסטוסטרון ניגרים מפניו, אי אפשר לעמוד בפני קסמו, אם את חובבת הז'אנר. גברים-של-פעם לא מודים בכך, אבל הם צופים נאמנים שלו כמייצג פנטזיה על חיים אידאליים בחיק הטבע, לבד עם הכלב, הסוס הנאמן והרובה הנאמן לא פחות.

 

"קאובוי אוסטרלי". אי אפשר לעמוד מול אגלי הזיעה (צילום: ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק)
"קאובוי אוסטרלי". אי אפשר לעמוד מול אגלי הזיעה (צילום: ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק)

 

ערימה ענקית של רובים כאלה, ואקדחי 0.45 קאליבר בצד קשתות שוויצריות ומאסקטים ממלחמת האזרחים, הם הצעצועים שהגברים ב"הצלף" משחקים איתם בדרך לפרס של 100000 דולר. בסדרה, שפרק ראשון מן העונה שלישית שלה עלה אמש בערוץ ההיסטוריה, תוכלו לפגוש בתחילה שתי קבוצות של מתמודדים על התואר. הפעם בלי פלנל אבל עם חולצות מעשיות שמזהות אותם כבני הקבוצה.

 

הם עושים זאת תוך כדי שיצלפו במשהו כשהם עומדים על עגורן בגובה 40 מטר ותלויים הפוך מחבל באנג'י וכיוצא באלה מבחני אומץ, כוח, דיוק וטירוף טוטאלי ואט אט יודחו עד שייאר האחד והיחיד, ה – TOP SHOT. כמחווה לקידמה, יש גם משתתפות - בדרך כלל, אחת לכל קבוצה. בדרך כלל זו שוטרת מצטיינת, אבל אין לה סיכוי להגיע לשלבים המתקדמים.

 

בוידויים המצולמים אין דמע או סכסוכים בין חברי הקבוצה, רק דיון מושכל על כוונות וזוויות ירי ואיזכור של החברות האמיצה בין כולם לכולם. במדינה שבה אפשר להשיג רובה צלפים רציני בסופרמרקט הקרוב למקום מגוריכם ו"כספת נשק" היא אביזר הכרחי במאות אלפי בתים מהוגנים, "הצלף" (א'-ה' בערוץ ההיסטוריה, 20:30) מסתמנת כסדרה שבה ביזבוז תחמושת הוא תענוג גדול שמושך למסך מליונים של צלפים בהתהוות.

 

"הצלף". ביזבוז תחמושת הוא תענוג גדול (באדיבות ערוץ ההיסטוריה)
"הצלף". ביזבוז תחמושת הוא תענוג גדול (באדיבות ערוץ ההיסטוריה)

 

ולא, לא כולם ייצאו אחר כך למסעות הרג בבתי ספר תיכוניים בעיירות קטנות. הסדרה אינה מעודדת אלימות, אינה עוסקת בציד לשם הספורט, והיא כל-כולה שיר הלל לחדוות הקליעה.

 

ועדיין לא פגשנו את הדור הבא של המקגייוורים. כפי שיודע כל צופה נאמן של הסדרה ההיא, כולל אמתכם והאחיו של מארג' סימפסון המכורות לה עד עצם היום הזה, עיקר תהילתו של האיש היתה טמונה באולר שוויצרי ואיזולירבנד - שני כלי הנשק שתמיד היו צמודים לגופו ובהם עשה הכל: מתיקון רדיאטוור סורר ועד עצירת פעולתו של כור גרעיני דולף.

 

הזמנים השתנו, לכולם יש לדרמן, וברחבי אמריקה, בגרז'ים ביתיים, חיים "מדענים מטורפים" שהם בכלל לא כאלה, אלא סתם גברים שיודעים לבנות כל דבר. רחפת מג'אנק ב-20 דולר? אין בעיה. אופניים עם הנעה סילונית ודלק שעשוי משאריות אספלט? קטן עליהם. מדי שבוע הם מתכננים משהו שאיש לא צריך, וגורמים למשהו הזה לעבוד, לקול צהלות השמחה של המפיקים והלסתות הצונחות בהשתאות של הצופים.

 

עובדים עם הידיים

גם כשהם יודעים להתלבש יפה ולהזיל על עצמם גלון של מי קולון, גברים אמיתיים של פעם ניכרים ביכולתם לעשות שימוש מושכל בידיים שלהם ליצירת הפתעות. כאלה הם השניים שאני מחבבת במיוחד: אנטניו קרלוצ'יו וג'נרו קונטדל מהסדרה "שני איטלקים חמדנים" (שבת, 21:35 בערוץ הטיולים).

 

"שני איטלקים חמדנים". לא תראו אותם מכינים קיש (צילום: באדיבות ערוץ הטיולים)
"שני איטלקים חמדנים". לא תראו אותם מכינים קיש (צילום: באדיבות ערוץ הטיולים)

 

מדובר בשני שפים מקצועיים וקשישים שמתניידים ברחבי איטליה במכונית ספורט משנות השבעים, שונאים מסעדות עטורות כוכבי מישלן, מחבבים אוכל של פעם ויודעים לדוג, לשחוט ולבשל אותו על גזיה, בסירה מתנדנדת, בין הגלים על רקע נופי פורטופינו.

 

הם לא מתביישים להציג לראווה את כרסיהם המשתפלות מעבר לבגד הים, את שיער החזה הכסוף שלהם, את לעגם המתמשך לטרנדים ואת עיניהם המתרחבות בפליאה ובהערכה, כשהם רואים עלמת חן פוסעת בקרבת מקום לחושיהם המחודדים. לא תראו אותם אופים קיש, או יוצרים סלט קינואה

וחמוציות, כי בינינו, להרביץ לתמנונים כדי שיהיו רכים בעת האכילה, זה הרבה יותר גברי. לפחות בתפיסה של פעם, ובקאמבק המרשים, עד כדי השתלטות, שהיא עושה בערוצי הנישה.

 

העתיד נראה בוצי פלנלי, ומלא הבטחות של איזולירבנד. ב-2013 ייצא למסכים הגדולים סרט מקגייוור עתיר תקציב ופעלולים. אם הגעעועים לגבר של פעם הביאו אותו עד הלום, זה רק ענין של זמן עד שהוא ישוב גם אל הפריים-טיים, הוא ומגפיו המרובבים, טבק הלעיסה שלו ושרשרת אמנותית משיני תנין על צווארו. עוד נראה את דון דרייפר ותואמיו מביטים בהם בהערצה, ומעבר לבוז האליטיסטי, בסתר ליבם, עדיין חולמים להיות כמוהם.

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה בזרוע נטויה: הגבר של פעם חוזר אל המסך
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עם סכין בין השיניים
    באדיבות ערוץ ההיסטוריה
    הגבר הישן. מפשיל שרוולים בערוצי הנישה
    באדיבות ערוץ ההיסטוריה
    7 לילות
    ynet ספיישל