נתן שרנסקי מגיע לפגישה במלונו לבוש בסוודר וחבוש בקסקט צבאי. הרפיוזניק המפורסם בהיסטוריה, מי ששמו הפך לכינוי נרדף לציוני הנרדף בברית המועצות מתלונן בחיוך רפה על הג'ט לג אך בד בבד כבר מתכנן עוד יום עמוס נוסף בבירת גיוס הכספים של היהדות העולמית.

שרנסקי (או שצ'רנסקי, בהגיה נכונה), נולד בשנה רבת המשמעות 1948 בדונצק, אוקראינה של היום, ברית המועצות של פעם, בתור אנטולי בוריסוביץ', שם שלימים שרנסקי יתכחש לו תוך שהוא דורש ממכריו וסוהריו לקרוא לו בשמו העברי.

מבקר בניו-יורק. נתן שרנסקי

שרנסקי מחזיק בתואר במתמטיקה שימושית מטעם המכון הטכנולוגי של מוסקבה, ונחשב לשחקן שחמט מצוין, תחביב אותו שכלל בשעות הארוכות בכלא לכדי אתגר אינטלקטואלי מעשיר ומכלה זמן כאחד. הוא אף זכה לנצח את אלוף העולם, גארי קספרוב, כשזה ערך משחק סימולטני כנגד כמה וכמה יריבים בעת ביקור בישראל בשנת 1996.

עוד קודם למאסרו הנודע חבר שרנסקי לפיזיקאי המפורסם, אנדריי סחרוב, שהוא, בשילוב ניגודים מוזר, גם אבי פצצת המימן הסובייטית וגם חתן פרס נובל לשלום. השניים נאבקו יחד למען זכויות אדם ואזרח בברית המועצות בכלל, ולמען עליית יהודי ברית המועצות בארצה בפרט. אשתו של שרנסקי, אביטל, הצליחה לקבל היתר יציאה מברית המועצות ועלתה לישראל לפניו, כשבני הזוג סברו שהם יתאחדו בקרוב. אך המציאות טפחה על פניהם, ולאור מאבקו הבלתי פוסק של שרנסקי ברשויות הסובייטיות, הוא נשלח לכלא באשמת ריגול ובגידה ולאחר מכן לגולאג הידוע לשמצה. בסך הכל בילה שרנסקי כתשע שנים מאחורי סורגי הקרח הסובייטי, כשנה וחצי מתוכן בבידוד בצינוק, כלומר בתוך קוביה בת שני מטרים על שלושה. מידות גופו הצנועות, כך התגאה מאוחר יותר, היה לו ליתרון בתקופה החשוכה בחייו. "לקחתי הכל ברצינות יתרה ולא לקחתי ברצינות שום דבר", הוא מסביר את פילוסופיית ההישרדות שלו. מאוחר יותר שרנסקי חיבר שלושה ספרים, כש"לא אירא רע" (1988) האוטוביוגרפי מתאר את חייו בכלא. הקונגרס האמריקאי העניק לשרנסקי מדליה והוא זכה גם לענוד את מדלית החירות הנשיאותית, כשהוא מוצא את עצמו בחברתם המרשימה של רק שלושה לא-אמריקאים אחרים להם הוענקה המדליה: נלסון מנדלה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני ואמא תרזה.

"אני תמיד חושב על הכלא", הוא מתוודה בפני, "ואני אפילו לא צריך לחשוב כי החוויה המעצבת הזו נמצאת איתי בכל מקום. עמוקה, משמעותית, מעניינת", הוא מוסיף. "בכדי לא להיכנע הייתי חייב לראות את הפרספקטיבה ההיסטורית. להגיד 'לא' לק.ג.ב אמר משהו. זה היה משחק של חיים. גם עכשיו, הרבה שנים אחר כך, אני חושב על כך ומתגאה".

ולו היית יכול להחזיר את הגלגל אחורה, עדיין היית בוחר באותו מסלול?

"תראה, אם הייתי יכול! הבעיה היא להיות יכול ולא לדעת איך הכל יגמר, למרות שהכל הסתיים כל כך טוב. קיבלנו חיים משפיעים ומשמעותיים אז עכשיו קל לי להגיד שהייתי חוזר על זה. הבעיה היא שבחיים האמיתיים לא יודעים שיהיה הפי אנד. כשאנשים קוראים את הספר שלי הם אומרים: 'ברוך השם שידעתי שיהיה הפי אנד'. שאלה אחרת היא: האם כשרק התחלתי את הצעד הראשון שלי והייתי יודע לאן הייתי נכנס, הייתי ממשיך? התשובה היא שאני לא בטוח".

כלומר, אחרי שכבר התחלת את התהליך אתה לא רוצה להפסיק.

"בדיוק, כי אתה הולך רק צעד אחרי צעד ומקווה שיהיה בסדר. אתה מתחזק ומתחזק עם התהליך ועושה דברים יותר דרמטיים. ככה זה תמיד".

יש לך עדיין סיוטים מאותה התקופה?

שרנסקי נאנח: "בלילות, בחלומות כן, אני מדי פעם חוזר לכלא. זה מאבק שחוזר אלי פעמים רבות. עברתי את הניסיון הזה לא בכדי להגיע לעמדת השפעה אלא בכדי להיות אדם חופשי".

אם תפגוש בסוהרים שלך כיום, מה תאמר להם?

"יצא לי לפגוש מעט. אלו שפגשתי ניסו להראות לי שעכשיו זו תקופה חדשה, ואיך הם לא הסכימו איתי אבל כיבדו אותי במאבקי. בגדול, אין לי מה להגיד להם. ניצחנו, והם יודעים את זה. כל מה שהם ניסו וכל הלחצים היו שקר והם בעצמם מבינים זאת. פוטין אישית אמר לי שזו הייתה טעות שלא לתת ליהודים לצאת מברית המועצות. הוא חשב שיהודים יכלו להיות גשר לעולם".

אגב פוטין, רוסיה היא לא בדיוק חברת נפש של ישראל.

"רוסיה נמצאת במאבק של מעצמות על עם אמריקה ואנחנו סובלים מזה. פגשתי את פוטין בתחילת הקדנציה שלו כמה פעמים, כלומר לפני 12 שנים, כי הוא רצה להראות שיש התחלה חדשה ברוסיה. בקשר ליהודים פוטין גם הוסיף שחוץ מזה שזו הייתה טעות להחזיק אותנו שם הוא מתגאה להופיע בכל מיני טקסים ופתיחות של בתי כנסת. הוא אמר שרק ברית מילה הוא לא רוצה לעשות כי הוא מפחד מטעויות... היום יש לנו הרבה אכזבות ממדיניות הפנים והחוץ שלו, אבל בנושא החופש לבניית קהילות יהודיות הוא נותר עקבי. אין אנטישמיות, רשמית לפחות, ויש שיתוף פעולה עם ממשלת רוסיה בקשר לצרכי היהודים".

מהכלא לפוליטיקה

לאחר התקופה בכלא והעליה ארצה החליט שרנסקי לרתום את הפופולאריות שלו בקרב גל העולים הגואה לטובת הפוליטיקה הישראלית. יש שיאמרו שהוא החליט לעבור מגיהנום אחד לשני.

בצוותא עם יולי אדלשטיין הוא הקים את מפלגת 'ישראל בעליה' וידע לצחוק באומרו שהם "מפלגה מסוג אחר: אנחנו קודם הולכים לבית סוהר ורק אחרי זה לפוליטיקה...".

בסך הכל כיהן שרנסקי בארבע ממשלות מטעם מפלגות הליכוד וישראל בעליה, ובין היתר שימש כסגן ראש הממשלה, שר הפנים, שר התעשיה המסחר והתעסוקה, שר הבינוי והשיכון, וכן השר לענייני ירושלים, התפוצות והמאבק באנטישמיות, תפקיד שמתועל כיום מתחת למשרד ההסברה והתפוצות. משתיים מאותן ארבע כהונות, אגב, הוא התפטר בטרם הגיעו לסיומן.

"כל קדנציה הייתה מעניינת עבורי, גם מאלו שהתפטרתי. ההישג הגדול שלי היה האצת תהליך האינטגרציה ופתיחת הדלתות לעולים החדשים. אני חושב שהרעיון הזה הצליח מאוד. וכשהתהליך הזה הסתיים צירפתי את ישראל בעליה לליכוד. כשביבי הציע לי לחזור לקדנציה נוספת אמרתי לו שהייתי בארבע ממשלות והתפטרתי, ושהייתי בארבעה בתי סוהר ומעולם לא התפטרתי. אז כנראה שיש משהו לא תקין בפוליטיקה. מה שטוב בכלא זה שאסור לעשות פשרות. בפוליטיקה אתה חייב לעשות פשרות לגבי דברים שאתה לא מסכים אליהם. הייתה לי מערכת יחסים נהדרת עם אריק שרון. הוא נתן לי לעסוק בכל נושא שרציתי וגיבה אותי, אבל כשהוא הביא את תוכנית ההתנתקות ושוחחנו על כך פעמים רבות בהן הוא ניסה לשכנע אותי לתמוך בה בכל מיני נימוקים שאולי רק שכנעו את עצמו, הבנתי שאני פשוט לא מסוגל לקחת אחריות על הקמת רשות של טרור במו ידינו. בגלל זה עזבתי".

כשבאת לישראל כבר היית דמות מוכרת וידועה ובעלת השפעה. אז עם כל הרוח הגבית הזו הדבר הכי טוב היה ללכת לכנסת?

"כשיצאתי מבית הסוהר לישראל עברתי מגיהנום לגן עדן, אז מגן עדן אפשר לרדת רק למטה. אני עשרים שנה רק יורד ויורד אבל אני עדיין בגן עדן. שנית, היה לי מזל בחיים – את התפקיד הכי גדול שהיה לי קיבלתי ישר על ההתחלה, אסיר ציון בגולאג, ועוד אסיר מוצלח! אמרתי לא לק.ג.ב וככה השלמתי את כל תרי"ג מצוות. אם היה מקום בו הרגשתי את עצמי מלך, מי ששולט לגמרי בחייו ובמציאות – זה שם. אז אי אפשר לקבל תפקיד גבוה יותר מזה. נכון, לפני שנכנסתי לפוליטיקה היו אנשים רבים שהזהירו אותי שאני סמל, שאני איקונה, שאני גיבור, שכולם אוהבים אותי, ושברגע שאני אכנס לפוליטיקה זה ישתנה. אבל זה לא היה השיקול שלי. לא רציתי להיות סמל או איקונה, אלא להמשיך במאבק על דברים שאני מאמין בהם, וגם כיום בסוכנות היהודית אני עובד מסביב לאותם נושאים".

לחזק את הקשר

מזה קרוב לשלוש שנים משמש שרנסקי, 64, כיו"ר הסוכנות היהודית. התפקיד, שכמו נתפר בעבור האיש, מעסיק אותו יומם וליל תוך שהוא נאבק בקושי בגיוס תרומות, בעיות בקהילות השונות, פוליטיקה פנים וחוץ ארגונית, בגופים מתחרים ועוד.

"התפקיד שלי הוא לחזק את העם היהודי דרך המרכזיות של מדינת ישראל. יש לנו אתגרים של עליה, של התבוללות, של הגנה מפני הדה לגיטימציה שעושים למדינה, הגנה מפני אנטישמיות ועוד. התשובה לכל הבעיות האלו היא לחזק את הקשר של כל יהודי בעולם למורשת, לקהילה שלו, לעם ולמדינה. כתוצאה מזה יש כאלו שעושים עליה, יש כאלו שמקימים משפחה יהודית, יש כאלו שנלחמים בקמפוסים באוניברסיטאות, אז אנחנו עובדים על הבטחת העתיד של העם היהודי".

אילו אתגרים אתה מוצא קשים במיוחד?

"התבוללות, עליה, דה לגיטימציה. הקשיים מתמקדים בעובדה שאין תורה בלי קמח, אז גיוס כספים בזמני משבר זה לא קל. לאירגון יש כוח גדול, אבל יש גם את אתגר המימשל הפנימי. ויש את הבירוקרטיות של המדינות מולן אנו עובדים. וגם, יש אתגר אידיאולוגי. מה זה חיזוק זהות? מבחינת ישראלים הסוכנות היהודית זה קודם כל עליה, ורוב היהודים בעולם כבר יכולים לעלות בחופשיות ארצה. המציאות ההיסטורית השתנתה ואפשר להגיע לאותן התוצאות בכלים שונים, אבל זהו אתגר יותר פרקטי. בגדול, בניגוד לממשלה בה אתה תמיד שוקל להתפטר, כאן – גם עם כל הבעיות – לפחות אין לך קושי מוסרי. אני מאמין במטרה".

אגב עליה, מה דעתך על הקמפיין של משרד הקליטה שזכה לביקורת קשה?

"תראה, כאשר יושבים בצד אחד ולא מנסים להבין את הראש של הצד השני... אבל זה מה שטוב בסוכנות היהודית, הכוח שלנו הוא ביצירת מפגש בין יהדות העולם לישראל. זהו מפגש מאוד פורה וזו הדרך הכי טובה לחזק את הזהות היהודית בתפוצות. במקרה שאתה מדבר עליו הבינו רק צד אחד וחשבו שהם יכולים להגיד לצד השני מה לעשות, וזו טעות".

מנגד, אולי זה דווקא טוב שיש יהודים וישראלים מחוץ למדינה, כי זה מסייע לישראל מבחוץ?

"כל הוויכוח הזה הוא דוגמטי ולא מציאותי. שום החלטה לא תגרום לכל היהודים ללכת לפה או לפה. אבל אני יודע שעתיד העם היהודי תלוי במה שקורה למדינת ישראל. ואם אתה רוצה להשתתף באופן יותר משמעותי בהיסטוריה של העם שלנו, הכי טוב לעשות זאת בישראל, להיות אור לגויים. עליה זו החלטה אישית. לפני עשרים שנים היו אנשי סוכנות שחשבו שהגולה הולכת למות, לכן עדיף לשכנע אנשים לעלות או לפחות לתת לנו כסף. גישה מאוד פרימיטיבית. אני לא עובד על רגשות אשמה של אנשים שחי בחו"ל. ואגב, מי שחי בארץ לא צריך להרגיש פראייר. תראה ילדים ישראלים, יותר ערכיים, זוכים לשרת בצבא, בשולחן שבת יש שיחות פילוסופיות עמוקות יותר. לך לחברים שלך באמריקה ותראה שיחות אחרות לגמרי, כי אלו חיים אחרים לגמרי. אם אתה חי בארץ אתה לא פראייר, אלא הרווחת בגדול. בכל אופן, עבודה על רגשות אשמה לא תורמת לעידוד עליה. בבית הכנסת אומרים 'לך לך' אז אני צריך לשלוח שליח שיצעק יותר חזק מאלוהים?"

לאחרונה הוחלט על הקמת "קרן למען העתיד היהודי", שתפעל לחיזוק הקשר של צעירים יהודים מדרום אמריקה עם ישראל ועם העולם היהודי.

"הקהילה היהודית בארגנטינה מחוברת לישראל באופן מיוחד. רבע מבניה עלו ארצה, ועבור אלה שנשארו בארגנטינה מהווה ישראל את הדבק שמחזיק את הקהילה", אמר שרנסקי במהלך כינוס חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית, שנערך בבואנוס איירס.

היכן יש קהילות בעולם שעוד מצויות בסכנה?

"יש קהילות במקומות קשים. שתיים עשרה אלף יהודים בוונצואלה, עשרים אלף יהודים באיראן. עשרים אלף יהודים בטורקיה שמתחיל להרגיש לא בטוחים. יש עוד אלף מאתיים יהודים בקירגיסטאן ובעוד מדינות ערביות".

עליה בכפיה?

בכל פעם ששרנסקי נוחת בניו-יורק הוא זוכה לפרס, תעודה או הוקרה. כך היה לפני מספר חודשים באירוע של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, שם הוענקה לו מדליה בצוותא עם לוחם החירות המצרי סעד אדין איברהים.

הראיון הנוכחי נערך לפני ששרנסקי נאם באירוע הגאלה השנתי של ארגון RAJE, המקדם את הזהות היהודית של דור ראשון ושני של עולים מברית המועצות לשעבר בברוקלין בעיקר ובאמריקה בכלל. שרנסקי אומר לי שהדבר הכי מטריד אותו, ושעליו הוא הולך לדבר, זה נושא ההתבוללות:

"בוא אספר לך מעט היסטוריה. כשהתחילה העליה בשנת 1974 אסור היה לצאת מברה"מ לאמריקה, אלא רק לבקש הזמנה מקרובים בישראל ואז לצאת לוינה ומשם 'החברה לסיוע למהגרים עבריים' או HIAS הייתה עוזרת להם לעבור לאיטליה ומשם לאמריקה. בישראל מאוד כעסו וטענו שככה גונבים להם יהודים. נעשתה פניה ליהדות אמריקה בדרישה לסגור את הפעילות של HIAS, אך הם כמובן סירבו כי רבים מהם הגיעו בעזרת הארגון הזה. דרך מערכת הודעות חשאית הועבר לנו מסר שכדאי לנו לכתוב מכתב מרוסיה ליהדות אמריקה בכדי לסגור את האירגון. אני סירבתי לעשות זאת וכתבתי שאישית אנו רוצים לחיות רק בארץ, ושאנו מקווים שכל היהודים יגיעו לישראל, אבל שאנחנו נגד מדינת ישראל אם זו רוצה לסגור איזה שהן דלתות ליהודים. רצינו שיהודים יבואו לארץ בגלל שאורח החיים היהודי בישראל יהיה הרבה יותר אטרקטיבי. היה עלי כעס גדול, זו הפעם הראשונה בה הסתבכתי עם הממסד בישראל. אני עדיין מחזיק בעמדה הזו, כי אי אפשר להכריח אנשים, אבל...".

אבל?

"כשאני אדבר באירוע של RAJE, אומר להם שהם באמריקה בגלל שלא הסכמנו להכריח אותם להגיע רק לישראל. הבירוקרטים בישראל נימקו את דרישתם בכך שהם חששו מהתבוללות באמריקה. והיום, סטטיסטית, ההתבוללות של דוברי רוסית ודוברי עברית באמריקה גבוהה יותר מזו של יהודים דוברי אנגלית! אז עכשיו חובת ההוכחה על דוברי הרוסית שלמען חופש בחירת יעד ההגירה שלהם לחמנו להראות שהבירוקרטים לא צדקו. אנחנו חשבנו שהבירוקרטים היו פרימטיבים ולא רוצים לראות שהם צדקו".

הכי חשוב להיות סבא

נתן שרנסקי מבטיח לי שאם מישהו יקרא לו ברחוב אנטולי הוא יסתובב. "הרי זה גם חלק מהחיים שלי, מההיסטוריה שלי". מסתבר שתפקידו בראש הסוכנות קשור בחיים שלו מבחינות נוספות: שתי בנותיו, הלומדות כיום לתארים בפילוסופיה ועבודה סוציאלית, התחתנו בעצמן עם עולים חדשים, מארה"ב ומאוסטרליה. במילים אחרות קיבוץ הגלויות הוא משהו ששרנסקי מרגיש גם כשהוא לא בעבודה.

"אני ואשתי רצינו 12 ילדים, אבל בזבזנו הרבה זמן יקר והיינו רק הורים זקנים. לכן, כבר מגיל הבת מצווה התחלנו ללחוץ על הבנות להבין שאנחנו חייבים המון נכדים! יש לי כבר שני נכדים, אבל אני חייב 12 נכדים כפיצוי. אתה יודע, אמא שלי לחמה הרבה בק.ג.ב למען השחרור שלי. היא הייתה בת 75 והייתה נוסעת עד לסיביר הרחוקה והקרה בכדי לראות אותי, ואז מנהל בית הסוהר היה אומר לה שבגלל ההתנהגות שלי היא לא יכולה להיכנס. והרי בתי הראשונה נולדה תשעה חודשים לאחר שעליתי ארצה, אז הדבר הראשון שאמי עשתה היה לשלוח תמונה של התינוקת למנהל בית הסוהר שלי. לכן, הדבר החשוב לי עכשיו זה להיות סבא".