שתף קטע נבחר
צילום: רויטרס, AP

אלוף גולן: יכולנו, אבל הפיקוד העליון בלם אותנו. אלוף רוטברג: החמצנו חיסול האחראים למלון פרק. אלוף מוסקוביץ': לפני ג'נין באתי למופז הביתה. אלוף תיבון: שרון אמר והוכחנו - ניתן להכניע טרור

אז מח"טים, היום במטכ"ל. הפגשנו 4 ממובילי 'חומת מגן' ושמענו על התסכול שנשאר, על ההצלחות והלקח. וגם על כיבוש טבריה

שלושה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, השטחים בוערים. מפקד חטיבת הנח"ל, אלוף-משנה יאיר גולן - היום אלוף פיקוד הצפון - מגיע למטכ"ל בתל אביב לקבל אישור למבצע מעצר מבוקשים בכפר א-סירה א-שמלייה שבשומרון. האישור ניתן, אבל ראש חטיבת המבצעים אז, תא"ל אלי אמיתי, עוצר את גולן ביציאה ומזהיר: "יאיר, אתה תצא משם עם ים של הרוגים". גולן ואנשיו יצאו למבצע, ביצעו את המשימה וחזרו בלי שריטה.

 

יותר משנה חלפה, נהרות של דם זרמו בשני הצדדים עד שצה"ל יצא למבצע "חומת מגן", עשור בדיוק מהיום. עכשיו כבר ברור שהוא לא מיגר כליל את טרור המתאבדים. המתקפה הרצחנית שניהלו נגדנו הפלסטינים נמשכה עוד כמה שנים אחרי המבצע וגבתה את חייהם של עוד כמה מאות ישראלים (ואלפי פלסטינים) עד שדעכה כמעט כליל; לא במעט הודות לגדר/חומת ההפרדה. אבל "חומת מגן" סימן את המפנה בלחימה. היוזמה, שיטות הלחימה ובעיקר הנחישות שבה פעל צה"ל כשקיבל סוף-סוף אור ירוק מהדרג המדיני, הן שאפשרו לו להכריע בעימות הא-סימטרי. הישג שצבאות מעטים רשמו כמותו בהיסטוריה הצבאית המודרנית.

 

האלופים בלשכה. מימין: תיבון, רוטברג, מוסקוביץ' וגולן (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
האלופים בלשכה. מימין: תיבון, רוטברג, מוסקוביץ' וגולן(צילום: מוטי קמחי)

 

מה היה ב"חומת מגן" שגרם למפנה? האם נחוץ ואפשר לשחזר את "חומת מגן" גם בעתיד? בעזה, למשל, אולי בלבנון? אלו היו כמה מהשאלות שהצגנו לארבעה מבכירי המטה הכללי. הם היו אלופי-משנה כשפרצה האינתיפאדה בספטמבר 2000. גולן, עוזי מוסקוביץ' (ראש אגף התקשוב),

ונועם תיבון (מפקד גיס צפוני) פיקדו אז על חטיבות סדירות; רם רוטברג (מפקד חיל הים) היה מפקד שייטת 13, שעל לחימתה החשאית באותה תקופה כמעט שלא סופר עדיין.

 

נפגשנו כולם במשרדו של האלוף גולן בקריה. ככל שהעמקנו חזור אחורה - בעיקר כשדיברנו על התקופה שלפני "חומת מגן" - לא יכלו הדוברים להסתיר את כעסם. כעס שנבע מתסכול על שמי שפקד עליהם לפני עשר שנים היסס ולא שלח אותם לעשות מה שהתבצע לבסוף. צריך לזכור - מדובר באלופים שהלקחים שהם נושאים עמם מאותה תקופה ישפיעו על כל מתאר לחימה של צה"ל בעתיד הקרוב.

 

נבואות הזעם

תזכורת קצרה: האינתיפאדה פרצה חודשיים אחרי שנכשל הניסיון להסכם קבע היסטורי בפסגת קמפ דייויד, בין ראש הממשלה אהוד ברק ליו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, שבע שנים מחתימת הסכם אוסלו. צה"ל כבר יצא מזמן מהערים הפלסטיניות הגדולות (שטחי A). ארבע שנים קודם לכן, אחרי מהומות מנהרת הכותל - בתקופת נתניהו הראשונה - בצה"ל הפיקו את הלקחים והתחילו להתכונן ולצבור ציוד למה שזכה לשם קוד "אירועי גאות ושפל": עימות נרחב עם הפלסטינים בשטחים במסגרת התקוממות עממית (אינתיפאדה) גדולה נוספת.

 

הפגנת שנאה בשכם באינתיפאדה השנייה (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
הפגנת שנאה בשכם באינתיפאדה השנייה(צילום: רויטרס)

 

נועם תיבון היה בתחילת העשור שעבר מח"ט יהודה. בגזרתו שכנו העיר חברון ולא מעט כפרים "בעייתיים". "ההתחלה הייתה בלתי רגילה", נזכר האלוף תיבון, "היינו מוכנים להפרות סדר המוניות בנוכחות אמל"ח", הוא אומר ומתכוון להפגנות לא רק עם אבנים, אלא גם בקבוקי תבערה ונשק חם. "אבל אז, כמו תמיד, גם הצד השני למד והפיק לקחים - וטרור המתאבדים החל. פתאום התהפך הגלגל. בעוד אנחנו מתעסקים בהפרות סדר ובאבטחת צירי תנועה, התפוצצו אוטובוסים בכפר סבא, בחדרה ובתל אביב. כל מה שעשינו בשטח כבר לא היה רלבנטי לבעיה המרכזית וצה"ל היה צריך להמציא את עצמו מחדש בעימות הזה".

 

זה אכן קרה, מסביר תיבון, "בזכות שני דברים: א - דחיפה בלתי רגילה של החבר'ה מלמטה. היה ויכוח בתוך הצבא. אנחנו, חלק מהמח"טים בבט"ש (של החטיבות המרחביות) ובסדיר היינו צריכים לשכנע שאנחנו יכולים לכבוש את מחנות הפליטים, לכבוש את הערים הפלסטיניות בלי מאות ואלפי הרוגים בצדנו כפי שאיימו עלינו. ב - בגלל שהחטיבות הסדירות התאמנו ונערכו (לשינוי דפוס הפעולה - ר.ב.י) והיו מוכנות".

 

האלוף תיבון נזהר שלא לדרוך על מוקשים שיסבכו אותו פוליטית ועם עמיתים בעבר ובהווה. לכן הוא מסתפק ברמז עבה על המחלוקת החריפה בין הפיקוד הבכיר של צה"ל לבין מפקדי השטח כאשר גבר טרור המתאבדים. הרמטכ"ל היה אז שאול מופז. אלוף פיקוד מרכז באותה תקופה היה יצחק איתן ומפקד אוגדת איו"ש היה תא"ל בני גנץ, הרמטכ"ל הנוכחי.

 

מפקדי השטח ובראשם המח"טים הסדירים דרשו שירשו להם להיכנס ולפעול בתוך הערים הפלסטיניות הגדולות ובתוך מחנות הפליטים. רק כך, טענו, אפשר יהיה לעצור ולחקור את משלחי הטרור, פעיליו וסייעניו ולפרק את מעבדות הנפץ. אבל הפיקוד הבכיר של צה"ל היסס. ראשית מפני שחשש מהתנגדות חמושה קשה, שתוביל לאבדות כבדות בצדנו. שנית - מפני שהדרג המדיני הבכיר וכמוהו צמרת צה"ל קיוו עדיין שאפשר יהיה לחזיר את השקט באמצעות מו"מ עם ערפאת ותיווך אמריקני. שלישית - מפני שחששו מהתגובה הבינלאומית שתגנה את הפרת הסכמי אוסלו על ידי ישראל.

 

הפנים והשמות: סיפורי ההרוגים במבצע "חומת מגן"

 

אריק שרון, ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם שר הביטחון בנימין בן אליעזר, לחצו אמנם על צה"ל לפעול ביתר אגרסיביות נגד טרור המתאבדים. אך הם לא רצו לכפות על הצבא דרך פעולה שאינה מקובלת על הפיקוד הבכיר, כדי שלא יוחזקו בציבור אחראים אם נבואות הזעם יתממשו.

 

לכבוש את שכונת הדייגים

"היינו די מתוסכלים מזה שיש מלא פיגועים ולא עושים עם זה שום דבר, או לא עושים מה שאנחנו (מפקדי השדה) חשבנו שניתן לעשות", אומר גולן, אז מפקד חטיבת הנח"ל. השד בקסבות ממש אינו נורא כפי שהוא מצטייר בדו"חות המודיעין (תופעה דומה הייתה במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה), הסבירו בשטח, אך במטכ"ל סירבו לשמוע.

 

גולן החליט שלא לחכות להוראות מלמעלה. "היה לי ברור שנצטרך בסופו של דבר לכבוש את הערים הפלסטיניות, אחרת זה לא ייגמר. לכן אני בונה תרגילים של כיבוש עיר וכל הגדודים מתרגלים את כיבוש טבריה".

 

- טבריה?

גולן מחייך. "אני הולך לראש העיר בני קרייתי ואומר לו: בני, וואללה, אנחנו מכירים מקורס מג"דים, אני חייב להתאמן, תן לי את העיר. 'אין שום בעיה', הוא אומר לי, 'גש למנכ"ל ותסגור איתו'. בקיצור, אנחנו מתרגלים כיבוש עיר. אמנם בלי טנקים ונגמ"שים ובלי אש, רק עם ג'יפים וחיילים אנחנו כובשים את שכונת הדייגים ואת שיכון ד'. כך גדוד אחר גדוד עד שהיינו מוכנים".

 

בספטמבר 2001, חצי שנה לפני הפיגוע במלון פרק, הגיעה ההזדמנות של המח"טים. אחרי רצח השר רחבעם זאבי פקעה סבלנותו של הדרג המדיני והצבאי. צה"ל קיבל פקודה לפשוט על ערים פלסטיניות ועל כפרים גדולים כדי לעצור מבוקשים שציין השב"כ. אבל גם אז עדיין לא היה אישור להיכנס למחנות הפליטים שנחשבו לקני צרעות. גולן נכנס ללא בעיות ומשתלט על טול כרם. "אבל אין לי אישור להיכנס למחנה הפליטים", הוא מדגיש בזעם במהלך הראיון: "לכן, כשאני גומר את המבצע הזה אני יושב וכותב מכתב לאלוף הפיקוד (מרכז); זה לא יעלה על הדעת, אני כותב לו, שאנחנו נכנסנו (לטול כרם) ואז המבוקשים ברחו למחנה הפליטים. אין לנו שום בעיה להילחם במחנה הפליטים. כבר בדקנו את זה מספר פעמים..."

 

המכתב, שנחשף כאן לראשונה רק אחרי עשור, לצד לחץ המח"טים, כנראה עושים את הרושם הנדרש בקריה. בתחילת 2002 צה"ל מתחיל לשלוח את החטיבות הסדירות שלו לפשיטות, מעצרים והרס תשתיות טרור בתוך יישובים פלסטיניים. בפברואר נכנס מח"ט הצנחנים אביב כוכבי עם לוחמיו וגדוד נח"ל למחנה בלטה ליד שכם, שנחשב למעוז בלתי חדיר של הטרור. הוא משתלט על המחנה תוך שימוש בשיטת תנועה יצירתית: שבירת פרצות בקירות פנימיים באמצעות פטישים כבדים ומסורי בטון, ומעבר דרכם. חרף האזהרות והחששות, חטיבת הצנחנים מאבדת במבצע "מסע בצבעים" לוחם אחד, סמ"ר חיים בכר ז"ל; חטיבת הנח"ל פושטת בהצלחה לא פחותה על מחנה אל עמרי שליד רמאללה; גולני מכתרים את המוקטעה שבה יושב ערפאת. אבל אחרי ימים ספורים הכוחות יוצאים ושבים לבסיסם. עדיין אין מהלך גדול אחד ומקיף שייתן טיפול שורש לבעיית המתאבדים.

 

ללכת על הראש

"היה ביטחון מלמטה וחשש מלמעלה", מסכם האלוף עוזי מוסקוביץ' את אותה תקופה, שבה פיקד על חטיבת השריון 500. גם הוא נמנע מלמתוח ביקורת מפורשת על המטכ"ל דאז, אך חוזר ואומר: "חמש פעמים כבשתי את ג'נין עם החטיבה אבל לא קיבלתי אישור להיכנס למחנה הפליטים (שליד העיר). לפני אחד המבצעים בג'נין הייתי צריך לנסוע לרמטכ"ל מופז הביתה, לכוכב יאיר, כדי שהוא יסמן לי על העזרים (מפות וצילומי אוויר) לאן מותר לירות ולאן אסור ואיזה בית מותר להרוס ואיזה לא".

 

אלוף עוזי מוסקוביץ'. "היה ביטחון מלמעלה וחשש מלמטה" (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
אלוף עוזי מוסקוביץ'. "היה ביטחון מלמעלה וחשש מלמטה"(צילום: מוטי קמחי)

 

האלוף רוטברג, מפקד חיל הים, מנסה להסביר את מקור המחלוקת. "יש פה יחסי גומלין בין יכולות וביטחון עצמי שנבנה מלמטה לבין דרג מטכ"לי, שגם שם יושבים אנשים שלא נולדו בשלישות הראשית ויודעים להילחם. אלא שבהתחלה הם ניגשו לעניין עם הרבה חוסר ביטחון ועם תחושה שיש הרבה מאוד מעצורים מדיניים שמונעים פעולה בגלל הסכמי אוסלו. לאט-לאט החל תהליך ששני הגורמים מתקרבים זה לזה וצומחת הבנה מה ניתן לעשות ומה לא".

 

מאחר שצה"ל כמעט שלא נכנס אל ריכוזי המחבלים העיקריים בתקופה שלפני "חומת מגן", הייתה לשייטת 13 בפיקודו של רוטברג משימה מיוחדת במינה: לפעול ביחד עם היחידות המבצעיות של השב"כ כדי לפגוע בראשי המחבלים ומובילי הטרור. "כמפקד השייטת אני צריך להפעיל את הכוח שלי בצורה ממוקדת כדי לסכל את מספרי 1 ו-2 שלהם", מזכיר רם. "טרור מנצחים דרך פגיעה במפקדים שלו. כל פעם צריך ללכת על מספר 1. כשאתה מחסל את 'הראש' אתה מחסל לתקופה מסוימת את הידע, הקשרים והיכולות המבצעיות שלו".

 

בזמן פעולה של השייטת בלבנון (ארכיון). מהים לשטחים (צילום: איי פי) (צילום: איי פי)
בזמן פעולה של השייטת בלבנון (ארכיון). מהים לשטחים(צילום: איי פי)

 

השייטת השתמשה גם בטילי "גיל", הוא מעיד, "וגם בדברים אחרים. העתקנו באותה תקופה יכולות ושיטות לחימה מהיבשה לים ולהפך. למשל, תוך כדי 'חומת מגן', היינו יחד עם חטיבה 35 של הצנחנים בשכם. קיבלנו פקודה להשתלט על קארין A (ספינת הנשק שנתפסה בים האדום). הכנו חלק מהכוח, ירדנו לאילת ועשינו את 'קארין A'. כשגמרנו הלכנו לעבוד בעזה, אחר כך פעלנו בלבנון למנוע הברחות.

 

"באחד המקרים אחר כך הגיע מידע מדאיג. כשאנחנו במסוק, חוזרים מפעילות בצפון, מבקשים שאשלח כוח לג'נין. היה שם אירוע קשה לחטיבת המילואים במחנה הפליטים והיו זקוקים לנו בחילוץ... יצאנו לשם מיד. צריכים להיות פרו-אקטיביים", אומר מפקד חיל הים, "כל הזמן פרו-אקטיביים. זו תפיסת העולם המבצעית והקרבית שלנו. בטח מול טרור".

 

תיבון ורוטברג. השייטת חזרה ממבצע בצפון ישר לג'נין (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
תיבון ורוטברג. השייטת חזרה ממבצע בצפון ישר לג'נין(צילום: מוטי קמחי)
 

 

כשרוטברג אומר "פרו-אקטיביים" הוא מתכוון "תוקפניים", אלא שבעולם המונחים המכובס והתקין פוליטית המקובל היום בצבא כבר לא נאה להשתמש במונחים ברוטליים כאלה. מקסימום "התקפיים".

 

למפקד חיל הים יש תסכול אישי מ"חומת מגן". שבועיים לפני המבצע התכוננו אנשי השייטת בפיקודו למבצע בטול כרם. לשב"כ היה מידע על שני מבוקשים "כבדים" מהעיר, שאחר כך התברר שהם היו בין המשלחים של המתאבד לפיגוע במלון פרק. "הכרתי אותם באופן אישי", הוא מספר, "ידעתי מיהם המשלחים ורציתי 'ללכת עליהם' עד הסוף. אבל בתהליך החלטה מקצועי שהתנהל בשב"כ התלבטו אם לסכל את השניים. בסופו של דבר עצרו אותי, למרות שהתנגדתי חריפות. רק אחרי זמן הרגנו אותם". היום הוא אינו בטוח לגמרי שאם היה פוגע בהם קודם היה מונע את הרצח. מה שבטוח הוא שתחושות ההחמצה והתסכול לא מרפות ממנו.

 

המילואימניקים לא הוכנו

השיקולים שעיכבו את המבצע הלכו והתפוגגו עד שהתאדו כליל ב"מרס השחור" ב-2002, שבו נרצחו 135 ישראלים ב-23 פיגועים. יומיים אחרי מלון פרק בליל הסדר, יצאה לדרך "חומת מגן". "ההתגייסות הפנימית הייתה מאוד גדולה כי כוס הדם התמלאה ואף גלשה", אומר האלוף מוסקוביץ'. "היעד העיקרי היו הערים רמאללה, שכם, בית לחם וג'נין ומחנות הפליטים שסביבן. המשימה הייתה מעצר מבוקשים וסייענים והעברתם לחקירת שב"כ, הרס מעבדות הנפץ ותפיסת כלי הנשק. אבל בניגוד למבצעים קודמים הכוונה הפעם הייתה להיכנס לריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים העיקריים ולשהות שם כדי להרוס מהיסוד את התשתיות האנושיות והפיזיות של הטרור וכדי לאסוף מודיעין שישרת את המשך הלחימה".

 

נועם תיבון: "בתכנון של 'חומת מגן' שמו את הכוחות הכי טובים מול רמאללה ושכם. הייתה תחושה ששמה, בגלל מחנות הפליטים, יהיו הקרבות הכי קשים. ככל שהלכו לפריפריה שלחו את הכוחות הפחות חזקים. בסוף הערים הגדולות נכבשו כמעט בלי נפגעים".

 

חיילים בג'נין ב"חומת מגן". 13 לוחמים נהרגו אחרי מארב (צילום: EPA) (צילום: EPA)
חיילים בג'נין ב"חומת מגן". 13 לוחמים נהרגו אחרי מארב(צילום: EPA)
 

 היוצא מהכלל היה ההשתלטות של חטיבה 5 על מחנה הפליטים בג'נין. 2,000 אנשי מילואים גויסו לטובת המבצע, בהם אנשי חטיבה זו. ביום השביעי ל"חומת מגן", במארב שטמנו להם פלסטינים בסמטאות מחנה הפליטים, נהרגו 13 לוחמים.

 גופות כמה מהם נחטפו. אנשי שייטת 13 שהוזעקו למקום חילצו את הגופות ודחפורים של צה"ל הרסו חלק נרחב מהמחנה. הפלסטינים הפיצו שמועות על טבח, אבל ועדת חקירה של האו"ם מצאה שזו הייתה בדיה מוחלטת.

  

גולן נזכר: "כל החטיבות הסדירות, חטיבות החי"ר בפרט, שהשתתפו בחומת מגן הגיעו למבצע אחרי הרבה מאוד ניסיון במרחב הפלסטיני. הקפיצה הזו לא קרתה במערך המילואים". השגיאה, הוא מדגיש, היא המודל שנוסה עם חטיבה 5. "זו חטיבה מצוינת אבל היא שילמה את מחיר הכניסה ללחימה ללא הכנה". גולן מהרהר רגע ומוסיף: "בפרספקטיבה של הפקת לקחים, לא רק נוסטלגיה, צריך לדעת שבסדיר נבנה המון ידע ואת הידע הזה צריך ללמד דרך קבע את מערך המילואים. אם לא מנחילים את הידע למילואים - חוטפים".

 

כמו, למשל, במלחמת לבנון השנייה ? אלוף פיקוד צפון מהנהן.

 

אם כבר, אז בכול הכוח

מבצע "חומת מגן" כשלעצמו לא מיגר את הטרור אבל הונחה בו התשתית לעליונות המודיעינית ולחופש הפעולה המבצעי המשמשים את צה"ל והשב"כ עד היום ביהודה ושומרון. יחד עם סיוע ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים, יכול לצה"ל היום לדכא פיגועי טרור בטרם התממשו, להרוס תשתיות חמאס ולמנוע התפתחות איום בנשק תלול מסלול כמו בעזה. מהאלופים אפשר להתרשם כי ב"חומת מגן" הונחה גם תשתית של לקחים המשמשת את המטכ"ל היום ואשר תיושם בסופו של דבר אם יתפתחו עימותים מול ארגוני הגרילה והטרור בעזה ובלבנון.

 

"בסופו של דבר בשכונה שלנו מיישבים מחלוקות ב-M-16 ולא ב-F-16", אומר השריונר מוסקוביץ'. "בשביל ללחום אפקטיבית בטרור צריך להחזיק את השטח. לא משנה איזה טילים יש לך או לאויב. צריך לתמרן, להשתלט על השטח ולהחזיק בו לאורך זמן כדי שתוכל לעבור לשלב הטיהור".

 

הפגזה בבית לחם, 2002. "הדברים של אריק שרון נתנו לנו הרבה כוח" (צילום: איי פי) (צילום: איי פי)
הפגזה בבית לחם, 2002. "הדברים של אריק שרון נתנו לנו הרבה כוח"

 

תיבון: "הלקח הראשון שלי הוא שניתן להכניע את הטרור. צריך לזכור שהתחלנו את העימות הזה עם כל מיני אמירות שאי אפשר להכניע את הטרור. זו הייתה תפיסת דגל. אבל אריק שרון אמר מההתחלה שאפשר להכניע את הטרור וזה נתן לנו הרבה כוח. הלקח השני שלי אומר שצריך לשאוף ליישם במלחימה בטרור את הנוסחה הקיימת באיו"ש: שליטה בשטח, מודיעין מדויק, בידוד מרחב הפעולה ופעולות התקפיות בכל מקום".

 

גולן: "אני חושב שהלקח המרכזי הוא המוכנות. אתה צריך לדעת שביום הפקודה עומד לרשותך כלי מושחז היטב. אני אומר את זה היום בהקשר לקיצוצים בתקציב. אומה צריכה לדעת שהצבא, הכלי הזה, הוא מושחז. אחרת תקבל דברים לא טובים. הלקח השני: אל תגמגם בהפעלת הכוח. כשאתה מפעיל אותו - אז במלוא העוצמה. מי שחושב שמלחמה א-סימטרית היא לרעת החזק - טועה. מלחמה א-סימטרית היא קודם כול לטובת החזק אם הוא משכיל לעשות שימוש בכוחו. במלחמת לבנון השנייה הפעלנו כוח בצורה מגומגמת. צריך לתקוף כל הזמן. הפיגוע במלון פרק ייצר לגיטימציה לפעול במלוא הכוח. צה"ל היה ערוך לכך וכתוצאה מזה השגנו את ההצלחות הכי גדולות שלנו. נכנסנו למקומות הכי חשוכים, למחנות הפליטים, והראינו לאויב שאנחנו לא מהססים ותוקפים".

 

יוצאים מג'נין אחרי המבצע. "בזבזנו זמן לפני חומת מגן" (צילום: רענן כהן, דובר צה"ל) (צילום: רענן כהן, דובר צה
יוצאים מג'נין אחרי המבצע. "בזבזנו זמן לפני חומת מגן"(צילום: רענן כהן, דובר צה"ל)

 

אלוף יאיר גולן. לתקוף כל הזמן (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
אלוף יאיר גולן. לתקוף כל הזמן(צילום: מוטי קמחי)

 

רוטברג: "אתה צריך לקבוע נקודת החלטה שבה אתה עובר להתקפה שמעבירה את היוזמה לידיים שלך. לפני חומת מגן בזבזנו זמן בהמתנה ללגיטימציה לפעול", הוא אומר ומתכוון הן לציבור בישראל והן לעולם. "שילמנו על זה מחיר. את הלגיטימציה אתה גם יכול לייצר".

 

"נכון מאוד", נכנס גולן לדבריו. ניכר שכאלוף פיקוד צפון הוא שואל את עצמו ללא הרף אם בהתלקחות הגדולה הבאה תהיה לו לגיטימציה ציבורית ובינלאומית להפעיל את מלוא עוצמת האש והתמרון הקרקעי העומדים לרשותו. בצה"ל חוששים שהציבור, מחשש לאבדות בקרב החיילים, לא יתמוך במהלכים התקפיים גדולים בלבנון, בסוריה או בעזה. באותה מידה חוששים במטה הכללי ממתקפת דה-לגיטימציה על ישראל כתוצאה של פגיעה בלא-מעורבים בצד שמנגד. "הלגיטימציה שלה זכינו מעם ישראל במרס 2002 לא דומה ללגיטימציה שהייתה באוקטובר 2000. אין חוכמות. יש דברים שלגביהם אתה לא יכול להחיש את הקץ למרבה הצער. אבל לגיטימציה זה דבר שאתה יכול לבנות. אם אתה כאיש צבא וכמדינאי רואה לאן מתפתח התהליך - אתה מתחיל לדבר על זה ולהכין את העם".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ארבעת האלופים: תיבון, מוסקוביץ', גולן ורוטברג
צילום: מוטי קמחי
הרמטכ"ל מופז. הדרג הבכיר היסס
צילום: שאול גולן
צילום: רויטרס
ראש הממשלה שרון. חשש מגינוי בינלאומי
צילום: רויטרס
ערפאת. מצור במוקטעה
צילום: עטא עוויסאת
צילום: איי פי
הפיגוע במלון פרק מוטט את המחסומים
צילום: איי פי
מומלצים