הרומנטיזציה של הנוסטלגיה / טור
זכרו את היום הזה, הוא יהפוך לפיסת היסטוריה בדברי הימים של הספורט הישראלי. בעוד 20 שנה נוכל לספר לנכדים על החוויות מהאליפות של קריית שמונה, רגע לפני שהכל חזר לקדמותו
הזיכרון האנושי מתעתע. יש בנו דחף בלתי נשלט לצבוע את העבר בוורוד לא ריאלי, להסתכל על ההווה בשחור ולהביט אל העתיד בדאגה אפורה. יש הקוראים לזה "הרומנטיזציה של הנוסטלגיה".
היום הבלתי נשכח של קריית שמונה:
נסו לרגע להיזכר בטירונות שלכם. כמה צחוקים היו עם החבר'ה לאחר כיבוי האורות. בוודאי עכשיו הייתם חוזרים לשם, נכון? לחוות אותו רגע מחדש ולו ליום אחד. אבל בואו נודה באמת - זו הייתה תקופה מעצבנת, מעיקה וקשה, כשרק זכרונות בודדים של חברותא מעלים בנו ניחוח מתוק.
כך היא האליפות הלא נתפסת של קריית שמונה. הביטו טוב טוב על אתר האינטרנט אליו נכנסתם. צפו בשקיקה למוסף הספורט שתאחזו בידיכם, וכמה דקות לאחר מכן ישמש אתכם לניקוי התריסים לקראת פסח. הציצו
בקפדנות אל שער המוסף הספורט וחוו את הרגע המזוקק - התאריך הזה יהפוך לפיסת היסטוריה בדברי הימים של הספורט הישראלי. אולי גם בחוויות האישיות שלכם.
נכון, משהו חמצמץ מלווה את האליפות הזו, אבל ספק אם משהו מזה יישאר בזיכרון בעוד שנים רבות. לא העובדה שזו הייתה עונת הקריסה הטוטאלית של הגדולות, שלקריית שמונה לא היו יריבות, שרמת הליגה הייתה איומה, שממוצע השערים של המוליכה היה עלוב ועמד על 1.4 למשחק, שלא פחות מתשעה משחקים הסתיימו ב-0:1, שמשחקיה כמעט לא שודרו ושרק 8 פעמים ניתן היה בכלל לראות את האלופה שבדרך במשחק המרכזי של הערוץ הציבורי. אפילו הריב המכוער בין המאמן לבעלים ייראה לנו כקוריוז חינני, או שאלת טריוויה למומחים.
כי בעוד 20 שנה, כשהילד או הנכד ישאל - "מה היה ב-2012?", כל שתוכלו לספר
לו הוא - "ילדי היקר, היית צריך להיות שם, לחזות בעיר הקטנה מהפריפריה זוכה באליפות הגדולה. אני לעולם לא אשכח זאת.
לראות מקרוב את העליונות הטקטית של רן בן שמעון, להבין את צורת הניהול המופתית של הפילנתרופ איזי שרצקי. סלאח חסארמה היה אז כחומה בצורה בהגנה, אדריאן רוצ'ט וברק בדש הפיחו תקווה ביכולת השחקן הישראלי ודויד סולארי היה ללא ספק מהזרים הגדולים שנחתו בארץ הקודש.
אחח, איזו אליפות זו הייתה. כמה חבל שאחר כך הכל חזר לקדמותו".
לפנייה לכתב/ת 
