5 האלבומים הישראליים שתרצו לקנות לפסח

למה לקנות את "זוהר" של קרולינה?

• כי אם יש חיה כזו, "מוזיקה ישראלית", אז כל איזור המרעה שלה מרוכז כאן: מזרחי, רוק, פאנקי, סול, והכל נשמע טבעי ואורגני. ישר מהשדה. כי יש פה רק שמונה שירים, ובינינו - למי עוד יש כוח ליותר מזה? מצד שני, כל שיר מלמיליאן וכל מזמור - יובל אבידור.
  

• כי קרולינה רק הולכת ומשתכללת כל הזמן. ככותבת, כמלחינה וכמבצעת. ובניגוד לאחרות, היא עושה את זה בשקט, בחינניות ובלי שום טקס בישבן.
  

• כי "שנסון ללבנון" הוא ההמנון הכי יפה שלא היה לנו, בזמן הטווסים בבינת ג'בל והלילות המפחידים בחצבייה.
  

• כי הגיטרות של אורי כנרות יחזירו את בני הארבעים שביניכם ישר אל הילדות. צלילים של חיבור, שהיה פעם הכי טבעי בעולם, בין רוקנרול למזרחית. ובגבי שושנית: את היום שונה, את נראית אחרת.
  

ולמה את "give" של בלקן ביט בוקס?

• כי זה נשמע הכי לא מפה, ובאותה נשימה גם הכי מכאן.
  

• כי כמה אלבומים כבר גורמים לכם לרקוד ולחשוב באותו זמן?
  

• כי נדיר לשמוע הרכב ישראלי שמצלצל כל כך חד וטרי. למרות שהאלבום הזה עטוף בהפקה מוזיקלית עבה ודומיננטית, בכל רגע שלו אפשר לדמיין אותו בקלות חי, על הבמה.
  

• כי סוף סוף תוכלו להביא מתנה לחבר בחו"ל, מבלי להצטרך להסביר לו למה, לעזאזל, זה כל כך מצליח בארץ. This is shlomo artzi. In Israel they like many many words. Jews, you know. 
  

• כי למה להגיד שמהמחאה החברתית של הקיץ עוד לא יצא שום דבר משמעותי? תשמעו איזה יופי של אלבום.
  

למה להשקיע ב"נחמה ועידוד" של דניאל זמיר?

• כי גם אם ג'אז עושה לכם פריחה - אצלי הוא מצמיח ג'ונגל שלם - לא תוכלו להתעלם מהלהט והתשוקה של זמיר ברצועות הראשונות באלבום.
  

• כי המוזיקה הפופולארית שלנו לא מבורכת בווירטואוזים, ואני עדין כי בכל זאת, חג, כולנו אחים וגו'. דניאל זמיר הוא אחד מיוצאי הדופן.
  

• כי לבנות אלבום סביב שני ז'אנרים כמו ג'אז ומוזיקה חסידית נשמע כמו צעד התאבדותי. אבל להפוך את הג'אז והחסידי ליצירת פופ מלוטשת מתחילתה ועד סופה, זה כבר משהו שמצריך התערבות של ההשגחה העליונה. ומי אנחנו שנסתבך איתה.
  

• כי הביט בוקס של מתיסיהו ב"יעלה" הוא מדהים כמעט כמו העובדה שמדובר בפיוט מהמאה ה-17, שנותן בראש במאה ה-21.
  

• כי שיר הנושא הוא שלוש דקות ועשר שניות של התעלות אלוהית. וסחבק הוא בכלל אפיקורס, שהשם ישמור.
  

למה "nowhere that you know" של טל כהן שלו? 

• כי אלבום הבכורה שלו היה מצוין. וזה, השני, עוד יותר טוב.
  

• כי מה שאני הכי אוהב במוזיקה, זה שבניגוד לשאר הרכיבים בעולם, היא לא מפסיקה להפתיע אותי. ואם אלבום פולק רוק של ישראלי ששר באנגלית - מצירופי המילים השנואים עליי ביותר בתבל - מצליח לרגש אותי, כנראה שהוא טוב באמת.
  

• כי כהן שלו גדל בארה"ב. לא יעזור, שומעים. ולכן הוא נשמע אותנטי, לא כמו עוד ישראלי פעור ששר על המיסיסיפי כאילו שבכל חופשת פסח (סליחה, איסטר) לקחו אותו לשם לעשות על האש (סליחה, ברביקיו).
  

• כי התוספת של הכינור ועיבוי הגיטרה החשמלית עושים לכהן שלו רק טוב. רגע, איזה קטע. פתאום נזכרתי. פולק ישראלי היא לא מילה נרדפת לשעמום!
  

• כי תפרו לו המון "כמו". כמו דון מקלין, כמו ניל יאנג, אפילו כמו גבע אלון. אבל טל כהן שלו נשמע יותר מכל כמו טל כהן שלו. ובעידן הנוכחי, עידן הפוסט, מדובר במחמאה אדירה.
  

ולמה "מסע בלוז" של איתי פרל?  

• כי אני אוהב בלוז.  
  

• כי הרעיון של לשתף בכל שיר גיטריסט אורח אחר הוא גם מגניב וגם מוסיף מאד מוזיקלית. יפה לשמוע איך זהות הגיטריסט צובעת כל שיר בגוון אחר (צל"ש מיוחד לתמר אייזנמן, שפרטה ב"זה לא בידיים שלך". השיר הכי חזק באלבום).
  

• כי איתי פרל מנסה כבר המון זמן, ולא אומר נואש. וכן, במקצוע הזה מקבלים פרסים גם על התמדה. במיוחד כשהיא משתלמת, כמו באלבום הזה.
  

• כי לפרל יש הרבה מה להגיד על המדינה הזאת: על האדישות, על הייאוש, על קריסת המעמד הבינוני ועל נפילת המעמד החילוני. והוא גם יודע איך להגיד את זה מבלי ליפול לקלישאות. ע"ע "אני אזרח סוג ז' במדינה סוג ב'".
  

• כי זה אלבום גברי ומחוספס. מה שנקרא, לא מתעסק ברגשות יותר מדי. שינוי מרענן, בעידן שכולו רגישים, פריכים וחלשים בגזרת האשכים.