"המיוחדת": יש שוטרים שמדברים עברית
"המיוחדת" נפתחה עם דיאלוגים לא אמינים ועלילה מופרכת. אבל עם פרקים מותחים וקצביים, דמויות אוניברסליות והתרחקות מודעת מהמציאות היומיומית, היא הצליחה היכן ש"תמרות עשן" כשלה - והביאה למסך קצת ניחוח של חו"ל, מבלי לשעמם
עוד כתבות על "המיוחדת" ב-ynet:
"המיוחדת": בשירות משטרת המחשבה
גל תורן: "התעלמו ממני פעם. היום זה אחרת"
וגם: למה אנחנו נכשלים בסדרות משטרה?
אבל חזרתי. וחזרתי שוב. והמשכתי, בעקביות ביזארית (שהפתיעה גם אותי), לצפות בעשרת פרקי הסדרה, כשרק בפרקים האחרונים התחלתי להבין שבעצם, אני די מחבב את "המיוחדת". אפילו מחבב מאוד. וזה, לצערי, משהו שלא קרה לי עם סדרת דרמה ישראלית כבר הרבה זמן.
בדיעבד, נראה שהבעיה הראשונית עם "המיוחדת", וסליחה מראש על משחק המילים המטופש - שהיא אכן היתה מיוחדת. כלומר, ממש לא מיוחדת אם היינו חיים בארצות הברית, או בריטניה, אבל חריגה מאוד בנוף הטלוויזיוני המקומי. כי אם יש משהו משותף כמעט לכל הסדרות שפקדו את המסכים שלנו בשנים האחרונות - הרי שמדובר בריאליזם המוקצן. ו"המיוחדת" נראתה מטופשת בתחילה דווקא בגלל הריחוק הטבעי שלה מהמציאות הארצישראלית. ולדברים כאלה, פשוט לוקח קצת זמן התרגל.
מה שמפתיע הוא שדווקא מתוך הסדרה האולטרה-אמריקנית הזו, עם הדיאלוגים המופרכים שלה והעלילות המופרכות לא פחות, נולדו דמויות עמוקות למדי, ביחס לפריים טיים שלנו - ממיקי רוסו (עפר שכטר) ועד ארה'לה רוזנברג (גל תורן, שאולי יודע לגלם רק דמות אחת - אבל עושה זאת נהדר).
ובעצם, אולי זה לא מפתיע כלל: כי דווקא כשהיוצרים לא נדרשו לברוא דמות שנטועה היטב במרחב המוכר, שנושאת על גבה את החלום הציוני ושברו, את מצוקתו של הגבר הישראלי המצוי או את תחלואי הקיבוץ - הם הצליחו ליצור דמות שמנותקת לחלוטין מהמציאות היומיומית שלנו ובד בבד מצוידת ברקע, מוטיבציה ואישיות משלה, שאשכרה מסקרן לראות מה היא תעשה הלאה.
הניסיון הבולט ביותר לעשות משהו דומה בתקופה האחרונה היה "תמרות עשן". אבל שם, מדובר היה בכישלון יחסי: הסדרה אולי נראתה נהדר, אבל פרקיה היו ארוכים ומשמימים, והפתרונות העלילתיים שלה מאולצים ומהונדסים בחוסר טעם. "המיוחדת", מהרגע הראשון שלה, הצליחה היכן שזו כשלה. אולי כיוון שבניגוד ל"תמרות", היא לא התיימרה להיות משהו איכותי במיוחד מצד אחד, ומצד שני כן הצליחה לייצר פרקים מותחים וקצביים. ואם הדיאלוגים לא היו אמינים, הרי שהם מעולם לא התיימרו להיות כאלה. כי מישהו בארצות הברית אשכרה מדבר כמו ב-"CSI" או "הסמויה" (להבדיל...)?
זה לא אומר ש"המיוחדת" היא יצירת מופת. היא פשוט עבדה לפי נוסחה מוכרת ומצליחה, ועשתה זאת לא רע. סדרת מתח שעוקבת במקביל אחר סיפורים נפרדים, המתחלפים מדי שבוע, שהלכו והתפוגגו ככל שהעונה התקדמה לטובת העלילה המרכזית שבה שתי פרשיות: הפיצוץ של מסיקה, והרצח של יעל שרף. שתיהן, אגב, הסתיימו באופן מעט מאכזב בפרק האחרון של העונה, אבל לא מספיק בשביל להעיב על הדרך המשותפת שעברנו עד אותו רגע.
במקרה או שלא במקרה, "המיוחדת" הגיעה אלינו במקביל לפריחה הקולנועית של סרטים המתכחשים בעצמם לריאליזם הישראלי - ובראשם "כלבת" (בכיכובו של שכטר עצמו) ו"חתולים על סירת פדלים", ואחרי סדרה נוספת שהלכה במסלול דומה ("אחת אפס אפס", שגם עשתה זאת לא רע). הז'אנר לא תמיד אותו ז'אנר, אבל ישנה תחושה של ניסיון כולל ורחב לשבור את המסגרת המעיקה של היצירה הישראלית של העשור האחרון. לא שיש משהו רע בעוד "פרשת השבוע" או "יחפים" - אבל בהחלט נחמד לראות שאנחנו מסוגלים גם לדברים שונים.
