בחזרה לבית המשותף עם "והילד הזה הוא אני"
סדרת ספריו של יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני" חוגגת 35 שנה, ולכבוד המאורע ביקשנו מיוצרים שונים לשתף אותנו ברגע הראשון בו נתקלו בספר וכיצד הוא השפיע על חייהם. גילינו יצירה נצחית ומוזיקלית, שהילדות מתפרצת מחלונותיה המצוירים

מי לא מכיר את השיר הפותח של הספר "והילד הזה הוא אני" שכתב יהודה אטלס, ופורסם בשנת 1977 בהוצאת "כתר", על אותה קופסה חלודה שהילד הדובר חוזר לבעוט בה, למרות שעבר לידה מבלי להרגיש? בהינף עין מכניס אותנו אטלס את עולמו הרגשי של הילד, ולאורך הספר הוא משרטט בדיוק מפעים את הרגעים הקטנים וטריוויאליים כל כך בחיינו, ואת תגובותיו של הילד אליהם. "והילד הזה הוא אני" הפך ברבות השנים למטבע לשון, והספר - שלו ארבעה המשכים (שראו אור בהוצאת "כתר" ו"מעריב") הפך לקלאסיקה של ספרות הילדים הישראלית.

 

כתבות נוספות בערוץ ספרי הילדים :

 

"והילד הזה הוא אני". כל אחד מוצא בו את "האני" שלו (איור: דני קרמן)
"והילד הזה הוא אני". כל אחד מוצא בו את "האני" שלו 

 

השנה חוגגים 35 שנים לפרסומו הראשון של הספר, אשר נדחה בזמנו מהוצאות לאור רבות, משום שהיה כה יוצא דופן. אך בדומה לספרים נוספים שהקדימו את זמנם, "והילד הזה הוא אני" הפך להצלחה מסחררת, בין השאר משום שזיקק עד שלמות את ההוויה הילדית. הספר הוא אחד הנמכרים ביותר בתולדות הוצאת "כתר", עם מכירות של מאות אלפי עותקים; וגם הולחן והומחז, זכה לעיבוד קונצרטי של הקאמרטה הישראלית ירושלים, נבחר להיות מוצג כ"גן סיפור" בחולון, והוא נקרא, נלמד ומושר עד היום.

 

בימים אלו שוקדים בהוצאת "כתר" על אסופה מחמשת ספרי "והילד הזה הוא אני". אסופה של שמונים שירים המחולקים לפי נושאים, אשר תראה אור לקראת סוף השנה. לכבוד החגיגות, ביקשנו ממספר יוצרים לשתף אותנו בחוויה שלהם את הספר, בזיכרון ראשוני או בדעתם אודותיו.

 

אין לילד הזה סיכוי

דני קרמן, שאייר את הספר, נזכר שאף מו"ל לא רצה להוציא את "והילד הזה הוא אני", "למרות שלא הייתה להם ביקורת על איכות השירים", לדבריו. "הסיבה הייתה: אין לזה סיכוי מסחרי," הוא מוסיף. "אני, שהייתי הראשון פרט לילדים של יהודה שראה את השירים, טענתי שיש להוציא אותם כספר עוד כשיהודה לא היה בטוח. הרעיון לצייר חלונות בכל עמוד - רעיון שעליו קיבלתי כבר את כל הפרסים והמחמאות - לא היה שלי אלא של אהרון שמי המנוח.

 

וכל השאר היסטריה, בספרות הילדים ההיסטורית  (איור: דני קרמן)
וכל השאר היסטריה, בספרות הילדים ההיסטורית  

 

המו"ל נחמן אוריאלי, אף הוא 'המנוח', שעוד מימי התיכון הכיר את יהודה ואותי, ביקש שאצייר את הספר, אבל כתב לי לאיטליה (שם הייתי באותו זמן) 'אבל השתדל לא לצייר אנשים מכוערים כמו שאתה רגיל'. כתבתי לו שאולי עדיף שלא אצייר את הספר ושיפנה לחברנו אבנר כץ. ידעתי מה אני אומר, כיוון שאבנר צייר באותו זמן אנשים הרבה יותר מכוערים מאלו שאני ציירתי. השאר, כמו שאומרים - היסטריה".

 

לפצח את הקוד השירי

הסופרת והמשוררת שלומית כהן-אסיף סבורה כי "יהודה אטלס פתח את הדלת, ועוד הרבה טובים ורעים נכנסו מן הפתח. בגלל הפשטות השירית, בגלל ההומור הכואב, בגלל המוזיקה, הוליד הספר עוד משוררים שניסו למצוא מילים וחרוזים לכאב, אבל לפצח את הקוד השירי ה'אטלסי' לא הצליחו". היא מוסיפה ש"בשם הספר אני אוהבת במיוחד את ו' החיבור. ו' שלא התחברה לשירה שקדמה לה, אלא הביאה אליה משהו נועז יותר, ברור ולא מאופק. בנועזות הזו ניתן למצוא קירבה ל'פו הדוב' של א. א. מילן".

 

"ספר השירה הראשון שלי לילדים," מספרת כהן-אסיף, "יצא לאור סמוך להופעת 'והילד הזה הוא אני'. עמדתי מן הצד והבטתי בקנאה לא קטנה בהצלחה המסחרית ובסחרור התקשורתי. את ספרי עיכלו לאט לאט, ואילו ספרו של אטלס היה לחמניות טריות של בוקר חדש בכתיבה לילדים בארץ. האם אני עדיין מקנאה? כן, בגלל המוזיקה. כי שירה בשבילי היא מוזיקה, ואטלס הוא מלחין נפלא".

 

תמיד יש פעם ראשונה

הסופר ינץ לוי, מחבר סדרת "דוד אריה", בחר לשתף בפעם הראשונה שהקריאו לו את הספר. "ביקרנו אצל קרובי משפחה," הוא נזכר. "היתה המולת ילדים והתרוצצות. היתה שם גם חברתו של בן דודי שהיתה כנראה רק נערה. אבל בעיני היא היתה גדולה וגם יפה, עם שיער ארוך וקול רך. היא התיישבה על רצפת המרפסת עם תיק, קראה לילדים, וכולנו התקבצנו סביבה.

 

"כמו הילד באחד השירים בספר גם אני תהיתי מה יש לה בתיק. ואז היא הוציאה מתוכו ספר והקריאה שירים מחורזים בקול מחויך, מבוגר אבל צעיר. בכל שיר מצאתי משהו מהחיים שלי, משהו ברור ונהיר, גם אם חמקמק. מהחיוך של המקריאה הבנתי שגם היא מוצאת בכל שיר משהו מהחיים שלה, אולי מעכשיו, אולי מילדותה. עברו מאז יותר משלושים שנה. אני משער שמאז היא כבר הזדקנה, אבל הספר - לא".

 

מחלונות לקציצות

ליבי דאון, סופרת ילדים ומתרגמת, לא גדלה על "והילד הזה הוא אני". "ההורים שלי, שהיו אז עולים חדשים מברית-המועצות לשעבר, הקריאו לי סיפורי ילדים ברוסית", היא מסבירה. "התוודעתי לנפלאותיו של אטלס בעיקר לצד הילדה שלי. כשקראנו אותו ביחד לראשונה, צחקנו והנהנו אחת לשנייה הנהוני - 'נכון! נכון! ככה זה בדיוק!' כי אטלס יודע לצייר חוויה, רגש וצחוק בכמה משיכות מכחול.

 

והילד הזה, שמפיל את הקציצות (איור: דני קרמן)
והילד הזה, שמפיל את הקציצות 

 

"השיר 'הקציצה שנפלה' הוא המועדף על שתינו, ואני מקווה שמסיבות שונות לחלוטין. לי השיר מזכיר את הקציצות של סבתי המנוחה, שהיתה חסכנית. מאוד. הקציצות האיומות של סבתי האהובה תמיד מצאו את דרכן איכשהו לרצפה או לחתולים שבחצר, ואבוי לי אם נתפסתי בקלקלתי. והקטנה שלי? לא ברור לי למה היא מסרבת לקציצה נוספת, הרי אני משתמשת במתכון מצוין שעובר במשפחה מדור לדור...".

  

חשיבותו של הפגם

המשורר מתי שמואלוף טוען כי "והילד הזה הוא אני" הוא "ספר נדיר באיכותו, קודם כל בשל היותו עדכני גם היום. אבל מה נותן רוח גבית לעדכניות שלו? בקריאות חוזרות ונשנות אני שואל את עצמי, מה הופך יהלום שכזה ליהלום? מה היא עבודת הליטוש הספרותית שנותנת בו את רמת הצלילות, זוהרו ומבהיקותו? והשאלה הגדולה הנוספת, כיצד הוא מתעלם מחליפות הזמן באלגנטיות עדינה שכל כך?

 

"הספר נותן תחושה של 'אני', שמוכן לקבל את חסרונותיו ופגמיו ולא מתחמק מאחריות על מעשיו," מסביר שמואלוף. "הוא אינו עושה זאת עם אשמה, אלא דווקא מציין בקלות, מרחפת כמעט מעל פני האוויר, את טעותו. דווקא פגמי התקשורת עם כל המערכות החברתיות סביבנו, הם שמביאים לתחושת 'אני' יציבה ושלמה. כאן חשוב לציין ברמת הנרטיב, שדווקא ההכלה של הפגם, מביאה לליטוש היפה מכל. בניגוד לספרי ילדים שהם יומרניים ביומרנותם", הוא מוסיף, "הספר מתחיל בשפה מינורית, ומצביע על קופסא דוממת שזרוקה בכביש.

 

"שמעו את מרכיב הסכנה: ילד שנכנס למקום חשוף, מתקרב לתוך כביש, אבל הסכנה לא באה ממכוניות שנוסעות לשני הכיוונים. הילד אינו מפחד לגעת בקופסא החלודה ולבעוט, אבל הוא לא פותח אותה. כאן אני שמח לצטט את סלבוי זיז'ק: המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומטי ללא יכולת תיקון.

 

:יש בנו משהו שלא יכול להשתחרר – לעולם. הקופסא החלודה, שהיא מיטונימית לילד,זקוקה לניעור, אבל לא לפתיחה. הסקרנות היא בתנועה אל מול הקופסא, בתוך המקום החשוף, ולא בפתיחתה. המחשבה הפוסט-מודרנית הצנועה והחכמה הזאת מלווה את הספר, והיא גם שאולי תרמה להתקבלותו הרחבה בקרב הדורות החדשים שבאו לאחריו".

 

ספר נצחי

עורכת ספרי הילדים והנוער של הוצאת "כתר", רחלה זנדבנק, מסכמת את סיבת נצחיותו של הספר. "הולדתו של 'והילד הזה הוא אני' היא מסוג הפלאים הקטנים שספרות הילדים מזמנת פעם בהרבה זמן",

היא טוענת. "הטקסטים של אטלס מדויקים להפליא, אף מילה מיותרת, שיריים ומתנגנים, אבל נטולי התחנחנות ובלי גרם של זיוף. ולצידם, האיורים מינימליסטיים של דני קרמן, עם ההברקה הנהדרת של חלונות הבית המשותף הישראלי, מצוירים בקו מלא חיים ומשמעות - ואלה לצד אלה מתארים עולם פנימי של ילד, והילד הזה הוא אני, והוא כולנו; הוא רגיש, הוא מניפולטיבי, הוא אוהב והוא כועס. הוא רוצה אהבה ורוצה תשומת לב ורוצה ממתקים, אבל הוא גם רואה את התסכולים, הקנאות והילדותיות של המבוגרים מסביבו.

 

"כשהוא מפשפש פנימה ומסתכל על עצמו," היא מוסיפה, "אטלס מצליח למצוא את גשר הזהב - זה שמחבר בין החוויות הכי פרטיות שלו למשהו שכולם מזהים כשלהם. זהו פלא, בגלל שאטלס מצליח כאן שוב ושוב: מאימא שיודעת לקלף תפוז בלי שייצא קבץ', דרך הגברת שבאה לביקור ושולפת מהתיק קופסת סיגריות במקום מתנה, עבור בידיים הרועדות דווקא כשצריך להיזהר, ועד אבא שמקנא בדוד המניף באוויר. חוויית הזיהוי: בבחינת, 'הרי זה אני, עליי הוא מדבר' - חוזרת על עצמה בקריאה, כבר 35 שנה, ונדמה שבכל דור ודור חוזרים ומגלים הקוראים את הילד הזה שהוא הם, נושמים לרווחה כי מישהו זיהה אותם, הגדיר אותם, נתן להם צורה וצבע. הוציא לאוויר העולם את המחשבות הסודיות שלהם".

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה בחזרה לבית המשותף עם "והילד הזה הוא אני"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ספרות ילדים
    איור: דני קרמן
    איור שהפך למטבע לשון
    איור: דני קרמן
    איור: דני קרמן
    יצירה לילדים שאינה מזדקנת
    איור: דני קרמן
    איור: דני קרמן
    כל הסוד טמון בפגמים
    איור: דני קרמן
    7 לילות
    ynet ספיישל