שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ריסטארט
    הוא עזב מרצונו חברת הייטק גדולה - כל-כך גדולה ששמה מתחרז עם "יוביסופט" - ונפרד מיוזמתו ממשכורת גדולה. כל-כך גדולה שבגיל 30 היא קנתה לו שישה חדרים בלי משכנתה. זה, פחות או יותר, מסביר מה הסיפור של ניר כץ. וכל העמודים הבאים? זה בשביל להסביר למה

    ידעתי איך ייראה המבט של יועצת ההשמה בלשכת התעסוקה. הרי ראיתי אותו בעיניים של כל מי ששמע שעזבתי חברת הייטק גדולה - לא אחשוף את שמה, אבל ארמוז שבניגוד לרוב עוזרות הבית היא עושה גם חלונות - אחרי כמעט 17 שנה. זה מבט שמשלב פליאה עם טיפה של כעס, ושהסאבטקסט שלו הוא "מי לעזאזל עוזב מקום עבודה שמשלמים בו טוב יותר מאשר בכנסת".

     


     

    "אז למה עזבת?", שאלה היועצת בנימוס תוך כדי תקתוק על המקלדת. שאלה טובה, חשבתי. למה באמת?

     

     (איור: לנה גוברמן)
    (איור: לנה גוברמן)

     

    אם במקום לכתוב הייתי מביים סרט על חיי, המצלמה הייתה מתמקדת עכשיו בפנים שלי. פנים של גבר בן 43 עם קמט ראשון שהופיע רק לפני שנה, ליד עין ימין. ברקע הייתם שומעים את גלי עטרי ואת להקת חלב ודבש שרים "הללויה", התמונה הייתה מיטשטשת, וכשהפוקוס היה חוזר הייתם רואים ילד בן עשר עומד במרתף של בניין אולמן בטכניון שבחיפה, מחזיק בידו ערמה של כרטיסי נייר מנוקבים. בתחתית התמונה היה נכתב "1979". הילד הזה הוא אני, בן 10, בחוג של "נוער שוחר מדע".

     

    במרכז המרתף ההוא עמד מחשב, שבאותם ימים היה גדול כמו מקרר בשר צבאי ועשה רעש בהתאם. כוח החישוב שלו, לעומת זאת, היה קטן משל כל טלפון סלולרי בן זמננו. כדי לתכנת את המחשב היית מזין אותו בכרטיסי נייר מנוקבים, והתוצאה הייתה מתקבלת בצורת תדפיס שניפקה מדפסת סיכות עצבנית. זה היה כל-כך פרימיטיבי שהילדים שלי, שאוהבים לשמוע איך סבתא שלי עשתה כביסה בלי מכונת כביסה, לא מאמינים שהיו בכלל דברים כאלה.

     

    התמונה שוב מיטשטשת, וברקע אפשר לשמוע את דוראן דוראן שרה את Hungry Like the Wolf. אנחנו רואים נער בן 14, יושב מול מחשב אישי ומחייך מאוזן לאוזן. השנה היא 1983, המחשב הוא TRS-80 - בגודל כמעט סביר, ועם פיצ'רים מדהימים כמו מסך, מקלדת ואפילו טייפ דיגיטלי - וגם הנער הזה הוא אני. הוא כותב כמה שורות קוד בשפת בייסיק, מקליד RUN, ועל המסך מופיע לוח הכפל.

     

    אני זוכר את הסצנה ההיא כי באותו רגע ידעתי שזה מה שאהיה כשאהיה גדול: לא רופא, לא בנקאי, לא מורה, אפילו לא טייס. אני אהיה מהנדס תוכנה. למה? מה קסם לי כל-כך? מה יש בזה שיכול לגרום לי לשבת שעות מול מחשב וליהנות מכל רגע? התשובה נחלקת לשלושה, או ל-11 בבסיס 2: יצירתיות, סיפוק מיידי ויצירת יש מאין.

     

    לא בהרבה מקצועות יכולה קבוצה קטנה של אנשים ליצור את הדבר הגדול הבא פשוט כי היא החליטה לעשות את זה. בשביל תגלית מרעישה בפיזיקה צריך מאיץ חלקיקים שעולה מיליארדים, כדי לבנות את מכונית המחר צריך מפעל שלם. את eBay, יוטיוב ופייסבוק יצרו קבוצות קטנות בזמן קצר ובמימון מינימלי. זה כל הקסם.

     

    חמש שנים אחרי לוח הכפל ודוראן דוראן ניסיתי להגשים את ההחלטה הילדותית ההיא. היום אולי הולכים להייטק בשביל הכסף, אבל ב-1988 - כשאני התחלתי ללמוד בחלק העל-קרקעי של הטכניון - מהנדסי תוכנה הרוויחו מתחת לשכר הממוצע. הרבה מתחת. הקסם, לא הכסף, הוא מה שמשך אותי. מצד שני, הכסף הוא בהחלט מה שהשאיר אותי שם כל-כך הרבה שנים.

     

    אם להוסיף מעט כעס או קנאה לרגשות שכבר הספקתם לפתח כלפי, אז רוב הזמן עבדתי כמו דולי פרטון: מתשע עד חמש. בלי מחשב נייד או חיבור אינטרנטי לעבודה. הפרדה מושלמת בין קודש לחול, בין הבית לעבודה.

     

    והנה הוא שוב, המבט המתפלא-כועס הזה. אז למה עזבת?

     

    1 - למעלה

    התחלתי לעבוד בחברה ב-30 באפריל 1995, אחרי שלוש שנות שירות בחיל השריון. התפקיד האחרון שלי היה מ"מ בחטיבה 7 (למען הסר ספק כרונולוגי או אחר, הייתי עתודאי עם צורך להוכיח לעצמו שהוא לא באמת עתודאי). ומה אתם יודעים, בחודש הראשון הרווחתי יותר מאימא שלי, מורה עם ותק של 30 שנה. כעבור שלוש שנים עקפתי את מדרגת השכר של אבי, שהיה סא"ל בחיל האוויר.

     

    הנדסת תוכנה היא מקצוע שגרף ההכנסות בו מתפלג כמו פעמון גאוסיאני קלאסי, שבו המינימום הוא טוב יותר מהמקסימום ברוב המקצועות. שווה להתעכב רגע על הנקודה הזאת, ולצורך הזה תרשו לי לאזכר את "פריקונומיקס", ספרם של סטיבן לוויט וסטיבן דבנר. המחברים מקדישים פרק לשאלה "מדוע סוחרי סמים גרים עם אימם?", והתשובה היא שברוב המקצועות - סחר בסמים, ספורט, משחק ואפילו עיתונות - מעט מרוויחים המון, והמון מרוויחים מעט; מה שמחזיק את האחרונים הוא התקווה שיום אחד הם יעשו את זה ויצטרפו לחגיגה. במקצוע שלי מעט מרוויחים מעט, המון מרוויחים טוב, ומעט מרוויחים המון.

     

    בשנותי הראשונות בג'וב, לא המשכורת הייתה הדבר המרכזי אלא האופציות. בניגוד לחברות רבות שבהן המנכ"ל וחבר מקורביו חילקו את העוגה רק לעצמם, הבוס הגדול - בואו נקרא לו מיסטר ביל - הבין שאם הוא יוותר על כמה פירורים לטובת העובדים, הם יעניקו לו בתמורה עוגה יותר גדולה והרבה יותר טעימה. לפיכך קיבל כל עובד חבילת אופציות ביום שהצטרף לחברה. יכולת לממש שמינית ממנה כל חצי שנה, ואחרי שבע שנים נדרשת לממש את הכל. פה נוצרה הדילמה המרכזית שהייתה נושא לרוב שיחות המסדרון וארוחות הצהריים: מתי לממש?

     

    בחברה היו שתי גישות בסיסיות. את בית הלל ייצג ג', מהנדס מבריק שהבין משהו גם בנבכי שוק ההון. הוא טען בתוקף שאסור לממש לפני סיום שבע השנים, כי כל הסימנים מראים שהמניה רק תעלה בטווח הארוך. את בית שמאי הנהיג ד', מהנדס די בינוני שניחן באישיות מרגיזה להפליא. הוא טען שכל המחקרים בנושא קובעים כי אסטרטגיית המכירה הכי נכונה היא לממש את הכל מתי שרק ניתן. אני בחרתי בדרך הביניים: לממש חצי ממה שאפשר.

     

    כדי לסבר את האוזן, היו ימים שהרווחתי 10,000 דולר על הנייר. היו גם ימים שהפסדתי 10,000, אבל בארבע וחצי השנים הראשונות התיישר הגרף עם ג', ונסק. כדי לסבר את האוזן השנייה, כשהצטרפתי לחברה עמד מחיר המניה על חמישה דולרים; בסוף 95', 96', 97' ו-98' עמדו המספרים על 6, 10, 15 ו-35 בהתאמה. אם זה נראה כמו המספרים הזוכים בלוטו, אז זה גם הרגיש ככה. בתחילת 1999, בגיל 30, קניתי בית צמוד קרקע דו-משפחתי בן שישה חדרים, במיקום טוב, בלי משכנתה ועם מספיק עודף לשים בצד ליום סגריר. ג' מצידו הסתובב במסדרונות בחזה נפוח; כולנו הערצנו אותו כל כך על שלא מיצמץ ולא מימש אף אופציה. לאות הוקרה הענקנו לו את שם החיבה "ביצי הברזל". ואם לחזור לסרט שהתחלנו להריץ, אז קאט.

     

    2 - למטה

    ב-30 בדצמבר 1999, יום לפני סיום המילניום והנשיקה המפורסמת בין מיקי חיימוביץ' ליעקב אילון, מחיר המניה הגיע לשיא של כל הזמנים: 59.97 דולר. זאת הייתה נקודה סינגולרית שבה כל הנתונים הפיננסיים הסתדרו בצורה מושלמת, כמו בספר של דן בראון. אם הייתי מוכר אז את כל האופציות שנשארו לי, ממיר את הדולרים לשקלים (דולר היה שווה אז 4.15 כאלה) ומכניס את הכל לתוכנית חיסכון עם רנטה חודשית בריבית מפלצתית של 7% צמודה למדד, לא הייתי צריך לעבוד לפחות 18 שנים. 18 שנים! אבל אני המשכתי לרבוץ בבית הלל, והסערה הפיננסית של שנת 2000 הביאה לכך שבמרץ ירד מחיר המניה ל-55 דולר. ביוני זה היה 30, ובדצמבר 21. אצל ג' הופיעו באותה שנה השערות הלבנות הראשונות, והוא הפסיק לחייך.

     

    במשך כל אותן שנים היינו כולנו, מלבד ד' והפרעת האישיות שלו, גירסה יותר מתוחכמת של מהמר שהולך לו קלף משוגע. כזה שרואה את ערמת הצ'יפים מצטברת לידו על שולחן הרולטה, והוא בטוח שלעולם חוסן. הבעיה האמיתית של כולנו הייתה שלא הגדרנו לעצמנו כמה זה מספיק. מיליון? שני מיליון? עשרה מיליון? 100 מיליון? כמה כסף כבר צריך הבן אדם? התשובה שלי הייתה טיפשית ואנושית כאחת: כמה שיותר. מעשרת הדיברות שהקדוש ברוך הוא נתן למשה בתקופה שליהודים היה בטוח להסתובב בסיני, הדיבר האחרון הוא הכי חשוב והכי קשה למימוש. "לא תחמוד". אני חמדתי את האופק, ואת האופק אי אפשר להשיג.

     

    יודעים מה זה PTSD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית? אז אשתי טיפלה בצעירותה באנשים שסובלים מהתסמונת הזאת, שההיבט הכי מוכר שלה הוא מה שנקרא הלם קרב. בין מטופליה היו חיילים, אנשים שעברו תאונות דרכים קשות ונפגעי אלימות, ומהניסיון שלה אני יכול לקבוע חד-משמעית: לומר שאני סובל מ-PTSD בגלל מה שקרה בשנת 2000 זה מעבר לעלבון לאינטליגנציה. זה בושה, הזניה של המושג ופגיעה במי שבאמת סובל מזה. אבל פעם בחודש אני נזכר ב-30 בדצמבר 1999.

     

    יש לי גיליון אקסל שבו אני מנהל באופן די דקדקני, ויש האומרים אפילו אנאלי, את תקציב המשפחה שלי. אני מכיר עד רמת האגורה את ההכנסות, את ההוצאות ואת שווי הנכסים שברשותנו. אני כל-כך מסודר שאלון גל בטח היה אומר לי "כל הכבוד" לפני שהיה שולח אותי לטפס על גדר בשביל הרייטינג. ובסוף כל חודש, כשאני עורך סיכום ומתכונן לחודש הבא, יש לי נוהל קבוע: אני קם, ניגש לממ"ד שבו אני נוהג להסתגר בכל יום ראשון בין ספטמבר לפברואר כדי שלא יפריעו לי לראות פוטבול, ומתחיל לבעוט בפוף כחול.

     

    גם מה שאני צועק בזמן הבעיטות הוא די קבוע. בהתחלה זה "אידיוט, למה לא מכרת בזמן, אתה דביל ואפס ורק בגללך אתה צריך להמשיך לעבוד". אחר כך זה "חתיכת כפוי טובה שכמוך, על מה אתה מתלונן, יש לך אישה מדהימה וילדים נפלאים ובית בלי משכנתה ושתי מכוניות, וזה לא מספיק לך? הלוואי שבגלגול הבא תיוולד עיוור בלי ידיים ורגליים למשפחה הודית בביוב של מומביי".

     

    אחרי לא-יודע-כמה התקפי זעם, הפוף הכחול עדיין מחזיק מעמד. טוב, הגיוני שלא מדובר בחתיכת זבל. בכל זאת קיבלתי אותו מתנה מהעבודה.

     

    3 - החוצה

    בקיץ 2009 הודיע לי הבוס שאם לא אראה שיפור בביצועים, הוא ייאלץ לפטר אותי. דווקא עמדתי במשימות שלי, אבל הערכת העובדים בחברה נערכת בשיטה שמזכירה את הפרסומת ההיא של נעלי הספורט עם האריה: לא חשוב כמה מהר אתה רץ, אלא אם אתה רץ יותר מהר מזה שלצידך.

     

    לכל עובד יש דרגה שקובעת את משכורתו, וגם מגדירה את רמת התפוקה שהוא צריך לייצר. לא ניתן להישאר באותה דרגה לאורך זמן, ומדי קיץ משווים את ביצועיך לשאר העובדים בדרגה שלך. אלה שמסיימים באחוזונים הנמוכים נאלצים לקנות עוגה למסיבת פרדה. אפשר לראות בזה שיטה חזירית שגורמת לאנשים לשים רגליים אחד לשני, אבל במבחן התוצאה, החברה עושה ערמות של כסף: בשנה האחרונה עמדו ההכנסות שלה על 70 מיליארד דולר והרווחים על 23 מיליארד דולר, שזה יותר מההכנסות של מדינת ישראל ממיסים.

     

    ברור שהשיטה גם גורמת לכך שאין יותר מדי מהנדסים מבוגרים בחברה; לפני שעזבתי הייתי המהנדס הכי זקן והכי ותיק בפרויקט של 100 עובדים, והיום אני כולה בן 43. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש לי עוד 37 שנים לחיות. לפי משרד האוצר, יש לי עוד 24 שנים עד לפנסיה.

     

    לשמחתי ולדאבוני הצלחתי להוכיח שיש לי את מה שצריך בשביל להישאר בחברה, אבל השנים האחרונות היו פשוט סיוט. אם פעם עבדתי מתשע עד חמש, אז עכשיו עבדתי מחמש עד תשע. בלילות, בשבתות, מהבית. ולא רק אני הרגשתי בשינוי. בוסים הוחלפו, פרויקטים נפתחו ונסגרו, עובדים באו והלכו בתדירות של מאמנים בבית"ר ירושלים.

     

    אני זוכר את עצמי מגיע כל בוקר לעבודה, יושב במכונית במגרש החניה ומקיא, לא פיזית אלא נפשית. בלילות הייתי מתפלל שחסן נסראללה שוב יירה כמה גראדים על חיפה, ושכולם ייפלו על המשרדים הריקים ויהרסו אותם עד היסוד. כולל תשתית האינטרנט, גנרטור החירום, והכספת שאף אחד לא מוכן לספר מה שומרים בה. הרגשתי כמו זונה. אמנם זונת צמרת, אבל עדיין זונה. מכרתי את האינטליגנציה, את ההתלהבות ואת הזמן המועט שנשאר לי.

     

    בסצנה הבאה של הסרט הזה הייתי אמור לצעוד למשרד של הבוס ולזרוק את תג העובד על השולחן שלו בעודי יורה את המשפט I won't be back, אבל גבר אמיתי לא עושה מה שבזין שלו. הוא לא בורח מאחריות, שבמקרה שלי כללה אישה ושלושה ילדים. אותו גיליון אקסל שגורם לי להתעלל בפוף הכחול הראה לי חד-משמעית שהמחיר של עזיבת מקום העבודה פשוט גבוה מדי.

     

    את התסכול המצטבר הוצאתי על החלשים ביותר. הילדים שלי. יום אחד חזרתי הביתה בתשע, גיליתי שמישהו לא כיבה את מסך המחשב, והפיוז בראש שלי פשוט נשרף. כינסתי את שלושת ילדי, וצרחתי עליהם שבגללם - בגלל שהם רוצים לגור בבית גדול, לנסוע לחו"ל וללכת לחוגים - אני קורע את התחת בעבודה המזדיינת שלי. כן, השתמשתי במילה "מזדיינת" לפני הילדים שלי. שנייה אחרי שגמרתי לצרוח כמו משוגע חיבקתי אותם, ביקשתי סליחה, הלכתי לממ"ד וקרעתי את הפוף הכחול במכות. האם מישהו מהילדים ביקש אי פעם לגור בבית גדול או לנסוע לחו"ל? הדבר היחיד שהם רוצים ממני זה שאשחק איתם כדורגל או שארדים אותם בלילה. לא הבנתי מה קורה לי, אבל הבנתי שזה לא יכול עוד להימשך ככה.

     

    4 - הלאה

    הנה משהו שלמדתי: גבר צריך להתחתן עם מורה, או עם מישהי בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה. אם היא מורה, אין בעיה עם הילדים בחופשות ובשביתות; אם היא בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה, יום אחד היא תשיג עבודה שתאפשר לך להתפטר. אשתי לא מורה, אבל חודשיים אחרי שחתמה על חוזה במקום העבודה החדש שלה, גיליון האקסל שלי אישר לי סוף סוף להתפטר.

     

    אם במקום לכתוב הייתי מביים סרט, עכשיו התמונה שוב הייתה מיטשטשת. כשהפוקוס היה חוזר, הייתם רואים אותי בוהה בקיר של לשכת התעסוקה. ברקע היה נשמע קולה של יועצת ההשמה: "מר כץ? מר כץ? שאלתי אותך למה עזבת".

     

    אם מישהו ממשרד מבקר המדינה היה מנסה למצוא תשובה לשאלה הזאת, הוא היה מוציא דו"ח שבמרכזו ביקורת חריפה על תהליך קבלת ההחלטות שלי, ובסופו המלצה להקמת גוף חיצוני שיפקח על כל מה שאני עושה. אבל כמו שאני רואה את זה, עזבתי משתי סיבות הגיוניות: כי יכולתי, וכי הייתי חייב. יכולתי כי היו לי, ועדיין יש לי, המון מזל ואישה מוצלחת ודי הרבה כסף שחסכתי. והייתי חייב, כי הגיע הזמן לעשות reboot. לנוח מהמרוץ המטורף, לחוות את הילדים שלי לפני שהם מגיעים לגיל ההתבגרות ונועלים את דלת החדר, וגם לנסות להגשים חלום חדש: לכתוב למחייתי.

     

    הג'וק הזה נכנס לי לראש בתחילת העשור הקודם, כשפירסמתי טור הומוריסטי שבועי בעיתון מקומי, ובשנים האחרונות השקעתי יותר ויותר זמן בתחביב החדש שלי. הוצאתי לאור ספר עם מיטב הטורים שלי, שמכר יותר מ-100 עותקים לקרובי משפחה מדרגות שונות; לקחתי קורס בתסריטאות, ובמהלכו גיליתי שכתיבת תסריט היא תהליך זהה לחלוטין לכתיבת תוכנה, ושבאג בתוכנה גורם לאותה הרגשה מזופתת כמו חור בתסריט; בעבודה קיבלתי את התפקיד של ההוא שעושה מופע roast לכל אחד שעוזב. לגרום לאנשים לצחוק - בכוונה, מבדיחה מקורית שלי - הפך לגביע הקדוש שלי. עדיין רציתי לכתוב שורות, אבל לא של קוד אלא עם פאנץ' ליין.

     


     

    את העבודה שלי, גבירתי ורבותי, הייתי חייב לעזוב גם כדי שאוכל שוב להרגיש כמו ילד בן 14 שהרגע הצליח לגרום למחשב להדפיס את לוח הכפל. כדי שאם אחזור פעם להנדסת התוכנה, והכסף החכם ותחושת הבטן אומרים שאחזור, אהיה לא רק מהנדס טוב יותר אלא גם אדם טוב יותר.

     

    אבל ליועצת ההשמה בלשכת התעסוקה סיפרתי שעזבתי כי אני רוצה להקים עסק. פשוט לא היה לי כוח לספר לה את כל הסיפור הזה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ריסטארט "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים