אני בן 22 מפורטוגל, פעיל בקהילה ההומולסבית ודוקטורנט. אינני יהודי, ישראלי, או אפילו דתי, אבל אני ציוני ותומך נלהב של ישראל, ורציתי להסביר מדוע זה כך.
הסיפור שלי נפתח בגיל 9, כשהלכתי לספריית בית הספר כדי לשאול את יומנה של אנה פרנק.
לא היה לי ידע מוקדם על השואה ולא יכולתי לדמיין רדיפה כזאת. אף פעם לא פגשתי יהודי, אך חונכתי לראות אנשים אחרים כדומים לי. הסיפור שבספר רדף אותי: אותה נערה, קצת מבוגרת ממני, שהתחבאה במשך שנים, כלואה ומבודדת, נרדפת בגלל מי שהיא וחוששת להתגלות. כל כך נורא. כיצד זה קרה?
רשימה הזו מתפרסמת במסגרת סדרת טורי I love Israel בערוץ הדעות
של ynet. מכירים עוד בלוגרים פרו-ישראלים בעולם? שלחו לנו אימייל opinions@y-i.co.il
מספר חודשים לאחר מכן גיליתי שאני הומו. הייתי בן 10 ומצאתי את עצמי בעליית הגג של אנה: כלוא, מבודד, מסתיר את מי שאני, חושש ממה שיקרה אם יגלו אותי. חשתי הזדהות עמוקה עם אנה ועם העם היהודי, והתחושה הזאת אף פעם לא עזבה אותי.
זמן קצר אחר כך, פרצה האינתיפאדה השנייה.
התחלתי לראות את ישראל, מדינה שלא ידעתי עליה כמעט דבר, מוצגת בחדשות כל העת מהסיבות הגרועות ביותר. נאמר לי שהיהודים פלשו לפלסטין לאחר השואה כדי להשיג מדינה וכעת הם כובשים ושולטים בילידים הפלסטינים שגרים בשאר חלקי הארץ. בטלוויזיה הראו לנו אותם מפוצצים את עצמם באוטובוסים ובבתי קפה, ואני, כמו רוב האנשים מסביבי, חשבתי לעצמי: עד כמה נואש צריך מישהו להיות כדי להרוג את עצמו כך? כיצד הפכו היהודים ממדוכאים למדכאים? האם הם לא למדו מההיסטוריה? גדלתי תוך אהבה לעם היהודי ושנאה לישראל.
חשתי כעס ותחושת בגידה. רומאו מונטיירו עוד בסדרת הטורים:
רואים את דגל ישראל נשרף, ושותקים
/ טוביאס פטרסון
מכתב אהבה משבדיה לעם ישראל
/ קים מילרל
בשנת 2008, כשהייתי בן 18 וסטודנט באוניברסיטה, מצאתי את עצמי מבקר את ישראל ואת המצור על רצועת עזה בקליפ ביוטיוב על מותה של רייצ'ל קורי.
מגיב ישראלי בערך בן גילי ענה לי שאין מצור ושמשאיות חוצות את הגבול אל תוך הרצועה כל יום. זה בלבל אותי מאוד וביקשתי ממנו שיציג בפניי את טיעוניו להגנתה של ישראל. הוא כתב לי מסר ארוך, בין השאר על מעשי הטבח ביהודים בפלסטין לפני הקמתה של ישראל, מלחמות ההשמדה ושטיפת המוח שקוראת לשנאת יהודים וישראל במזרח התיכון, והשווה זאת למספר דוגמאות לאופיה ההומני של ישראל והחברה שם.
קראתי את הכול, ואחרי שבדקתי שהמידע מדויק, השתכנעתי. עולמי התהפך. הפכתי מודע לכך ששפטתי את ישראל באופן לא הוגן והפצתי שנאה ותעמולה שקרית נגדה. התעצבתי מאוד, חשתי כעס ותחושת בגידה כלפי ארגונים שחשבתי שנלחמו למען השלום והשוויון ונגד דעות קדומות, כפי שראיתי אותם עושים למען זכויות ההומואים. הבנתי שהזינו אותי בבורות ובשנאה, על ידי אנשים שבמקרה הטוב היו בורים ובעלי דעות קדומות בדיוק כמו אלה שהם "נלחמו" נגדם, בעוד הם מאמינים שהם נאורים, וגורמים לי להאמין בכך.
קראתי על ישראל יותר ויותר, והוקסמתי מהסיפור המדהים של עם שהצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים ולהישאר מאוחד במשך מאות שנות רדיפה, שנלחם עבור מולדתו וכדי לבנות את ארצו מחדש, שהקים את שפתו לתחייה. בדיוק כמו עוף החול שקם לתחייה, תוך שאיפה לחופש ולשלום. גיליתי מדינה דמוקרטית, סובלנית, רבגונית, רב-דתית ומתפתחת במהירות. מקום שבו אני יכול לחיות באופן חופשי יותר מאשר בארצי שלי, והמקום היחיד שאוכל לבקר בביטחון במזרח התיכון. מצאתי את עצמי מאוהב בישראל, משהו שאף פעם לא חשבתי שיקרה ושלא באמת רציתי שיקרה.
![דיווחי החדשות היו מוטים באופן בוטה. האלימות על המרמרה (צילום: דובר צה"ל)](http://images1.ynet.co.il/PicServer2/24012010/2585195/b_wa.jpg "דיווחי החדשות היו מוטים באופן בוטה. האלימות על המרמרה (צילום: דובר צה"ל)")
דיווחי החדשות היו מוטים באופן בוטה. האלימות על המרמרה (צילום: דובר צה"ל)
בשנת 2010, התרחשו אירועי המשט.
לפתע, כל כלי התקשורות סיקרו את ישראל. דיווחי החדשות היו מוטים באופן בוטה וידעתי שעלי לעשות משהו. מצאתי את עצמי מתווכח בנושא עם מרצים באוניברסיטה והתחלתי לפרסם סרטי וידיאו של צה"ל דרך חשבון הפייסבוק שלי. הבנתי שאני מסכן את עצמי חברתית, אך ידעתי שזהו עניין של צדק ושמישהו חייב לומר את האמת ולא לאפשר דמוניזציה של ישראל בלי שתוכל להגן על עצמה שוב.
לאחר אירועי המשט המשכתי לפרסם חומר פרו-ישראלי, ומצאתי את עצמי בדיונים רציניים וגם מכוערים בנושא עם אחרים. כל דיון כזה חשף עוד ועוד בורות ומוסר כפול והפך אותי לציוני יותר ולתומך נלהב יותר של ישראל ואזרחיה. חשבתי שאני היחיד שמגן על ישראל, אך בהדרגה גיליתי אנשים אחרים שעושים זאת. במקרה אחד, ידידה לחשה באוזניי: "גם אני תומכת בישראל, אבל אנא, אל תגלה לאף אחד!" היא חששה להביע את דעתה, וזה חיזק את בטחוני בכך שאני חייב להגן על ישראל בקול רם. ואמנם, דיברתי עם אנשים רבים שפחדו לעשות זאת.
בסופו של דבר, זה עניין של צדק. אם יש עם שנלחם למען זכותו להגדרה עצמית ולחיים בשלום, אעמוד לצדו. אם יש קבוצה של אנשים שנופלת קורבן לדמוניזציה, דעות קדומות ובורות, אלחם נגד הדעות הקדומות והבורות. אם קיימת תרבות שדוגלת בערכים של סובלנות כלפי זהויות מיניות שונות, גזעים שונים ודתות שונות, ואותה תרבות מתנגשת עם אחת שדוגלת באי-סובלנות ובשנאה, אני יודע באיזה צד אתמוך. אני ציוני, ואני תומך בזכותו של העם היהודי לשלטון עצמי ולחיים בשלום, כפי שאני מאמין שכל אדם חייב לעשות.
רומאו מוטיירו, בן 22 מפורטוגל, דוקטורנט להנדסת חשמל באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, ארה"ב. פרסם פוסטים פרו-ישראליים בבלוג שלו.
Read this article in English
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
