"גדרה כמשל": סיפור מאת יורם קניוק

בתחילת שנות השלושים החלו ידידיו של אבי לבוא ארצה מגרמניה. אינני חושב שהם היו "עולים". הם נמלטו לאן שיכלו לנסוע. הבריטים עדיין הסכימו להתיר להם לבוא, אך שאר מדינות העולם היו נעולות בפניהם. אני חושב שנסעתי עם אבי לנמל חיפה ולנמל תל אביב כדי לקבל את פניהם. אבי, שאהב את גרמניה אולי אף יותר מהם, האיץ בהם לבוא ארצה. הוא כתב להם מכתבים וביקש שיבואו, כי רצה שהם יינצלו.

ככה לומדים עברית (עטיפת הספר)

חרף אהבתו לגרמניה, אמר לי אחרי שנים ארנסט זליגסון, איש יקר וידידו של אבי, "היה לאביך חוש ריח גליצאי לשרפות". משה חשש. בשנות העשרים, כדי להתקיים, הוא ניגן בברים בברלין ושמע מה אומרים הגרמנים, דברים שחבריו היהודים בני התרבות והעשירים לא שמעו. הרי מתחת לרגליהם התרגשה אימה ופיעפעה שנאה שאבי הבין מילדותו. הם לא ראו ולא שמעו, אבל הם אהבו את אבי עד כדי כך שרצו להאמין לו. כאשר לא היו עוד ספקות, הם אכן הגיעו ארצה. הם לא באו יחד, אבל עם בואם התגוררו בביתנו עד שמצאו מקום לגור בו.

דירת הוריי הייתה מעון אורחים. דיברו בה גרמנית, קראו ספרות ושירה גרמנית. אני הייתי יושב על שידה, שעליה עמד פטיפון גדול שהם כינו גרמופון, והייתי מכונן אותו, מניח את התקליטים – אז פלטות – ומודיע "רביעייה מספר זה וזה של בטהובן" והייתי רואה את הכלב של “His Master's Voice” מסתובב כל העת לנגד עיניי, והאמנתי שאני הכלב המסתובב של הגרמנים האלה שדיברו שפה שלא הבנתי.

חלקם התיישבו בחיפה או בתל אביב ואחד או שניים בירושלים. אבל אני רוצה לייחד דברים אלה לחבריו של אבי שעברו להתגורר במושבה הביל"ויית גדרה. אמי שׂרה למדה עם בני הביל"ויים בגימנסייה הרצליה, התיידדה אתם ואהבה אותם, והם מצדם אהבו אותה. היא הרבתה לנסוע אליהם והייתה בת בית במושבה הישנה. אבי למד ממנה להכיר את גדרה, והמקום נשא חן בעיניו. האירוניה היא ששנים הרבה לאחר מכן כאשר גסס, שהה אבי בבית ההבראה של ההסתדרות בגדרה אף כי מעולם לא היה חבר בהסתדרות, וכמו רוב רובם של שכניו לבית המהודר והיפה לא יכול היה ליהנות מחן המקום ודיבר אליי גרמנית, כי חשב שאני היינה.

משה התיידד עם איש יהודי-גרמני בשם פטר שהייתה לו רפת ענקית במושגים של אז, מעבר לחורשות השקדיות שהדיפו ריח מתוק. הנסיעה מתל אביב לגדרה לא הייתה קלה וארכה שעות. אבי אהב את הנוף הקסום שכאשר חי בו, שנים לאחר מכן, לא יכול היה לראותו. האוויר היה יבש ונעים ולכן כאשר הגיעו היֶקים אלינו ותהו לאן ילכו, התחיל לדבר אתם על גדרה. הוא ידע שאלה מהם שהכיר היטב ושלא רצו להתיישב בעיר חיפשו מקום שיוכל להעניק להם ביטחון ולבדיוּת ושבו יוכלו לכפר על מה שהם קראו "עיוורונם" קודם לכן, שבו יוכלו להיות כמו החלוצים שעליהם למדו מספרי לימוד לעברית טרם יציאתם מגרמניה.

אבי לקח אותם לתור את המקום. פרנץ שטיאסני ואשתו קֵיתה שהיו בעלי מפעל טקסטיל גדול בגרמניה, החליטו להיות איכרים בארץ ישראל. עמהם בא הרמן רייטלר, רופא ילדים מברלין שהיה ידיד נפשו של אבי. גם הוא החליט להתגורר בגדרה ולהיות רופא ילדים במושבה ובכפרים הערביים בסביבה. אני זוכר שהיינו באים אליו ושותים קפה, והוא ואבי היו מנגנים בגיטרות ושרים לידרים. באו אתם עוד כמה משפחות שאחת מהן היא משפחת אוֹילַאוּ, ומר אוילאו היה הולך תמיד עם אקדח מתחת לחולצה למקרה שהגרמנים ינצחו באל-עלמין. היו עוד משפחות שלצערי כבר אינני זוכר את שמותיהן. בעזרת אבי הם תרו אחר מקום לבנות בו את בתיהם.

לא הרחק מן המושבה, מעבר לגורן, מצאו שטח ושמה בנו את בתיהם. הם באו ארצה עם ילדיהם ששמותיהם הגרמנים שונו עם בואם. פרנץ וקֵיתה הקימו משק לתפארה. הם הביאו אתם את חפציהם. כך נבנו בפינת המושבה הישנה הבנויה מאבן וכורכר, בתים מודרניים ובהם יכולתם לראות פסנתר כנף אצל שטיאסני, נברשות בדולח, רהיטים מקסימים וציורים של נולדה ושל מקס ליברמן תלויים על הקירות. אצל שטיאסני אף תלוי היה ציור של רובנס, שאחר כך נתלה במוזיאון תל אביב. אחרי שאבי נאלץ לסיים את עבודתו במוזיאון שאותו ייסד יחד עם דיזנגוף, לקחו פרנץ וקיתה את הציור חזרה, כדי שהמנהל החדש של המוזיאון לא יהנה מהתמונה היקרה ביותר שהייתה אי פעם בארץ, ובמעין נקמה גם מכרו אותו לגרמניה.

הם הביאו אתם משחקי ילדים שאנחנו לא ראינו מעולם, הילדים לבשו בגדים עם כתפיות מעור שנראו לנו כאילו הובאו מהירח. המשק של משפחת שטיאסני פרח. פרנץ השביח חיטה ומאוחר יותר ייסד חברה לליקוט גרעיני חיטה ולהשבחתם ששלח לארצות שונות. המקום התפתח. האיכרים החדשים שהיו בני טובים בגרמניה עבדו קשה. חלבו. קיתה הייתה אוספת את הביצים ומאכילה את הפרות ואת התרנגולות. העצים צמחו ונתנו ריח. הפרות הושבחו על ידי פטר שהביא לשם כך פרים מהולנד, ולפיכך הניבו הפרות חלב לרוב. הם עבדו אדמה וזרעו שעורה וחיטה. הרמן בנה את ביתו בקצה המגרש של פרנץ, והייתה לו מרפאה יפה עם מכשירים שאנחנו לא ראינו אצל אף רופא קודם לכן. הוא נהג לומר לי וחזר ואמר אותו משפט שנים: שלד בא לרופא, והרופא רואה אותו ואומר: עכשיו באים?

כאשר הגיע הרמן מחיפה בשנת 1934 שכבתי במיטה, חולה נוטה למות. הייתי בן ארבע. רופאת הילדים הכי מדופלמת בתל אביב דוקטור פבריקנט מרחוב בוגרשוב שהייתה פעם המורה של אמי, אמרה שאני הולך למות. הייתי כל כך חולה מפני ששתיתי מים אחרי אכילת ענבים ועגבניות, ואמי נאלצה להשכיב אותי בחדר אפלולי ולנעול את החלונות ולהתפלל אף כי לא ידעה למי. מי שהציל את חיי היה הרמן. הוא נכנס הביתה ברחוב מנדלה ליד הים, במקום שכיום עומד בו מלון דן, ראה אותי גוסס, בדק, לתדהמת אמי פתח את כל החלונות לעבר הים ושאל אותה אם יש בארץ ישראל תפוחי זהב. אמי אמרה שיש וחייכה, והוא ביקש שתסחט לו מיץ, והיא הביאה לו והוא השקה אותי ונתן לאוויר הים להיכנס בפראות לתוך החדר ובתוך שעה הייתי בריא. כך שלא רק אבי חייב להרמן על שנים של ידידות ומסירות אלא גם אני שלא הייתי כל כך יקה.

פתאום תוך כמה שנים נהייתה במושבה הוותיקה של העלייה הראשונה, של הגדעונים, של הצברים בעלי השמות התנ"כיים כגון עשהאל, ירבעם ובוסתנאי, שכונה גרמנית של הרמן, פרנץ, קיתה והנס, ועם מוזיקה של באך, עבודה קשה וחגים הנחגגים כמו בברלין, והיינו באים לשם כל עת שיכולנו. בימי המאורעות ירו עלינו בדרך, זרקו אבנים. פעם אחת מחמת היריות על האוטובוסים של "דרום יהודה" נשארתי חודשיים ולמדתי בבית הספר ובלילה בהיחבא הרחבנו את בור הביל"ויים הנודע. "השכונה הגרמנית", כפי שהיא נקראה, הייתה נס ארץ ישראלי – שילוב של חקלאים גרמנים, מוזיקה של מוצרט, ספרות גרמנית, קומביין וחמורים ערביים שנהיו מין מקשה אחת.

הגדרָתים בתחילה צחקו ליֶקים האלה, כי הרי הם היו המייפלאורים של ארץ ישראל, גורי האריות של הציונות, בני הארץ, הבועזים ובני הבראשית שדיברו עברית נהדרת ובתחילה סלדו מהגרמנים. הם לא הבינו מה לבאך ולכרמי ארץ יהודה. אבל הם גם התאהבו בהם, העריצו את חריצותם ואת הידע שהביאו ואף כי לא היו כל כך חקלאים בברלין או במנהיים, ידעו ללמוד ואפו לחמניות שכולם התרגשו מהן ומן האוכל שהכינו. ואפילו מן המוזיקה המוזרה הזאת, שלא חנינא קרצ'בסקי כתב אותה.

המושבה בתוך המושבה התקיימה שנים רבות. המשקים המשיכו לפרוח. היה נעים שם. השילוב של יוהן סבסטיאן באך וחמורים היה ייחודי. אבי היה אז מנהל מוזיאון תל אביב ובשנת 1934 החל לארגן במוזיאון קונצרטים קאמריים. באו אז הרבה נגנים מאירופה ובעיקר מגרמניה, והגיעו כנרים ראשונים מהתזמורות החשובות באירופה.

אבי ארגן מהנגנים שלישיות, רביעיות ושישיות. זה היה מפעל מקסים בתל אביב הקטנה. ליֶקים בעיר היה לאן ללכת במוצאי שבת. במוצאי שבת היה מוזיאון תל אביב הישן מין בית כנסת חילוני של היֶקים. גם בחום הכבד של אוגוסט היו באים לבושים כמו בברלין. גם היֶקים הגדרתים באו בכל דרך אפשרית. הקונצרטים נהיו למדורת השבט שלהם. בשדרות רוטשילד ליד המוזיאון הם דיברו גרמנית, חלמו גרמנית, נגעו אלה באלה, חייכו. היה להם טוב שם והמקום נהיה מרכז חיים. אני זוכר שכאשר הייתי בן שמונה, תשע ועשר הייתי יושב בכניסה ליד ציור של תפילת יום הכיפורים שצייר גוטליב והייתי מוכר בשני מיל תוכנייה, שאבי שקד על הדפסתה ואחר כך כרך אותה. הוא היה מקפיד לשבת אצל הכורך עד שיצאה חוברת יפה.

עד היום כמה מהן נמצאות אצלי בבית. בגדרה רכבו היֶקים על חמורים, ופרופסורים מברלין צעקו יאללה, לימדו את החמורים איך להתנהג ורכבו למושבה כדי לעשות קניות בצרכנייה. הם היו קרובים לבני המושבה אבל באיזשהו מקום לא התחברו ממש. היֶקים היו אנשים של עצמם. הם הביאו אתם את גרמניה, ואף כי דיברו עברית ואפילו ערבית, הגרמנית הייתה לא רק שפת חיקם אלא הטריטוריה שלהם. הם אהבו את השפה שנלקחה מהם, אבל לא דיברו הרבה על גרמניה ורק חלמו על גרמניה. אני אמרתי להם אז שהם רוצים לבוא לביתנו מול הים כדי לשחות לברלין. אחד מהם, שכמו הרבה יֶקים היה חכם אבל לא היה לו חוש הומור, אמר לי שבברלין אין ים.

בגדרה נבנו אז בתי הבראה בעיקר לחולי אסטמה. היֶקים נטעו פרדסים ועטפו את בתיהם בעצים ובבוגנביליות סגולות וחיו. לא היה להם קל. אבל הם התאהבו בפליטוּת שלהם שראו בה מעין נקמה זוטא במי שהיו כאשר חשבו שהייתה להם מולדת. אהבתי אותם. בשבילִי הקמת המדינה הייתה גם בשבילם. היה יופי מאופק וקפדני בבתיהם ובאורחות חייהם. בבתיהם נערכו קונצרטים וגרנמוטי* שטיאסני הייתה מבשלת מטעמים גרמניים שאהבתי. הם עשו את הגלידה שלהם בעצמם ואחרי שנים המירו את החמורים במכוניות. הם נשארו שם עד סוף חייהם ותרמו לדרום הארץ. הרמן רייטלר שהיה רופא ילדים מפורסם עוד בברלין עבד עד יומו האחרון וטיפל בבדווים. אהבתי אותם. הם יצרו לי ילדות משלימה. אחרת מתל אביב. אחרת מתנועות הנוער. אחרת מה"אל יבנה הגלילה". הם תרמו לתעשייה ולחקלאות הישראלית ומתו כולם, ככה זה, בסוף כולם מתים, גם אנשים נפלאים כאלה.

עליית הנאצים לשלטון הביאה עשרות אלפים מיהודי גרמניה לעזוב את המדינה ולעלות לארץ ישראל. ההכנות לעלייה כללו גם לימוד עברית חדשה. על העיתונים נוספו מוספים לילדים ובהם טקסטים בעברית וטקסטים ללימוד עברית. ספרים יצאו לאור. ביניהם, כבר ב-1933, ראה אור ספרו של הרב ד"ר אמיל כהן, "עברית לעולים". הספר, יצא לאור בברלין (בהוצאת זגפריד שולם), בכמה מהדורות והתפרסם באלפי עותקים.

"מכונת הדיבור בתור מורה שפות - פה מדברים עברית" הוא שמה של ערכת תקליטים ללימוד עברית שיצאה לאור בגרמניה ב-1934, שנה וחצי לאחר עליית הנאצים לשלטון - על פי הספר "עברית לעולים". בערכה זו, הכוללת שיחות מחיי הארץ בתקופת המנדט הבריטי, אנו שומעים לראשונה עברית מדוברת בת התקופה ועמה עדות לתקופה מרתקת בחיי העם והארץ. זו התקופה אשר בה עוצבה דמותה של ישראל המתחדשת ואשר בה הפכה העברית ללשון חיה.

החוקרים, איל יעקב איזלר, גדעון ביגר, שלמה יזרעאל, חיים א' כהן,

גיא מירון, יעל רשף וצילה שלום, מנתחים את הרקע לעלייה הגדולה מגרמניה בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון, את עולמם של ה"יֶקים" שחיפשו ומצאו מקלט במולדתם ההיסטורית, את חיי היומיום בארץ ישראל, את דרכי לימוד העברית בגולה ובארץ, ואת העברית שדוברה בארץ בתקופת המנדט.

הסיפור הקצר המובא מאת יורם קניוק, המלַווה עדות היסטורית בת התקופה, נכתב במיוחד עבור ספר זה.

"מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת - פה מדברים עברית". עורך: פרופסור שלמה יזרעאל. הוצאת אוניברסיטת תל אביב על שם חיים רובין. 385 עמ'.