יגואר XKR-S: חתול מפלצת
כלל ברזל בעיתונות קובע שכל כתבה צריכה לענות על חמש שאלות: מי, מה, למה, איפה ומתי. אז ככה: 1. ליאור נעמן. 2. יגואר XKR-S על מסלול. 3. כי זה הדגם הכי מהיר בהיסטוריה של החברה. 4. מסלול אסקארי, דרום ספרד. 5. תנו לתת גז כבר. מה אתם, כותבים ספר?
כן כן, הרגל כבר על הגז, אבל כל הצי של יגואר הגיע להשקה הזאת, אז קודם בואו נעשה רגע סדר בליין הנוכחי שהיא מציעה לכם. ה-XJ היא מכונית סלון-יוקרה מהעדה של ה-S קלאס, אבל אולי קצת יותר שובבה; ה-XK על שלל גירסאותיה היא מכונית GT, פתוחה או סגורה; אחרונה בסדר היוקר היא ה-XF הצנועה יחסית (תחשבו ב.מ.וו סדרה 5).
כולן התייצבו בדרום ספרד לסדרת מבחנים שאמורה להדגים לנו בדיוק מה ההבדל ביניהן במסלול סלאלום קצר. המסקנה, אם להתעכב רגע על הנקודה החשובה הזאת? יש הבדל. חוץ מזה נתנו לנו לעשות החלקות כוח על משטח רטוב ב-XJ שעולה בערך מיליון שקל, אז היה מגניב.
אבל עם כל הכבוד לחברות האחרות במסדר החתול, אנחנו באנו בשביל המכונית הכי מהירה והכי ספורטיבית בהיסטוריה של יגואר. ה-XKR-S.
מה שקורה בניו דלהי
עד לפני כמה שנים, סיפר לי בשעשוע העיתונאי האנגלי סמוק הפנים שישב מולי, יגואר איבדה לקוחות לא למתחרים אלא לטבע: הם פשוט מתו מזקנה. מתברר שלאוניות פאר מדופנות עץ, שמתנדנדות על מתלים רכים עם יותר מדי היסטוריה ופחות מדי עתיד, יש אפיל אצל קהל מאוד מסוים: מאוד מבוגר ומאוד נעלם. יגואר הפכה למכונית שאמורה לקחת פנסיונרים אמידים למגרש הגולף הקרוב לאחוזתם, שזה בסדר והכל, אבל צעירים בחרו גלגלים אחרים.
למציאות המאפירה הזאת נוספה עובדה מצערת: הפער הטכנולוגי והדינמי בינה לבין המתחרות הגרמניות שלה הלך וגדל, ויגואר - שעד לתחילת 2008 הייתה בבעלות פורד - התחילה להיראות יותר עכבר מאשר חתול. ואז באו ההודים.
אני מניח שמנהלי טאטה, החברה שרכשה את יגואר לפני ארבע שנים, היו מודעים לאירוניה שבמסגרתה הפכה הקולוניה הבריטית לשעבר לבעלת הבית. אז עכשיו יש קולוניה הודית בבריטניה: היגוארים של היום מיוצרות בבירמינגהם ובליברפול תחת בעלי הבית החדשים, וההודים הם אלה שאחראים למהפך העיצובי, הטכנולוגי והספורטיבי שעבר מותג היוקרה הבריטי בשנים האחרונות. ייאמר לזכותם שהם לא ניצלו את ההזדמנות בשביל לנקום באנגלים על שהורישו להם את הקריקט; עובדה, אף אחת מהיגוארים שבהן ישבנו לא הריחה מקארי. הן הריחו מעור ומאלומיניום ומטונות של כסף, בדיוק כמו שיגואר צריכה להריח.
בכל אופן, אתם יודעים איך זה: פרפר מרפרף בכנפיו בהודו, וביבשת אחרת לגמרי מונח כעת העכוז הישראלי השעיר שלי כמה עשרות סנטימטרים מעל מסלול אסקארי שברונדה, עיירה דרום-ספרדית שהייתה שקועה בנמנום עד שנת 2002, ואז התעוררה לרעש של צמיגים ולניחוח של בנזין.
לשעון המעורר של רונדה קוראים קלאס זוורט, מיליארדר הולנדי שעשה את הונו מרשימה ארוכה של פטנטים שרשם בתחום קידוח ומציאת נפט, ואז חישב ומצא את הדרך הכי מגניבה להחזיר אותו לטבע. זוורט תמיד היה חובב מרוצים נלהב, אז הוא החליט להקים מסלול ולקרוא לו על שם אלברטו אסקארי, נהג פורמולה 1 איטלקי מפורסם שהיה האליל שלו מאז ומתמיד. 40 מיליון יורו עלתה לו ההרפתקה הזאת.
כדי להיות חבר במועדון המוטורי של זוורט וליהנות מכמה עשרות ימי מסלול בשנה על פני חמישה וחצי הקילומטרים של אסקארי, תיאלצו להיפרד מ-150 אלף יורו דמי חבר ומעוד עשרת אלפים בכל שנה. תמורת הסכום הסמלי הזה תוכלו לנהוג לצד 55 חברי המועדון האחרים, ביניהם ג'יי-קיי מג'מירוקוואי ואלוף העולם בפורמולה 1 לשעבר, דיימון היל.
אבל מה שבאמת מגניב באסקארי זה ש-26 הפניות שבו הועתקו אחת לאחת מכמה מהמסלולים הכי מפורסמים בעולם: דייטונה, סילברסטון, הפנייה לאיילון מגשר ההלכה, ואפילו קטע הזיגזג המפורסם במונזה שבו נהרג אלברטו אסקארי עצמו. למעשה, כמו שציין באוזני אחד מנהגי המבחן של יגואר, הדבר היחיד שחסר למסלול הטכני הזה הוא היסטוריה - וכפועל יוצא מכך, נשמה. היסטוריה אין כי לא נערכים כאן מרוצים, מפני שאסקארי לא עומד ברמת הבטיחות הנדרשת. מה שכן יש, לשמחתי הרבה, זה השקות רכב.
מה שמזכיר לי.
נמרים על כביש גהה
הדבר הראשון שהבחנתי בו בעודי מתגלגל החוצה מהפיטס באסקארי תוך חיפוש התנוחה הכי מדויקת בתוך מטרים על מטרים של עור ואלומיניום איכותי הוא עד כמה נמוכה ודחוסה וקרבית היא ה-XKR-S. לא פלא: היא נבחנה, כמו כמעט כל דבר על גלגלים בימינו, בנורבורגרינג - יותר מ־20 ק"מ של אחד המסלולים התובעניים בעולם, שלפי האנשים ביגואר נותן אינדיקציה של 1 ל-100 (כלומר, קילומטר אחד ברינג מקביל ל-100 ק"מ בכביש ציבורי).
כבר בפנייה הראשונה באו לידי ביטוי הרינג שביגואר וה-S שב-XKR-S, ואיתם הגיע גם ציוץ ההתפעלות הראשון מצידי. לעזאזל, הייתי חושב לעצמי אם היה לי זמן לחשוב, הדבר הזה פונה כמו שמכוניות רגילות נוסעות ישר: גלגול צידי מינימלי, כניסונת של בקרת אחיזה, והופ. נשבעתי שלעולם לא אכתוב על מכונית שהיא יציבה כרכבת על פסים, אז בואו נגיד שה־XKR-S יציבה כמו - אנא עארף, זוג נשוי מגבעתיים.
מסלול מרוץ מוציא בדרך כלל את המירע ממכוניות שמיועדות לכביש. מהירות היא עניין יחסי, קבע מישהו נבון לפני, ואפילו מכוניות מהירות בצורה שפויה - נגיד 250 כ"ס ככה - עושות רושם קצת איטי על המסלול. הצמיגים לא סליקס, התת-היגוי מגיע מוקדם ומביך, והישורת הארוכה שמשני צידי ימת האספלט נראית כמו משהו שפשוט לא מוכן בשום אופן להסתיים. תוסיפו לזה את העובדה שהחבר'ה ביגואר החליטו לא לקחת סיכונים והעמידו פילונים מסמני-בלימה בערך 100 מטר לפני נקודת הבלימה האמיתית, והנה: גם השקה חלום יכולה להסתיים באכזבה מרה.
אבל לא. לא במקרה שלפנינו. לא במכונית שהכנף האחורית שלה עשויה מקרבון פייבר, ובטח עולה בעצמה כמו מכונית ליסינג. לא עם מנוע כל-כך גמיש, תחושה כל-כך קלה, הגה אלילי ואחיזה שמרגישה כמו ציפורניים. לא עם החלפות הילוכים מגוחכות במהירותן. ולא עם רעש מפלט שנשמע בתוך האוטו בערך באותו ווליום שהוא נשמע מבחוץ, ואוי כמה שהוא נשמע טוב. הו לא.
היגואר הצרודה הזאת שומרת על הקול ועל הסטייל שלה גם באסקארי, והיא תמשיך לשמור עליו בכל מסלול מרוץ אחר. חוץ מזה, לא צריך לשים אותה על משאית כדי להגיע למסלול: נעים מאוד לנהוג איתה אליו. עכשיו רק צריך לבנות פה אחד.
ועכשיו בקצרה:
עיצוב: אתם בטח מכירים את הפרסומת המשעשעת של "אולד ספייס", זאת שמתחילה ב"שלום בנות. תסתכלו על הגבר שלכן. עכשיו תסתכלו עלי". אז תסתכלו על האוטו שלכן, בנות. עכשיו תסתכלו על היגואר הזאת. עכשיו על האוטו שלכן. עכשיו על היגואר הזאת. למרבה הצער, האוטו שלכן לא נראה כמו היגואר הזאת. אבל אם תמצאו 1.35 מיליון שקל, תוכלו להעמיד לכם אחת בחניה. זה קצת יותר יקר מדאודורנט, אבל היי, היא מגיעה גם בתכלת. ובאיזושהי דרך מוזרה, היא נראית טוב
אפילו בצבע הזה.
ביצועים: בואו נספור רגע: מנוע V8 בנפח חמישה ליטרים, 4.4 שניות מ-0 ל-100, מהירות מרבית 300 קמ"ש, 542 כ"ס, שלדת אלומיניום. כאמור, זאת היגואר הכי מהירה בהיסטוריה, גם אם סופרים את החיה. מהירה מספיק, בשורה התחתונה.
נוחות: אני לא זוכר בדיוק את ההבדל באחוזים שבין מידת קשיחות המתלים ביגואר XK, ב-XKR וב-XKR-S, אבל אני בהחלט זוכר שזה הבדל משמעותי. אם ה־XK היא מכונית GT נוחה לבריות, אז ה-XKS היא הגירסה הלא מגולחת שלה, וה-XKR-S היא גירסת הסכין בין השיניים. תוסיפו לזה את העובדה שבתא המטען ייכנס מקסימום סט מקלות הגולף החביב עליכם ואולי אפילו כדור, וקיבלתם הפתעה: זה לא האוטו הכי פונקציונלי בעולם.
פוזה: האמת? אם זה מה שמעניין אתכם, אז אפשר לקנות הרבה יותר בהרבה פחות. אבל ליגואר הזאת יש ארשת אריסטוקרטית שיש למעט אחרות. טונה של פוזה אם אתם גרים במונטה קרלו למשל; הרבה פחות אם אתם תושבי לאס וגאס. בראשון לציון, בכל מקרה, היא תעבוד יפה.
לפנייה לכתב/ת 
