התנגשות הטיטאניק: טובעים בתלת ממד

אז "טיטאניק", שובר הקופות האולטימטיבי של ג'יימס קמרון (עד שזה יצר את "אווטאר") שב אל המסכים ובתלת ממד - 15 שנה אחרי יציאת הסרט המקורי, ומאה שנים אחרי אסון שקיעת הטיטאניק בעקבות פגיעה בקרחון. אמיר בוגן ולירון סיני הם שני אוהבי קולנוע שאיכשהו הצליחו לפספס את ליאו וקייט על הסיפון וצפו בהם לראשונה לאורך 194 דקות ובתלת ממד. בלי נוסטלגיה או זכרונות שצפים מ-1997, הם ניסו לפענח את קסמו של הסרט זוכה האוסקר ולהבין על מה המהומה.

תלת ממד - למה זה טוב?

אמיר: אלוהים, הסרט הזה כל כך ארוך, ורק שליש ממנו (במקרה הטוב) מצדיק איזשהו עיבוד מחודש בתלת ממד. נכון, השחזור של הטיטאניק מרשים, אבל בשעתיים הראשונות של הסרט רוב ההתרחשויות הן בירכתיים - של הספינה ושל קייט ווינסלט. אני חייב להודות שלא פעם התעייפתי והורדתי את משקפי התלת ממד, רק כדי לגלות שהדבר היחיד שמטושטש על המסך הוא התרגום לעברית וכך גם הכוונות החשודות של קמרון. 

בניגוד לסרטי "מלחמת הכוכבים" למשל, שזוכים לעיבודי 3D מוצדקים, האקשן פה מתחיל רק בסיקוונס שקיעת הספינה, שהוא מרשים למדי אבל ברור שלא עוצב מתוך ראייה תלת ממדית. מדובר בסצינות חשוכות וחסרות עומק - ועד כמה שקמרון חובב את המצולות (רק לאחרונה צילם את הנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס השקט וירד מתחת למים גם בסרט ההמשך של "אווטאר"), הפעם זה יוצא קצת מימי.

אה כן, יש ספינה בסרט

לירון: אם בסרטים באורך רגיל אני יוצאת מההקרנה עם כאב ראש ופס אדום על האף, הפעם הפס היה ארגמני עז והתלוותה אליו תחושה קלה של מחלת ים. אז כן, בכמה קטעים בהתחלה יש שפריצים של מים ולכלוכים תת מימיים שלכאורה יוצאים מהמסך וגם איזה דג מודבק, אבל הם לא מהווים בידור מספק עד שמגיע החלק המצופה הזה בו כולם טובעים, סוף סוף.

הבעיה היא, לבד מהסבלנות שפוקעת, שגם כשמגיעים אליו למעט כמה ארובות מתרסקות התלת ממד לא עד כדי כך מורגש. דרמות טובות לא זקוקות לאפקטים מיוחדים, ו"טיטאניק", על אף שמו והעובדה שעניין האיכות כאן שנוי במחלוקת, הוא קודם כל סיפור דרמה רומנטי.

האם הסרט עומד במבחן הזמן?

אמיר: בכל הנוגע לאורך הסרט, "טיטאניק" ממש לא עומד במבחן הזמן. או שאולי זה אני וחוסר הסבלנות שלי. ומה בנוגע ל-15 השנים שעברו מאז? האמת, קמרון עמד בסטנדרטים המגלומניים שלו והיצירה שלו מרשימה גם היום - עם או בלי תלת ממד. הסיפור הרומנטי אולי קצת דביק מדי לימים ציניים אלו, אבל אפשר להעריך את היקף הפקה, וההשקעה בשיחזור ההיסטורי שנותנים גב מוצק ללב השברירי של ליאו דיקפריו הצעיר.

דיקפריו על התורן של הטיטאניק ועל גג העולם

לירון: כשהייתי בגיל המתאים לראות את הסרט, הייתי עסוקה בלהיות טינאייג'רית מרירה ש"לא רואה דברים כאלה ושדיקפריו הוא לא גבר אמיתי בעיניה". עם השנים באה התרככות כך שצלחתי את הסרט במלואו - אבל אותי, למרות שבגדול הוא עובד, הוא עדיין לא משכנע. האהבה שמתלהטת שם היא בסך הכל סטוץ חסר משמעות שנופח למימדים אפיים, ונקודת המבט של אישה שכל מה שהיא יכולה לעשות זה לסמוך על כך שגבר יציל אותה עדיין לא מדברת אליי. 

אמיר: קמרון הוא לא תסריטאי גאון והדיאלוגים שהוא הוגה דקים כמו הנייר שהוא כותב עליו. האיכויות של הבמאי הזה נוגעות לספקטקלים שהוא יוצר. ולמרות זאת, דווקא ב"טיטאניק" הוא משקיע את רובו זמנו ומרצו בדרמה הרומנטית השגרתית בין ג'ק דוסון לרוז, תחת עיניו החושדות של קאל (בילי זיין) ויד ימינו (דיוויד וורנר) - כאילו שהאסון העצום הזה הוא רק תפאורה לסיפור האוהבים הצעירים.

תכלס עד לשקיעה, הסיפון משמש כבמת תיאטרון שצפה על המים, יותר מאשר אוניית ענק במהירות שיא. זאת אולי הסיבה שהסצינה המפורסמת של ג'ק ורוז חבוקים בחרטום הספינה מול הרוח זכתה לכל כך הרבה תשומת לב, פשוט כי שום דבר לא זז לפניה ואחריה - עד לשקיעה. שום דבר פה לא מכה גלים.

הסצינה המפורסמת מהחרטום של הטיטאניק

לירון: הספינה הטובעת היא רק תירוץ. מה זה משנה שמלא אנשים סביבך הולכים למות, את זכית לשכב עם דיקפריו, אליל הבנות דאז. סיפורים היסטוריים זוכים לעיבודים קולנועיים דרמטיים כל הזמן, אבל דווקא כאן חבל שמה שמתחיל כסיפור מרתק על יוהרה אנושית שהטביעה המון אדם במצולות, זוכה לסצנות בודדות וכמה משפטים קצרים של דמויות שבמקור היו אנשי מפתח בהתרחשות.

כל הפוקוס נשאר על סיפור אהבה צפוי (ולא, לא רק כי גילו לי מאה פעם את הסוף), דביק עם ערימה של קלישאות על אישה קצת מעורערת, הבדלי מעמדות, שני גברים, קצת ציצים ושקיעה רומנטית. הכול נעלם לטובת הרומן הרומנטי המוגזם. בעלילה הזאת, עומק יש רק במים.

אמיר: ים המוות או ים של דמעות? העלילה הרומנטית מראה הקורבנות שנספים בים מזעזע, אבל הפרידה הכפויה של האוהבים נוגעת לנו ומעוררת אף יותר - לפחות את הרגשניים ביננו. קמרון פונה אל הלב שלהם וגם אל ארנקם בסרט הזה. אין כמעט מניפולציה שהבמאי לא עשה בה שימוש כדי להלחיך את עינינו. נער עני אוהב נערה מבית טוב, שעומדת להתחתן עם מיליונר אכזר, שרוצה לכלוא אותה בכלוב של זהב. יש פה כתם של אופרת סבון במים. זה ינקה את הדם, לא את הסוכר.

ומה זה לב רגיש מול שקיעה של ספינה

לירון: קיטש טהור ואפקטיבי שלא מפתיע שהפך לאיקוני עם השנים, אם מתעלמים מהמהירות בה הדברים קורים בין ג'ק ורוז. הטריק התסריטאי הידוע של שעון מתקתק מזכיר לנו כל הזמן שעל האהבה האסורה שלהם על רקע השקיעה מאיימת ספינה שתכף תטבע. והו, מבט רב משמעות שרוז מחליפה עם אלמונית בלונדינית כמה דקות לפני שזו צונחת אל מותה, כה רגיש, כה נורא. נו, הציניקנים שבינינו יזלזלו, הרומנטיקנים שבינינו כנראה ייהנו.

בעצם אם חושבים על זה, אילמלא רוז היתה מתעקשת להישאר עם ג'ק, יכול להיות ששניהם היו ניצלים: היא יורדת מסירת ההצלה (שיקול חסר היגיון, שמדגיש עד כמה היא בעצם אישה נוירוטית מטומטמת), ונשארת איתו. וכך במים הקרים נשאר רק לה מקום על הקרש שמציל את חייה ומשאירה אותו לקפוא למוות במים. אבל עזבו אתכם משיקולי חיים ומוות - זו רומנטיקה, תמות. 

אמיר: הזוג המוביל של הסרט הגיע אליו בעיצומה של הקריירה, רגע לפני הפיק שהגיע על הטיטאניק. לפני תחילת העבודה על הסט הם כיכבו בעיבודים קולנועיים לשייקספיר (ליאו כרומיאו ב"רומיאו וג'וליה" וקייט כאופיליה ב"המלט"). הם ממשיכים ברוח תיאטרלית זאת גם ב"טיטאניק". אבל קמרון הוא לא שייקספיר וגם הם לא משכנעים תמיד. מה שבטוח, הסרט היווה מפלסת קרחונים עבור השניים שזכו למעמד כוכבי על בהוליווד. בינתיים הם גם תפחו למימדים טיטאניים.

ליאו וקייט. רומן מהסרטים

לירון: מרשים לראות מה קרה לשני השחקנים הצעירים אחרי שהספינה טבעה. ליאו ניסה לזכות באוסקר ולהתבגר, וכשל בשתי המשימות שהציב לעצמו. הוא רק הולך ונעשה יותר עגלגל. הנער היפה הולך ונעלם, ופני התינוק החמודות הופכות לאויב הכי גדול שלו. לעומתו, קייט שנחשבה אז ל"שמנמונת", הלכה ופרחה. היא נראית מעולה גם בבלונד, ונמצאת בשיא של עשייה.

אמיר: מה שכן השאיר אותי במתח לאורך רוב רובו של הסרט זה סלין דיון. כל כך הרבה פעמים נשמעים ברקע הצלילים המלטפים של שיר הנושא "My Heart Will Go On" כקריאת SOS וגרמו לי להתכווץ מתוך המתנה דרוכה לדרמה המוזיקלית. אבל בכל פעם, הצלילים התגלו כאזעקות שווא. סוג של טיזינג, לא לבעלי אוזניים רגישות. ואז זה הגיע בסיום. אז ידעתי שזה הסוף כי זה לא נגמר עד שהזמרת הרזה שרה.

מה זה, מסיבת סלואו? סלין דיון ושיר הנושא של "טיטאניק"

לירון: אם לקולנוע לא הלכתי, דבר אחד שלא יכולתי להתחמק ממנו היה שיר הנושא, והמיקסים השונים שלו. ההדהודים שלו במהלך הסרט עם נגיעות של חמת חלילים או מה שזה לא יהיה לקחו אותי לשם, לימים בהם גם אני, למרות הכול, ידעתי לשיר אותו בעל פה. קצת כמו זעיר אנפין של הסרט כולו מדובר בהמנון מתקתק, צפוי, בומבסטי מדי אבל קליט, כזה שיהיו מלא אנשים שיראו בו מחווה רומנטית קסומה, ולא עיסה בלתי לעיסה.

אמיר: קודם כל, לא! אני חייב להגיד שאני לא מרגיש פספוס על כך שנמנעתי מהסרט הכל כך אוברייטד הזה במשך 15 שנים. ולא אתגעגע אליו בעתיד. בראיון שנתן לאחרונה, קמרון ניסה לטעון את "טיטאניק" בתכנים רלוונטים. הוא קבע שיש פה מטאפורה לחורבן המין האנושי - לא פחות. שההתחממות האינטימית בין ג'ק לרוז מדברת בעם על ההתחממות הגלובלית. ושההתנגשות בקרחון משולה לסוף העולם. ובכן, אני יכול להמר על כך שזה יגיע לפני שאצפה שוב ב"טיטאניק".

לירון: למה שאעשה את זה לעצמי, בעצם? הבנתי שלכבוד ההוצאה המחודשת קמרון עשה כמה תיקונים קטנים שיתאימו אותו היסטורית למה שבאמת קרה. אם על הדרך הוא היה מקצר את הסרט בשליש, ומסיר מחוות אהבה וגבורה פומפוזיות מיותרות, אז אולי. אבל עזבו, שמעתי שתכף יוצא סרט המשך ל"פיראנה בתלת ממד". בטח אמצא שם את כל מה שאני זקוקה לו בנושא אסונות ימיים, כי אם כבר ניצול ציני של מוות והרס לטובת שעשועים, שיכללו לפחות דגי ענק טורפים.