שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תראו מה זה, מאיר טפירו מספר על עצמו
    אומרים שהוא מתחיל תנועה בלי לדעת איך היא תסתיים. אומרים שהוא זז כמו דונלד דאק. אומרים שביום טוב הוא מפרק כל קבוצה, וביום רע מפרק את הקבוצה שלו. בגיל 37, עם רזומה של 20 שנה על הפרקט ומעמד של כוכב בודד בשמי הכדורסל הישראלי, המון דברים כבר נאמרו על מאיר טפירו. אבל מה הוא אומר עליהם?

    1. לבנות סביבו או לבנות עליו

    הדומיננטיות והסגנון של טפירו מכתיבים בדרך כלל בחירת שחקנים מדוקדקת בזמן הרכבת קבוצה בקיץ. מדובר בעיקר בשניים: הגארד שלצידו, והגבוה שמשתף פעולה איתו בפיק-אנד-רול. על-פי מאמנים רבים, יש שחקנים שמתאימים לשחק ליד טפירו וכאלה שלא מתאימים. על-פי טפירו, זה לא נכון.

     


     

     (צילום: אילן ספירא)
    (צילום: אילן ספירא)

     

    אני מסתדר עם כל אחד. אם לדבר על העדפות, אני אוהב שהשחקן בעמדת הגארד הוא קלע טוב שיכול לפתוח את המשחק, כי אז אני יכול לחדור ולהוציא לקליעה או להכניס כדור לגבוה בלי שיבואו לעזור עליו. מבחינת שותף לקו אחורי, הכי נהניתי עם מרקוס נוריס בבני השרון בעונת 2003/4. הוא שחקן עם קליעה טובה ועם הגנה טובה, יכולנו להחליף בינינו תפקידים והכל זרם. גם עם ארז כץ וניצן חנוכי נהניתי לשחק כגארדים שניים, למרות שהם לא קלעים קלאסיים. החוכמה של מאמנים טובים היא לדעת ליישם את היתרונות ולהחביא את החסרונות, בכל סגל.

     

    2. הבעיה המוכרת - להחליט באוויר

    אומרים על טפירו שלא פעם הוא מתחיל תנועה בלי לדעת איך היא תסתיים. נראה שבדרך כלל הוא מאלתר ובעיקר חוטא לכלל בל יעבור שמאמנים מלמדים עוד בגיל צעיר: לעולם אל תמסור תוך כדי ניתור, אלא רק כשהגוף יציב. טפירו מצפצף על הכלל הזה שנים: אין מסירה באוויר שטרם מסר, עם או בלי שינוי כיוון של הרגע האחרון. היום מחקים אותו רבים, ויוגב אוחיון הוא אחד הבולטים שבהם. האם טפירו מאלתר או שהוא מתוכנת כמו מחשב בכל מהלך? ובעיקר, האם מה שמלמדים את הילדים כל השנים זה בעצם הוראה מיותרת שמזמן פג תוקפה?

     

    אנשים חושבים שאני סתם מאלתר באוויר, אבל כשאני נכנס לתרגיל ברור לי לאן אני רוצה שהכדור יגיע. תוך כדי כדרור אני תמיד משאיר לעצמי שתי אופציות, כי בסופו של דבר ההגנה תמיד מגיבה למה שעושה הרכז. צריך לדעת איפה כל אחד עומד ואיפה נמצאים שחקני ההגנה. כשאני עולה לאוויר ומוסר, אני מזהה מאיפה ההגנה מתכווצת ומשם אני יודע שאחד משניים יקבלו את הכדור: או הגבוה, או השחקן שבפינה הרחוקה. שם אני מעמיד את השחקנים שיכולים לסיים מהלך הכי טוב, הקלע שיחכה בפינה או הגבוה שיודע לחתוך לסל. הרי בשורה התחתונה, זה הדבר הכי חשוב שצריך לדעת כשמריצים תרגיל: על מי אתה משחק. אל מי אתה רוצה שהכדור יגיע.

     

     (צילום: אילן ספירא)
    (צילום: אילן ספירא)

     

    לגבי הכלל שאומר לא למסור בתנועה או בקפיצה, זה לא בהכרח נכון. יותר נכון שצריך לדעת לשלוט בגוף. למדתי שדווקא כשאני קופץ והמגן מסתכל עלי כדי להמר לאן אני מוסר, יש לי סיכוי טוב למצוא את השחקן הפנוי. התוצאה היא שאני מוסר הרבה תוך כדי תנועה, ויש מאמנים שלא אוהבים את זה. מה שכן, זה בהחלט יותר רווח מבעבר, ואוחיון הוא דוגמה טובה. הכדורסל התקדם בהרבה היבטים, אבל לדעת מה המהלך הבא שלך - עם או בלי מסירה בניתור - זה עדיין דבר שתלוי ביכולת של הרכז להעמיד את הקבוצה. מתאמנים כל השבוע ותוך כדי זה לומדים להכיר אחד את השני, את האינסטינקטים, את הנטיות וההרגלים של השחקנים. באימונים אתה מאבד כדורים ולומד לא רק מה לעשות, אלא גם מה לא לעשות. המטרה היא להגיע חד למשחק ולדעת איפה נמצא כל שחקן, מי חותך לסל, איך ומתי.

     

    3. הסוגיה המפורסמת של הראש בקיר

    כל טפירולוג מתחיל מכיר את טיבו ההפכפך. יש לו מהלכים ומשחקים שלמים של "וואו", ולעומתם החלטות ומשחקים של "אוי ואבוי מה הוא עושה". האם הוא מודע לאפקט היויו?

     

    אני מרגיש לפני כל אחד אחר כשאני ביום רע. יש לזה שני סימנים: כשהכדור לא נדבק ליד והקליעה לא יוצאת טוב, וכשאני מפספס את העיתוי של המסירה ככה שהמגן לוקח אותה. אם זה קורה פעמיים-שלוש, אני מבין שיש בעיה. זה לא נובע מחוסר ריכוז, אלא ממשהו אחר - מין תגובה מאוחרת בשנייה האחרונה של המהלך. במצבים כאלה אני מתרכז בהגנה, בריבאונד, בלא להפריע. לפעמים הולך לפינה ומושך איתי לשם את השחקן שלי, כי אני יודע שלא יעזבו אותי גם כשאני לא פוגע. למדתי את זה תוך כדי תנועה. זה לא בא לי טבעי ביום הראשון.

     

    היה מי שאמר שטפירו הוא שחקן שביום טוב יכול לפרק כל קבוצה, וביום רע מפרק את הקבוצה שלו.

     

    אף פעם לא פירקתי את הקבוצה שלי. בימים רעים אני לא מתעקש, או לפחות למדתי לא להתעקש אלא לעשות דברים אחרים - ריבאונדים, חטיפות, אסיסטים, מה שצריך כדי שהקבוצה תנצח. מצד שני, אתה חייב לדעת מתי זה אתה שלא טוב ומתי זה עניין של סיטואציה או סתם חוסר מזל. יש הבדל גדול. לי היו משחקים עם מחצית ראשונה של כדור אחרי כדור שמסתובב ויוצא החוצה, ומחצית שנייה שהכל הולך טוב. הכל תלוי בסיטואציה.

     

     (צילום: אילן ספירא)
    (צילום: אילן ספירא)

     

    4. כמה מילים על המהלך האופייני

    טפירו הוא אחד המומחים בפיק-אנד-רול. לתרגיל הבסיסי הזה יש סוד גלוי: גם אחרי שלומדים אותו ומפרקים לפרטי פרטים, הוא עדיין קשה מאוד לשיבוש אם צמד המתקיפים עושים אותו באופן מושלם. שנחשוף את המרכיבים הקטנים של פיק-אנד-רול מוצלח?

     

    אם אני מפרק את זה לגורמים, אז דבר ראשון זה השינוי בקצב התנועה. דבר שני זה לדעת, לראות ולהבין אחרי פעם-פעמיים מה ההגנה מתכוננת לעשות ומה היא עושה בפועל. הדבר הנוסף הוא ללמד את הגבוה איך לבוא אליך ולאן ללכת.

     

    כשגארד נכנס לפיק-אנד-רול, חשוב שהוא יהיה נמוך על הרגליים. להימצא במצב כמעט סטטי. זה אומר לכדרר במקום, וכשהגבוה מגיע לחסימה - רק אז לצאת במהירות ולפתוח פער בין המגן שמקבל את הפיק-אנד-רול לבין הגבוה, ולתקוף את הרגל החלשה של השומר של הגבוה. אחרי פעם אחת אתה כבר רואה מאיפה באה ההגנה, מאיפה מתכווצים ומאיפה באה העזרה, ואז מוצא את הנקודה החלשה.

     

    לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני מזהה את הדברים האלה בבירור. ועוד דבר. הנוהג הוא להביא את השחקן שלך לפיק-אנד-רול, ופה התייחסתי למצב שאני סטטי. שיבוא עד אלי, עד למגן שלי שנמצא במצב סטטי ויותר קל לחסום אותו, ואז ליצור את המגע בין הגבוה לגארד ששומר עלי ולצאת במהירות כדי שיהיו לי חצי מטר או מטר להחליט אם לחדור, למסור או לקלוע. בקיצור, שכל האופציות יהיו פתוחות בפני.

     

    5. פשר הקשת

    בעונה הנוכחית עומד טפירו על 21% לשלוש, הנתון הגרוע ביותר בקריירה שלו. אולי זה איבוד ביטחון וכדור שלג שמתגלגל, ויכול להיות שמשהו השתבש בטכניקה או בניתור. בהתחשב בזה שגם ממוצע הנקודות שלו - 8.7 במשחק - הוא הנמוך ביותר זה שנים, אולי זה פשוט הגיל. ברור שהוא משפיע על המהירות ועל יצירת מרווח מספיק לשחרור הזריקה, ואולי זה כל הסיפור.

     

    גם בעונה הקודמת היו לי אחוזים לא טובים לשלוש, או פחות טובים משהיו לאורך הקריירה. אני חושב שזה קשור בעיקר להרחקת הקשת מ-6.25 מטר ל-6.75. נראה שיש לזה השפעה על הזריקות שלי בעונה וחצי האחרונות. אבל אומרים שהאחוזים מתיישרים, ואני מקווה שבמשחקים שנשארו בעונה אשפר את הנתונים. לגבי ממוצע נקודות, אני מאמין שאסיים עם יותר ממה שיש לי כרגע. אני חושב גם שממוצע האסיסטים הגבוה שלי משפיע על סך הנקודות, כי כשמוסרים קרוב לשמונה אסיסטים במשחק זה בא על חשבון מספר הזריקות לסל. כשאני נהנה ממשהו, כמו מהאסיסטים, אני שוכח לעשות משהו אחר ואז מוצא את עצמי לפעמים עם ארבע-חמש זריקות למשחק בלבד.

     

    באמת תהיתי מה טפירו אוהב יותר: לחדור, למסור או לקלוע.

     

    היום אני אוהב יותר למסור. לפעמים אני מוצא פרצה בהגנה ומוסר אסיסט, ואז גם אני וגם הקולע מאושרים. היום אני נמצא במקום שחשוב לי למצוא חור בהגנה ולהעביר דרכו מסירה. זה מספק אותי. יש ימים שאני אוהב לבוא ולשבור את ההגנה גם בקליעה, אבל אם אתה מנתח את זה לעומק, היום יותר כיף לי למסור. כשחקן צעיר אהבתי לחדור הרבה לסל, ואז בחרתי אם לקלוע או למסור.

     

    6. מה שלום כבודו

    מודה, לא האמנתי שטפירו ישחק בליגת העל ויהיה דומיננטי כפי שהוא היום בגיל 37. אחרים בגילו - למשל קטש, שפר וגודס - פרשו מזמן, כל אחד בנסיבותיו. לעומת זאת, לגבי דורון ג'מצ'י היה אפשר להעריך מראש שהוא ישחק עד גיל 40: הבנאדם רץ על המגרש משחקים שלמים, יצא מחסימות שוב ושוב ולא התעייף. לא התיישב לו על הגוף אפילו גרם מיותר לאורך השנים, וראו עליו שהוא פריק של המשחק. וטפירו מה?

     

    אני מת על המשחק ונהנה ממנו. זה הכי חשוב, וזה מחזיק אותי באימונים וגורם לי לעבוד קשה. מבחינת כושר גופני אולי נראה שאני לא בעניין, אבל מגיל צעיר שיחקתי שניים-שלושה משחקים בשבוע, 40 דקות על המגרש, בלי בעיה בכלל. בנערים, בנוער ובבוגרים. אמנם אני לא אתלט כמו דורון ג'מצ'י, אבל כושר גופני תמיד היה לי. לא חשבתי שאשחק עד גיל 37, ולמעשה לא חשבתי לשחק עד גיל מסוים אלא כל עוד אהנה. דורון, בזכות היכולות האתלטיות שלו, היה עושה דבר מאוד ספציפי על המגרש ועושה אותו ברמה הכי גבוהה שיש. אני עם הזמן פיתחתי דברים חדשים, למשל היכולת לקרוא מצבים. לראות וידאו של יריבה, לאבחן מתי צפויה מולך שמירה אזורית ומתי אישית, ואז לבוא למשחק ולדעת איפה אני עוקץ בלי לבזבז הרבה אנרגיה. גם זה מחזיק אותי. לא חייבים להיות הכי מהיר ברגליים; אפשר להיות הכי מהיר בראש.

     

    בכל הקשור לשפת גוף, אין עוד שחקן כמו טפירו בליגת העל, וספק אם גם באירופה. הריצה שלו מוזרה וזיכתה אותו לאורך השנים בכינויים "צ'ארלי צ'פלין" ו"דונלד דאק"; כפות הידיים שלו גדולות באורח יוצא דופן; יש שהגדירו אותן ככפותיו של טייח. מכל מקום הן כמעט לא פרופורציונליות לגובה ולמבנה הגוף שלו, ולהערכתי מעניקות לו יתרון בשליטה בכדור, בהגעה לריבאונדים, במסירה. הוא משתעל המון במהלך משחקים, לפעמים באופן חריף במיוחד. פה ושם סובל מטיקים שמעניקים למראה שלו גוון מאוד לא שגרתי לספורטאי. כבר שנים אני חושב לשאול אותו מה הסיפור, אם הוא סובל מאסתמה או מבעיה רפואית אחרת, ואף פעם לא היה לי נעים.

     

    כפות הידיים שלי הן באמת גדולות, וזה בהחלט עוזר לי בכל הדברים הקטנים. להרגיש טוב את הכדור ביד, לכדרר. קשה לקחת לי כדור. לפעמים זה עוזר גם בריבאונד, בהגעה לכדורים תועים שמתגלגלים על הרצפה. גם בקליעה תוך כדי תנועה, כשהכדור יושב לי טוב על היד. בעניין הבריאותי, מגיל צעיר יש לי פוליפים גדולים מדי, ולפעמים אני מרגיש שלא נכנס לי אוויר דרך האף. זה גורם לי להשתעל, לשים ידיים על המותניים ולשאוף אוויר כדי שייכנס פנימה.

     

    אתם רואים, רק בשביל לפתור את התעלומה הזאת היה שווה להיכנס לכל הסיפור הזה.

     

    7. יאללה, מכבי

    טפירו מצטרף לגדולי כדורסל מקומיים כמו חיים זלוטיקמן, עדי גורדון, דורון שפע ואור גורן שהעבירו קריירה שלמה בהצטיינות בלי לעבור בצהוב-כחול. הוא השיג הישגים, נהנה מהחיים, עבר פה וגם שם. אבל עם מי הוא מזוהה, עם הפועל תל אביב או עם הפועל ירושלים? ואולי בכלל בני השרון? או אשדוד, אם ימשוך שם נניח שנתיים נוספות עד לפרישה. לא היה עדיף לשחק הרבה יותר שנים בקבוצה אחת ולרדת לארכיון הכדורסל כסמל גדול של מועדון כלשהו?

     

    כן, הייתי מעדיף. לצערי, חוץ ממכבי שיכולים להשאיר שחקנים להרבה שנים, כל המועדונים בארץ עוברים טלטלות כלכליות. יש שנים של תקציב נמוך, יש שנים של תקציב גבוה, וצריך להתגלגל למקומות אחרים. הגעתי להפועל תל אביב בגיל 18, ואין ספק שהייתי מעדיף להיות שם עד היום. לפעמים אני יושב עם שמעון אמסלם, מדברים. אני אומר לו שזה בדיוק מה שהיה כיף בשנות ה-90, שכל שחקן היה מזוהה עם קבוצה. ואז נכנסו יותר מדי זרים, וזה גרם לישראלים לעבור קבוצות, כי כל מאמן בא עם האג'נדה שלו ואיך שהוא רואה את הקבוצה.

     

    הייתי רוצה לראות יותר מועדונים שמתווים דרך, יותר שחקנים שנשארים בקבוצות. אני רואה את מורן רוט מחובר מאוד להפועל חולון. היו שנים שהוא שיחק שם והיה צריך לעזוב, לא כי הוא רצה אלא כי חולון התפרקה, כי היו שם בעיות. במקום לשחק שם 7-8 שנים הוא הלך וחזר והלך וחזר, וזה לא היה תלוי בו. תמיד הוא אומר לי, "הלוואי שהייתי יכול להישאר". אם הייתי יו"ר של קבוצה הייתי עושה הכל כדי להמשיך עם השחקנים שיהיו מזוהים עם הקבוצה, זה יעשה טוב לכדורסל. אני מאוד מתחבר לקבוצה שאני נמצא בה, אבל אם יכולתי לשחק כל הקריירה בהפועל ירושלים או בהפועל תל אביב, הייתי עושה את זה.

     

    ובכל זאת היה לו פעם סיפור עם מכבי. טפירו היה קרוב מאוד לשחק שם, ומי יודע איך הייתה מתגלגלת הקריירה שלו. האם היה לוקח את הרגליים אחרי עונה אחת כמו תומר שטיינהאור, או תופס את ההזדמנות בשתי ידיים כמו שעושה יוגב אוחיון בימים אלה, ופתאום נהיה יותר מכביסט ממכביסט.

     

    הייתי בהפועל תל אביב והם היו בפירוק. בא צביקה שרף שאימן אותי בהפועל והפך להיות מאמן מכבי. חתמתי שם לשלוש שנים והייתי אמור להשלים שלישיית גארדים ישראלים עם גיא גודס ודריק שארפ, כי דורון שפר היה אמור להיבחן ל-NBA בשיקגו, ועודד קטש דיבר על הצטרפות לאוניברסיטת קלמזון. היה לי בחוזה סעיף שאם קטש ושפר יחזרו לקבוצה ונהיה חמישה רכזים, תהיה לי אפשרות ללכת לקבוצה אחרת וישאילו אותי. בסופו של דבר הם נשארו, ואני עברתי לשחק באילת אצל מוישל'ה ויינקרנץ. מכבי השלימו לי חלק מהשכר, ובהמשך ויתרתי. פשוט הלכתי לשחק איפה שאני רוצה.

     

    8.חו"ל וכולי

    בעונת 2004-5 רצה טפירו לשחק בנאנסי, צרפת. הייתה לו עונה טובה, ואחריה הוא חזר לארץ. אף פעם לא היה ברור מה הוציא אותו דווקא לשם, או מדוע חזר אחרי עונה אחת מוצלחת. האם טעה כשהלך לשם, או אולי טעה כשחזר? ואולי בחר נכון בשני המקרים?

     

    מאוד רציתי לשחק בחו"ל, לראות משהו אחר. קשה להסתכל מבפנים על דברים שקורים בחוץ. רציתי לראות אם אני יכול להתמודד עם קשיי שפה והתאקלמות, לראות איך זה להיות זר. חשבתי שזה יכול להוביל אותי לליגה הספרדית, משהו שמאוד סיקרן אותי. היום אני יכול להגיד שהייתה לי הזדמנות לשחק בספרד. זה היה אחרי אחת מאליפויות אירופה. יכולתי לשחק באסטודיאנטס מדריד, אבל הייתי שחקן מרכזי בבני השרון ולא הסכימו לשחרר אותי. זה היה מזמן, לא יודע אם אפילו אלדד אקוניס זוכר את זה.

     

    תכננתי להיות כמה עונות בחו"ל, וחזרתי משתי סיבות: אחת, אשתי הייתה בהריון ראשון. חששנו איך נתמודד עם זה אם לא נגור בארץ, והאופציה שהיא תישאר כאן ואני אעבור לצרפת לא עלתה על הפרק. דבר שני, ארקדי גאידמק הגיע להפועל ירושלים, והיו להם יומרות ללכת לאליפות. זה איתגר אותי. מקצועית יותר מאשר כלכלית, אגב. יכולתי להישאר בחו"ל ולעשות אותו כסף או טיפה יותר אחרי שנה בצרפת. הייתה לי הצעה עם הרבה כסף מאוראל גרייט כששרון דרוקר אימן שם.

    מבחינת כדורסל, תמיד אזכור איך לקחנו את הגביע וגם את משחק הגמר על אליפות צרפת. עשרת אלפים איש ליוו אותנו מנאנסי לאולם ברסי בפריז, וכשחזרנו הביתה עשו לנו בכיכר העיר קבלת פנים והרמת כוסית, כי זאת הייתה פעם ראשונה שהקבוצה הגיעה לגמר. יצאנו למרפסת, וכמו בסרט "אוויטה", כל העיר הייתה בכיכר. הריעו והודו לנו אחרי ההפסד, אתה קולט?

     

    7.6 אסיסטים בממוצע למשחק רושם טפירו העונה. נתון כזה אמנם מציב אותו רק במקום השני בליגה שלנו, אחרי מורן רוט עם 8.1, אבל היה מזניק אותו למקום הראשון בטבלת האסיסטים בליגות של בלגיה, גרמניה, יוון, איטליה, ספרד, ליטא, רוסיה, אוקראינה וטורקיה. כמעט בכל מקום באירופה. אז למה להסתפק במכבי אשדוד, בעצם? ואם כבר מדברים, למה להסתפק בישראל? למה לא לשחק במדינה זרה, להרוויח ביורו, לתפוס עוד קצת חוויות לפני שיורדת העלטה?

     

    לפני שנתיים, עוד לפני שחתמתי באשדוד, היו לי הצעות מאשדוד ומבני השרון. ניגשתי לסוכן שלי, אבי זילברמן, ואמרתי לו: "תביא לי קבוצה לשנתיים-שלוש, מתחשק לי לחוות משהו אחר". נזכרתי בעונה בצרפת, ומאוד רציתי לעבור. לצערי לא הייתה לו אז הצעה קונקרטית. פה אולי ושם אולי, ובסוף זה לא יצא לפועל. בסופו של דבר, כשיש הצעה על השולחן צריך לקבל החלטה: או להתעקש ולחכות עד שייפול משהו טוב, או לחתום וללכת להרפתקה חדשה. בזמן ההוא לא הרגשתי שפתאום תבוא לי הצעה, ולא רציתי להסתכן. אם זה היה צעד נכון או לא, אני לא יודע. מה שאני כן יודע זה שאני נהנה בשנתיים האחרונות באשדוד. וכשאני נהנה כמו עכשיו, אז לא אכפת לי מה היה אילו. אני לא יכול לחיות בדיעבד.

     

    9. מניסיונך העשיר

    טפירו משחק כבר 17 עונות בליגה הראשונה. כל-כך הרבה פורמטים השתנו פה בזמן הזה, שמי בכלל זוכר. היה חוק רוסי והיו שני זרים עם המון מתאזרחים מסביב, היה חוק בריסקר ועכשיו יש חוק שמתיר עד ארבעה זרים על המגרש. שלא לדבר על החיכוכים המתמידים בין מינהלת הליגה לארגון השחקנים סביב מעמד השחקנים המקומיים. טפירו עבר הכל, הוא בטח יודע מה טוב.

     

    כל הזמן אומרים יש שחקנים, אין שחקנים, יש דור ואין דור. כשהגעתי לליגה היו שני זרים, ולכל קבוצה היו שחקנים שזוהו איתה. זה היה טוב לליגה. צריך להבין ששחקן ישראלי לא יודע אם יש לו סיכוי כשכל כך הרבה זרים מסביב. אני בעד הגבלה לשלושה זרים בקבוצה, ואלה שרוצות לשחק באירופה, שישחקו עם יותר. הליגה שלנו צריכה להיות ישראלית, זה טוב לה. לא צריך להסתכל על אינטרס של קבוצה או שתיים, אלא על הליגה בכלל. הרי בלי התמיכה של העיריות ושל הספונסרים לא יהיה פה כדורסל.

     

    רוב העיריות רוצות לתת כסף לקבוצות שישראלים מהווים בסיס בולט בהן, ודרך זה לייצר ספורט וחינוך ברמה טובה בעיר. אני חושב שיותר משלושה זרים בקבוצה זה עוול לליגה, עושה רק רע. זה המקסימום. הייתי אומר אפילו שניים בקבוצה, אבל אולי זאת הגזמה מצידי. לא חוק רוסי ולא שום דבר. רוצים להצליח באירופה? שירשמו שבעה זרים. אבל בליגה, כמו שהיוגוסלבים יודעים לשמור על עצמם כל השנים, גם אנחנו צריכים.

     

    טפירו התאמן ושיחק אצל לא מעט מאמנים ישראלים בכירים. מעניין אם הוא יכול להרכיב מהם פרופיל של מאמן מושלם.

     

    מוויינקרנץ הייתי לוקח את היכולת ללמוד את השחקנים ולחבר אותם. מצביקה שרף הייתי לוקח את ההתמדה ואת העיקשות, ומארז אדלשטיין את הגאונות שבה הוא קולט מצבים תוך כדי משחק. מדן שמיר את ההכנה למשחק, ומאפי בירנבוים את היכולת לפתור משברים, אבל גם את היכולת ליצור אותם. מעבר לזה, הלוואי על כל אחד החדות של עופר ברקוביץ', היסודיות של יעקב ג'ינו, החופש שנותן אבי אשכנזי, והגישה הכללית של יורם חרוש. הוא פשוט יודע להעביר מסרים ככה שכולם מבינים.

     

    לפני 18 שנים זכה טפירו בגביע המדינה לנוער עם מכבי קריית מוצקין. רק כדי לבדוק אם הזיכרון שלו נותר חד כמו הפיק-אנד-רול, הייתי מבקש ממנו למנות את שמות שחקני החמישייה של מוצקין ב-1994.

     

    בני חובב, איציק אוחנה, מאור קורן, אני, וששי משהו, לא זוכר את שם המשפחה. חגי רם אימן. אני חושב שאיציק אוחנה פעיל במחלקת נוער בקריות. בני חובב ומאור לא קשורים לכדורסל. ששי אולי קשור עדיין, לא בטוח.

     

    10. אוהבים אותך הרבה

    עדיין לא ברור לגמרי מה סוד הקסם של טפירו. אתלטי במיוחד הוא לא, מהיר במיוחד הוא לא, שומר גדול גם לא, ובטוח שלאורך הקריירה החטיא יותר זריקות עם הבאזר מאשר קלע כאלה. אז מה הסיפור של עכברי הכדורסל הישראלי, הם זוכרים לו רק הצלחות כמו סל הניצחון ההוא בדרבי התל אביבי בגיל 19? מעריכים את מה שעשה למען נבחרת ישראל? ואולי אוהבים אותו דווקא בזכות העובדה שהלך בדרך הקשה כל השנים, בלי להיות חלק ממכבי תל אביב?

     

    יש פה הרבה מרכיבים. התמדה ואמונה בעצמי, חוסן מנטלי, דברים שמאוד חשובים לשחקן. זה גם לעשות הרבה דברים בשביל הקבוצה, ולא לחשוש לקחת אחריות. ככה הייתי רוצה לחנך את הבן שלי: להתמיד, לא לוותר, להאמין. גם כשלא הולך, עדיין להאמין שילך.

     

    דיברנו קודם על מסירה תוך כדי קפיצה. כשהייתי צעיר מאוד היו מעירים לי על זה, וניסו לגרום לי לוותר. אתה צריך להוכיח למאמנים שמתוך עשר פעמים שאתה קופץ ומוסר, בשבעה או בשמונה מקרים יוצאים דברים טובים. ככה גורמים לאחרים להשלים עם מה שאתה טוב בו. לא להשתנות כל הזמן בשביל האחר, אלא להוציא את המקסימום ממה שאתה יכול. ואם להשתנות אז בדברים אחרים, כי צריך גם לדעת להתגמש.

     

    מה זוכרים לך בסוף? זאת שאלה מורכבת מאוד, ואין פה תשובה אחת. רק על זה אני יכול לתת לך שני עמודים.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תראו מה זה, מאיר טפירו מספר על עצמו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים