כוכבים בחוץ עם קרל היאסן: פרק מספר

"סטאר איילנד". מה עלה בגורלה של הכוכבת?

קרל היאסן הוא סופר ועיתונאי אמריקאי החי בפלורידה, מחבר הספר "סטריפטיז" שעובד מאוחר יותר לסרט בכיכובה של דמי מור. בין ספריו שתורגמו לעברית: "שחייה בעירום", "ילדת טבע", "מתח על המים" ו"משחק כפול". טוריו מתפרסמים ב"מיאמי הרלד" כבר 35 שנים.

פרק ראשון

בחמישה-עשר במרץ, כשעתיים לפני הזריחה, מצא פרמדיק בשם ג'ימי קמפו אדם מיוזע משתופף בתא האחורי של האמבולנס שלו. הוא חנה על כביש השירות מאחורי מלון סְטֶפַנו, לשם נקראו ג'ימי קמפו ועמיתו לצוות כדי לטפל באשה לבנה בת עשרים ושתיים שבלעה בטיפשותה קוקטייל של וודקה, רדבול, קודאין, אוכל לציפורים וכדורים משלשלים – לכל הדעות אירוע שגרתי למדי בסאות' ביץ', מיאמי. עד עכשיו.

על צווארו של האיש באמבולנס של ג'ימי קמפו היו תלויות שתי מצלמות דיגיטליות עם עדשות שלושים וחמישה מילימטר, ובחיקו נח תיק ציוד כבד. הוא חבש כובע בייסבול של הדודג'רס, ואוזניית בלוטות' היתה תחובה באוזנו. לחייו התפוחות והסמוקות הבריקו מזיעה, ומגופו עלה סירחון של שק כביסה מעופש.

"עוף לי מהניידת," אמר ג'ימי קמפו.

"היא מתה?" שאל האיש בהתרגשות.

"בנאדם, אני מזמין משטרה אם אתה לא זז מכאן."

"מי נמצא איתה שם – קולין? שיאה?"

האיש היה כבד מג'ימי קמפו בשלושים קילו לפחות, אך בתוך כל המשקל המיותר הזה לא היה אפילו גרם אחד של שרירים. ג'ימי קמפו, שבעבר התחרה בטריאתלונים, גרר את האורח הלא-קרוא מהרכב והטיל אותו על המדרכה הדביקה מתחת לפנס רחוב.

"הלו, תירגע," אמר האיש ובחן את ציוד הצילום שלו לראות אם נגרם לו נזק. אי שם בין הצללים התקוטטו חתולי רחוב וייללו.

בתוך האמבולנס מצא ג'ימי קמפו את שחיפש: אריזה סטרילית המכילה ציוד עירוי, במקום האינפוזיה שהבחורה עם מנת היתר תלשה מזרועה הימנית כשפרפרה על הרצפה.

בקושי רב התרומם האיש, נעמד על רגליו ואמר, "אני אתן לך אלף דולר."

"בשביל מה?"

"כשאתה מוריד אותה למטה, תן לי לצלם אותה." האיש תחב את ידו אל קפלי מכנסיו המבאישים ושלף צרור שטרות. "לך יש את העבודה שלך ולי יש את העבודה שלי. הנה, קח אלפייה." ג'ימי קמפו הביט בכסף שבידו של האיש. ואז הביט למעלה אל עבר הקומה השלישית של המלון, שם ניסה שותפו להתחמק מהקיא שנפלט לעברו.

"היא מפורסמת או משהו כזה?" שאל ג'ימי קמפו.

הצלם צחקק. "בנאדם, אתה לא יודע מי זאת?"

ג'ימי קמפו חשב על מסך הפלזמה חמישים ושניים אינץ' שראה במבצע. הוא חשב על החברה שלו שמשתוללת על המסטרקארד שלו בקניון. הוא חשב על כל המכתבים המגעילים שמגיעים מחברת האשראי.

"מי שהיא לא תהיה, היא לא מתה," הוא אמר לצלם, "והיא גם לא תמות הלילה."

"מעולה." האיש המשיך להושיט לעברו את חבילת המאיות מתחת לאור הפנס, כאילו הוא משדל כלבלב בעזרת המבורגר. הוא אמר, "כל מה שאתה צריך לעשות זה להוריד את הסדין ולהתרחק קצת לפני שאתה מעמיס אותה, כדי שאני אוכל לצלם. אני צריך רק חמש שניות."

"זה לא מראה נעים. הבחורה במצב ממש לא טוב." ג'ימי קמפו לקח את השטרות המקומטים והחליק אותם לתוך הארנק.

"היא ערה לפחות?" שאל הצלם. 

"מדי פעם."

"אבל יראו את העיניים שלה בתמונה, נכון? יש לה עיניים מהממות כאלו בצבע ירוק-ים."

ג'ימי קמפו אמר, "לא שמתי לב."

"אתה באמת לא יודע מי זאת? ברצינות?"

"תגיד, בשביל מי אתה עובד?"

"יש לי שלושה בוסים," אמר האיש, "אני, בכבודי ובעצמי."

"ואיפה אני אוכל לראות את התמונה המדהימה הזאת אחרי שתצלם אותה?"

"איפה שלא תרצה. זה יתפרסם בכל מקום," אמר האיש.

לאחר שמונה-עשרה דקות יצאו ג'ימי קמפו ושותפו ממלון סטפנו כשהם מובילים אלונקה מתקפלת ועליה דמות דקיקה וחסרת תנועה.

הצלם הופתע מכך שהיא הופיעה ללא מלווים – בלי כל שומרי ראש או חברים או מעריצים. שוטר בודד ממשטרת מיאמי ביץ' עקב אחרי האלונקה. כשהחל לצלם, השוטר כמעט לא הגיב, ולא עשה כל מאמץ להגן על האישה המעולפת מהבזקי המצלמה. אז כבר צריך היה להבין שמשהו לא בסדר.

כשהחליקה האלונקה בציוץ גלגלים אל עבר הפתח האחורי של האמבולנס, התקרב צלם הפפרצי וחסם את הדרך. כמו שהבטיח, הפשיל ג'ימי קמפו את הסדין, פסע לאחור והניח לצלם להתקרב.

"צ'רי!" צעק הצלם לעבר הפנים הרופסות. "צ'רי, מותק, תני חיוך. בשביל המעריצים!"

הבחורה פקחה זוג עיניים אדישות. הן לא היו בצבע ירוק-ים, לא ירוק-בקבוק, לא ירוק-זית ולא שום גוון אחר של ירוק. הן היו חומות.

"לעזאזל," רטן הצלם והנמיך את המצלמה.

הבחורה שעל האלונקה גיחכה מאחורי מסכת החמצן ושלחה לו נשיקה.

הצלם אחז בזרועו של ג'ימי קמפו וצעק, "תחזיר לי ת'כסף!"

"אדוני, אני לא יודע על מה אתה מדבר," אמר הפרמדיק והדף במרפקו את הצלם המיוזע והדוחה אל עבר הצללים.

בתוך ג'יפ שברולט סוברבן גדול ושחור, שטס על דרך מקארתור אל עבר בית החולים גֶ'קְסון מֶמוֹריאל, ישבה זמרת הידועה בכינויה "צֵ'רי פַּאי" והקיאה ברעש אל תוך דלי קרח מוכסף. שמה האמיתי היה שֵריל בַּנְטֶרמן; היה זה אחד הסודות הרבים של חייה שעליהם שמרה בקנאות. מאז שהיתה בת ארבע-עשרה והופיעה לראשונה לבושה בתחפושת נלוזה של בוקרת בערוץ ניקלודיאון, הוצגה שריל בנטרמן בפני כולם כצ'רי פאי.

האשה חסרת הבושה שהמציאה את השם הזימתי הזה ישבה לצדה של צ'רי פאי במושב השלישי של הרכב וליטפה את שערה הבלונדי של בתה. "את מרגישה יותר טוב?" שאלה ג'נט בנטרמן בקול רך.

"לא, אמא, אני מרגישה חרא." צ'רי ייבבה, הקיאה, ואז שוב התעלפה. היא היתה שרועה על המושב כשהיא לבושה חלוק מגבת לבן, באדיבות מלון סטפנו, בלי שום דבר מתחתיו. אף על פי שלא היתה בהכרה מלאה הוסיפו ידיה הקטנות לאחוז בשוליו של דלי הקרח.

כבר מזמן בחרה ג'נט בנטרמן להתעלם מהמשיכה של צאצאיתה המופקרת לסמים ולאלכוהול. היום קבעה שהצדפות שאכלה צ'רי בלילה הקודם היו מקולקלות וגרמו לה לחלות. איתן ברכב ישבו רופא מקומי, שתי יחצניות קפואות פנים, מעצב שיער ושומר ראש חסון בשם לב, שלטענתו שירת בעבר במוסד.

"מי בכלל הזמין את הצדפות המבחילות האלו?" חקרה ג'נט בנטרמן.

"צ'רי," אמר לב.

"שטויות," הפטירה אמהּ של הכוכבת בזעף.

"היא גם הזמינה שני בקבוקי ויסקי."

"תגיד, לב, כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לאמבולנס?

כאילו היא... אזרחית מהשורה או משהו כזה."

שומר הראש אמר, "חשבתי שהיא הולכת למות."

"אוי בחייך. כבר עברנו איתה כל כך הרבה פעמים את דלקות הקיבה האלה."

הרופא הביט באדישות בחולה החדשה שלו, אך היחצניות, שהיו תאומות זהות, החליפו מבטים קודרים. מעצב השיער פיהק כמו ברדלס.

"הפעם זה היה יותר חמור," אמר שומר הראש.

ג'נט בנטרמן אמרה, "די. היא כבר מצוברחת מספיק." 

"סטאר איילנד" מאת קרל היאסן. מאנגלית: יורם ארנון. הוצאת מעריב, 401 עמ'.