שתף קטע נבחר
 

איילת רובינסון: "מחוץ לנורמלי יותר מעניין"

בעיבוד למחזה הרוק הפסיכולוגי "כמעט נורמלי" תמצאו גם את הכוכב המוכר הראל סקעת, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. השחקנית איילת רובינסון המגלמת בו אשה הסובלת מהפרעת אישיות, מספרת על תהליך העבודה והשפעתו על שפיותה

אף אחד לא האמין במחזה הזה, לפחות לא בהתחלה. גם בריאן יורקי וטום קיט, היוצרים של "כמעט נורמלי", חשבו שבמקרה הטוב יבעטו אותם הרחק מברודוויי. אחרי הכל, מה בין אשה שסובלת ממאניה דיפרסיה ומתמודדת עם אובדן בן, לבין גיבורים "נורמליים" בשדה מחזות הזמר, שמזוהה יותר עם פייטים, אורות נוצצים ובחורות עם נוצות?

 

לכאורה אין שום דבר נורמלי במחזה הרוק הפסיכולוגי הזה, ואולי זה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך מוכר ונגיש. המחזמר, שגרף שלושה פרסי טוני והפך לשמיני בהיסטוריה שזכה בפרס פּוּליצר לדרמה, עשה את הבלתי אפשרי כשהצליח להביא מיליוני צופים לאולמות התיאטרון והוכיח שגם במאה ה-21, הקהל עדיין מחפש השתקפות של עצמו ומוכן להתמודד גם עם נושאים מורכבים. עכשיו הוא מגיע גם לתיאטרון הלאומי בישראל - ומדובר באחת ההפקות המרשימות והמפתיעות של השנה.

 

איילת רובינסון ותומר שרון, מתוך "כמעט נורמלי"  (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
איילת רובינסון ותומר שרון, מתוך "כמעט נורמלי" (צילום: ז'ראר אלון)

 

ארבעה חודשים ארך שלב הליהוק להפקה הישראלית, בניצוחו של הבמאי חנן שניר. "זה מחזה שדורש ליהוק מדויק של שחקנים מעולים, שיודעים לסחוב על גבם עלילה מורכבת אבל גם לשיר ברמה גבוהה", התעקש שניר, "אי אפשר להתפשר פה". במאי הבית של תיאטרון הבימה, הלך כהרגלו על כל הקופה: על רקע תקופת משבר שבה שיקולי קופה מכתיבים לא פעם ליהוק של מיני מפורסמים, הקאסט שגובש בהחלט מפתיע.

 

את קבוצת השחקנים מובילה איילת רובינסון, 36, בוגרת בית צבי, שלמרות כישרונה הבלתי מבוטל ומספר תפקידים בולטים בסדרות טלוויזיה מצליחות כמו הגרסה הישראלית של "המשרד", הדרמה "עד החתונה" והסדרה הסאטירית "קאמבק" - לא זכתה עד היום למקום הראוי לה על במת התיאטרון.

 

שניר אהב את השבריריות ואת העוצמות שבה. גם היכולות הווקאליות של רובינסון היו חלק משמעותי בליהוק, שבמונחים של ישראל 2012 נחשב, למצער, כסיכון. "בעולם מתוקן זה אמור להיות ברור שמלהקים את שחקן התיאטרון שהכי מתאים לתפקיד. היום זה עובד אחרת", אומרת רובינסון, "לחלוטין לא מובן מאליו שילהקו אנונימית לתפקיד ראשי וזה ראוי להערכה".

 

בהבימה חשבו בתחילה לשווק את ההפקה כמחזמר בכיכובו של הראל סקעת, שמשחק את בנהּ המת. מהר מאד הבינו שהכותרת עלולה להטעות את הקהל והוחלט לשנות קו. "הראל לוהק לתפקיד כי הוא מוכשר", אומרת רובינסון, "אנשים מכירים אותו מ'כוכב נולד'  ואני מניחה שבתיאטרון חשבו שהליהוק לא יזיק למכירות הכרטיסים, אבל אני זוכרת אותו מהימים בבית צבי. אי אפשר להתייחס אליו רק כסלב. יש לו רקורד מוכח. השאלה היחידה שעניינה אותי לקראת החזרות היא האם יש לי פרטנר - וגיליתי אדם מקסים עם כשרון גדול".

 

מתוך ההצגה "כמעט נורמלי" (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
מתוך ההצגה "כמעט נורמלי"(צילום: ז'ראר אלון)

  

במשך כמעט שעתיים רובינסון שופכת את הקרביים על הבמה, נעה בין קצוות מנוגדים של מצבי רוח משתנים, נוסקת ומתרסקת. "הרגשתי שאני חייבת את התפקיד אבל פחדתי לרצות", אומרת רובינסון. "זה מחזמר קשה בכל מובן שהוא וכשהבנתי את החומר לעומקו, עוד יותר נלחצתי. בחיים לא עשיתי משהו כזה. השתתפתי במחזמר 'מלחמה – אופרת רוק' שעוסק גם הוא בנושא רגשי טעון, אבל כאן מדובר בתפקיד שהוא ציר מרכזי עם הרבה אחריות על הכתפיים. יש לחץ אטומי לא להיכשל, לאכזב, לפשל. לא הייתי בטוחה שאעמוד בזה. האחריות הזו, היא חרדה מתמשכת שהפכה למנוע".

 

המחזמר שנולד כסדנת משחק בתיאטרון קטן בניו-יורק, עבר גלגולים רבים עד שעלה בברודווי בבימויו של מייקל גרייף, מי שחתום על הצלחתו האדירה של Rent, מחזמר חריג לא פחות שהעז לדבר על מחלת האיידס בתקופה שהעדיפה לטאטא את הנושא מתחת לשטיח. גם בישראל לידתו של המחזמר היתה ארוכה ומורכבת, אבל התוצאה עוצרת נשימה וחודרת לב.

 

"בעיות נפשיות זה נושא טאבו שלא מדברים עליו למרות שהמון אנשים חיים איתן", אומרת רובינסון. "המחזה מדבר על המחלה ועל קשיי ההתמודדות אבל בעיקר על ההשפעה שיש לה על המשפחה הקרובה שסופגת את המכות ומנסה לשרוד".

 

המטוטלת הרגשית שעברה בתקופת החזרות חדרה גם לחייה הפרטיים. כמו הדמות, כך גם סביבתה הקרובה, נאלצה להתמודד ולספוג. "גל התנודות הרגשיות שעברתי היה מטורף", היא אומרת, "התפקיד היה איתי בכל מקום ולאורך כל תקופת החזרות לא הייתי מסוגלת לתקשר עם בת הזוג שלי והיא שילמה את המחיר. הייתי חוזרת הביתה ונכנסת להתקפי בכי. הכל נאגר בפנים. בחזרות, אתה לא יכול להתפרק, אבל בבית זה צף. כל הגוף כאב. רק בדיעבד הבנתי עד כמה הייתי שקועה במציאות אחרת. על פי החשבון שלי אני חייבת לה עם ריבית לפחות שלוש שנים של ניסיונות לפצות".

 

הביקורת המובלעת במחזה על הרפואה הפסיכיאטרית התקבלה בחו"ל בתגובות מעורבות. היו שטענו שהמסרים שמעביר המחזה, בלתי אחראיים. אחרים טענו כי הגיע הזמן לומר בקול שהרפואה המודרנית אמנם מצליחה לייצב חולים במחלות נפש, אך אינה יודעת לרפא אותם. "רוב המומחים יסכימו שהידע בתחום זה מוגבל", אמר המחזאי בראיונות לקראת צאת ההצגה, "יש טיפולים אפקטיביים שעוזרים לאנשים ברמה כזו או אחרת, אבל לא מרפאים אותם".

 

מתוך "כמעט נורמלי"   (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
מתוך "כמעט נורמלי" (צילום: ז'ראר אלון)

  

נושא הטיפול התרופתי - כן או לא - הוא נדבך מרכזי במחזה. התרופות שמאזנות את הנדנדה האמוציונאלית של אם המשפחה ומאפשרות לה לתפקד, גורמות גם לאיבוד תחושה. "יש לה שתי אופציות - לאבד שליטה או לחיות כמו זומבי כדי לשמור על יומיום כאילו נורמלי. השאלה האמיתית היא, מה זה נורמלי? כולנו עסוקים כל הזמן בלהסתיר את השיגעונות שלנו. הורים אומרים לילדים להתנהג יפה ומדכאים את החופש שלהם. גם גדולים עושים את זה. לדיכוי החופש יש מחיר כואב בחיים אבל בתיאטרון, ללכת מחוץ לקווים, זה הכי מעניין שיש".

 

איך נכנסים לנעליה של אשה שסובלת מהפרעה דו-קוטבית?

"לאט. יש פחד. שיגעון זו מחלה שלא מדברים עליה כדי שלא תדבק. כמו סרטן. זה מקום כואב שבקלות אפשר לטבוע בו. אבל זה גם מרתק ומוכר. בכל משפחה אפשר, הרי, למצוא סטייה מהתקן. זה נושא קרוב גם אם מוסתר. תוך כדי הצגה אני נכנסת למקומות קשים אבל כשאני בפנים, יש בזה גם הנאה מזוכיסטית או תרפויטית".

 

המחלה שממנה סובלת הדמות גורמת לה לתחושת זרות בגופה ובביתה. גם על שאר הדמויות השפעת המחלה ניכרת. "במשפחה הזו כל אחד בודד במערכה שלו", אומרת רובינסון, "הם כולם סובלים. האם נעה בין אופוריה לדיכאון. הבעל הפך להיות נושא כלים למישהי שלא רואה אותו בכלל. הבת הופכת לצל".

 

היא גדלה ברמת השרון לאב אמריקני ואם ממוצא שבדי שהגיעו לישראל מטעמי ציונות. אמהּ למדה משחק באוניברסיטה אך ויתרה על קריירה מטעמי דת. "בזמנו אי אפשר היה לשמור שבת ולהיות שחקן. זו לא היתה אופציה", אומרת רובינסון שהגשימה את חלומה של אמה. 

 

התחנכת בבית דתי ושיחקת חרדית. את חולקת חיים עם בת זוג ושיחקת לסבית. התפקידים שאת לוקחת משתלבים בביוגרפיה שלך.

 

"אני מניחה שכל דמות שאני משחקת בנויה מחלקים בתוכי. ב'כמעט נורמלי' נקודת החיבור הכי חזקה היא הפחד משיגעון. אני מאד אוהבת להיות בשליטה. אני לא לוקחת סמים, שותה במתינות ומפחדת מאוד לאבד את זה. לאורך כל החזרות אמרתי לעצמי: 'את חייבת להחזיק מעמד'. כל הזמן חשבתי שהכי אירוני יהיה אם בסוף ייכתב: 'השחקנית איבדה את שפיות דעתה במהלך החזרות'".

 

את מדברת בפתיחות על מערכת היחסים שלך עם זוגתך. זה אישיו מבחינתך?

 

"כשגדלתי אפילו לא ידעי שיש מילה כזו, לסבית. כשאת חיה בתחושה שאת שונה ותוך ידיעה שלא כולם מקבלים את זה, אני מניחה שזה הופך לאישיו. מילדות אמרתי שכשאגדל לא אסתיר את זה. אני לא עושה מזה אישיו אבל חשוב לי שזה יהיה שם. נראוּת חשובה כדי שיבינו שזה נורמלי. שוב אנחנו חוזרים למה בדיוק אומרת המילה הזו".

 

היא אוהבת את הריאליזם האכזרי כמעט שבמחזה. "אין פה פאתוס, זה החיים עצמם והם לא תמיד מושלמים או יפים וזה בסדר", היא אומרת. את צוות השחקנים בהצגה היא מגדירה כיחידת קומנדו. "אי אפשר היה לעשות את זה אחרת. בכל פעם שמישהו נשבר, האחרים היו שם כדי להרגיע. היתה לנו תחושה שיש רשת ביטחון. זה מרגיע לדעת שזה בסדר להלך גם במקומות לא בטוחים".

 

חששת מתגובות הקהל? 

 

"בטירוף. הקהל התרגל למחזות זמר קלילים שמתבססים על סלבס והחומר הזה בליגה אחרת לגמרי מכל הבחינות. זונדהיים כתב מוזיקה מורכבת, אבל במחזה הזה המוזיקה היא אתגר מטורף. גם התכנים מאתגרים אותנו ואת הקהל. אני סומכת על הקהל. הגיע הזמן להבין שלא חייבים להוריד רמה כדי לדבר לקהל ולגעת בו. עובדה".

 

רובינסון מאמינה שנקודות החיבור של הקהל הישראלי למחזה עמוקות אפילו יותר מאלה שיש לקהלים אחרים. "אבדן ושכול הם חלק מאד מהותי מהחברה הישראלית. יש לנו הרבה ילדים מתים וזה נוגע בנימים הכי דקים של הנפש. זה חלק מהתרבות שלנו. יש עצב כזה, ישראלי, מושרש שקיים גם במשפחה הזו", היא אומרת וחוזרת להדגיש: "צריך לתת יותר קרדיט לקהל, להשתדל לעשות את הכי טוב שאפשר, להיות אמיצים מספיק כדי לשבור קונבנציות ולכוון גבוה".

 

זה תפקיד שפותח דלתות?

 

"אני מאד מקווה. סיימתי את בית הספר למשחק לפני 11 שנה ואני עובדת במקצוע, אין לי תלונות, אבל הייתי רוצה תפקידים עם נפח ורבדים. אני רוצה תפקידים שינצלו את מה שיש בי ויאתגרו אותי. אני רוצה שיראו אותי. נשבר לי להתפשר".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ז'ראר אלון
איילת רובינסון, הראל סקעת. כמעט נורמלי
צילום: ז'ראר אלון
לאתר ההטבות
מומלצים