הקול שלא נשמע: על רדיפת הומואים בשואה
קשה להעריך כמה הומואים נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. חלק מהמקורות התחקו אחר כ-10,000 קורבנות ששמותיהם ידועים, ושעליהם קיים תיעוד מדויק. מקורות אחרים טוענים כי מדובר בהיקפים גדולים בהרבה, של כמה עשרות אלפי בני-אדם, שנאסרו בידי השלטון הנאצי ובחלקם הגדול קיפחו את חייהם יחד עם מיעוטים אחרים
"שני אנשי אס אס גררו איש צעיר למרכזו של המרובע. הוכיתי בחרדה כשזיהיתי שמדובר בג'ו, חברי האהוב אותו הכרתי לפני שנעצרתי על ידי הנאצים. הוא היה בסך הכל בן 18, ולא ידעתי שגם הוא הובא אל המחנה. האם הוא הגיע לפניי או אחריי? לא ראינו אחד את השני בימים שלפני תפיסתי על ידי הגסטאפו, ונחרדתי לראות אותו כעת במרכז המרובע, עיניו ריקות וכבויות, מלאות בדמעות וכאב.
"הרמקולים ניגנו בקול רם יצירה קלאסית, בעוד אנשי האס אס הפשיטו את ג'ו עד שהיה עירום ועריה, תוך כדי שהם מכים אותו במוט ברזל. אחר כך הם שיסו בו את הכלבים האכזריים שלהם. כלבי המשמר חתכו קודם כל את המפשעה והירך שלו, ואז טרפו אותו ממש לפנינו. זעקות הכאב שלו התעוותו והלכו והתגברו בגלל הכאב והפחד. משך כל הזמן הזה אנו עמדנו והתבוננו בזוועה, והתפללנו למותו המהיר של העלם הצעיר הזה" (פייר סלי, "הומוסקסואל מגורש").
הומוסקסואל מגורש
פתחתי בציטוט מזעזע מתוך ספרו של פייר סלי, "הומוסקסואל מגורש", המתעד את זיכרונותיו של המחבר ממלחמת העולם השנייה. זהו אחד הטקסטים הקשים ביותר לקריאה, שחושפים פן אחר של זוועות הנאצים: הרדיפה וההשמדה של הומוסקסואלים, יחד עם מיעוטים רבים אחרים שלא תאמו את האג'נדה הנאצית המחרידה ותורת הגזע שעל בסיסה ניתנה הלגיטימציה לביצוע פשעים נגד האנושות.
רק ב-20 השנים האחרונות זכה קולם של הומואים ניצולי שואה להישמע, אחרי עשורים ארוכים של שתיקה והכחשה. יש הקושרים את שתיקת הניצולים לסעיף 175 בחוק הגרמני, שעליו ביססו הנאצים את מעשי הזוועות שלהם בהומוסקסואלים, ושבוטל רק בשנת 1969. אות הקלון הזה, שבגינו נרדפו, נאסרו, עונו, הושפלו ונטבחו הומואים רבים בידי הנאצים, הוסר מספר החוקים, ואיתו גם קשר השתיקה שעד אז ריחף סביב הנושא כולו.
קשה להעריך במדויק כמה הומואים נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. חלק מהמקורות התחקו אחר כ-10,000 קורבנות מדויקים ששמותיהם ידועים, ושעליהם קיים תיעוד מדויק ובחלק מהמקרים אף מפורט. מקורות אחרים טוענים כי מדובר בהיקפים גדולים בהרבה, של כמה עשרות אלפי בני-אדם, שנאסרו בידי השלטון הנאצי ובחלקם הגדול קיפחו את חייהם יחד עם מיעוטים אחרים.
מספר טקסטים מכוננים נכתבו על השואה מנקודת מבטם של הומוסקסואלים, בראשם המחזה (ולאחריו גם הסרט) "עקומים", המחזה הנפלא "שעונים" וסרטי תעודה שהתחקו אחר הרדיפה הנאצית של הומואים, כמו "סעיף 175" ו-"משולש ורוד". מדובר בדוקומנטים מזעזעים, שחושפים שכבה נוספת ופחות מוכרת של זוועות הנאצים, כלפי מיעוטים מיניים שונים.
האנשים עם המשולשים הוורודים
"בחלונות הצטברה שכבה עבה של קרח. מדי לילה ערכו הנאצים בדיקות ומי שנמצא כשידיו מתחת לשמיכה או לבוש בתחתונים נלקח החוצה אל הקור המקפיא, שם שפכו עליו קערות של מים. הוא נשאר לעמוד בקיפאון למשך שעות ארוכות, ורק מעטים שרדו את 'הטיפול' הזה. נדיר היה למצוא מישהו שיצא מכך בחיים. חלק מאיתנו, שנשאו את המשולש הוורוד, נלקחו לניסויים רפואיים מחרידים. כמעט אף אחד לא חזר משם בחיים ומי שחזר נדמה כאילו איבד את אנושיותו מהזוועות ולא יכול היה אפילו לספר מה עבר".
כך כותב היינץ הגר, בספרו "האנשים עם המשולשים הוורודים". הגר היה ניצול שואה הומוסקסואל, שכתב בפירוט על חיי האסירים ההומואים במחנה הריכוז זכסנהאוזן. הגר מפרט את החוקים והכללים שהנהיגו אנשי האס אס במקום, ואת היחס הקשה אליו זכו 250 ההומואים בכל אחד מאגפי המחנה.
כך למשל, ערכו הנאצים "מסדרים" בהם בדקו כי האסירים ישנים בבגדיהם ואינם ערומים, ושידיהם נמצאות מעל השמיכות, במטרה למנוע מהאסירים ה"קווירים המטונפים" כהגדרתם, לאונן או לקיים יחסי מין. הגר מציין כי איש לא חשב אפילו על יחסי מין במצב הנוראי בו שהו כולם, אך הרדיפה הנאצית לא הפסיקה ומדי פעם הוענש מישהו כדי לשמש "דוגמה" לאסירים האחרים.
זהות כפולה
הזיכרונות האלו, האחרים, המודחקים, הנעלמים, מעלים אל הפרק שאלה שכל הומו יהודי מתמודד עמה: הפיצול, אולי אפילו הקונפליקט המוטמע בנפשנו בכל הקשור ליום השואה. מגיל צעיר מאוד אנו מחונכים לטקסים ולשידורי הטלוויזיה, הנושאים את הזיכרונות הכואבים והקשים של תקופת השואה, רדיפת והשמדת העם היהודי. אנו עומדים דום לזכר הקורבנות, מזילים דמעה עם השירים העצובים ברדיו, צופים במשדרים המזכירים את מה שאסור לנו לעולם לשכוח, את מה שלעולם עלינו לזכור ולהזכיר.
אך בעוד שיום השואה מציין חלק חשוב בזהות היהודית שלנו, הוא מזניח חלק אחר, שאף הוא חשוב וראוי לזיכרון והנצחה: הרדיפה וההשמדה של הומוסקסואלים, כמו גם לסביות וביסקסואלים. אמנם אין מדובר בתופעה הדומה להשמדת היהודים, אך בו בזמן היא ראויה וחשובה להנצחה, כחלק מהזהות שלנו כלהט"בים יהודים.
דרושה מסגרת הנצחה רשמית
בשנת 2007, בעודו מכהן כיו"ר יד ושם, אמר יוסף (טומי) לפיד כי על הקהילה הגאה ליזום הנצחה של הומואים ולסביות שנספו בתקופת הנאצים, כחלק ממאמצי הנצחה שמטרתם לזכור ולא לשכוח, להוסיף נדבך נוסף לדברי הימים של ההיסטוריה הגאה – החלקית ומקוטעת ממילא. מאז נעשו בארץ ניסיונות הנצחה שונים, אך אלו אף פעם לא היו חלק מהממסד, הם לא השתלבו באופן רשמי בטקסים מטעם המדינה ולא קיבלו מקום באבל היהודי הקולקטיבי.
גם בתוך הקהילה הגאה, יש מחלוקת בדבר ציון השמדת ההומואים במסגרת אירועי יום השואה הישראלי, או בנפרד ממנו, וקיימות דעות לכאן ולכאן בנוגע להפרדה או איחוד בין הנושאים. כך או כך, בדבר אחד אין ספק: למרות העדויות ולמרות העיסוק הגובר בנושא, אין עדיין מסגרת הנצחה רשמית, שרירה וקבועה, העוסקת בהנצחת הקורבנות ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים בידי הנאצים.
פייר סלי כתב: "כבר למעלה מחמישים שנה שסצנת הרצח של ג'ו מתנגנת בראשי שוב ושוב. עיניי נמלאו באימה, הדמעות לא הפסיקו לרדת. אני שוב מתפלל שהוא יאבד את הכרתו במהרה, שימות מהר ולא יסבול עוד מהכאב. לעולם לא אשכח את הרצח הברברי של ג'ו בן ה-18, רצח שאירע לנגד עיני, לנגד עיניהם של מאות עדי ראייה שעמדו וראו את אנשי האס. אס. רוצחים אותו בדם קר. כמו ג'ו היו רבים אחרים, אך מכולם זהו הזיכרון החזק ביותר שנצרב בי וממלא את שנתי בבעתה וייסורים גם היום".
לחיות כדי לספר
סבי וסבתי שרדו את מלחמת העולם השנייה והשואה. מכל בני משפחתם, הם היחידים שניצלו ונותרו בחיים. גדלתי על ברכי הזיכרונות הכואבים, הסיפורים הקשים והמחרידים על תקופת המחנות וההרג. צלקת הזיכרון והכאב טבועה בי והיא חלק בלתי-נפרד ממני. ככל שחולפות השנים ואני מתבגר והולך, חשוב לי יותר ויותר להיזכר ולחקור את הסיפור המכונן שעיצב את משפחתי ואותי, ובתוך הזיכרונות האלו נשזרים זיכרונות אחרים, שקטים ורחוקים, שמקורם בחלק ההומוסקסואלי שבזהותי.
בעיניי אין מדובר בקונפליקט או התנגשות, שני הצדדים הללו מתחברים לכדי הבנה עמוקה יותר, שלמה יותר, של זוועות הנאצים והטירוף המוחלט שאפיין את התקופה הזו, שהיא בעיניי בלתי-נתפסת, בלתי מובנת. בחיי אני משקף את שני הצדדים האלו – זיכרון שואת היהודים והשמדת ההומואים – המוכיחים לי את עוצמת הרוע האנושי ואינסופיותה של האכזריות, ובו בזמן מלמדים אותי שלמרות הכל, טמונה בתוכנו היכולת המופלאה, לפעמים אפילו בלתי-מוסברת ולא הגיונית, לשרוד, לשגשג ולחיות כדי לספר.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
