שתף קטע נבחר

הרדיקל המפונק

"אז למה אתם לא מפגינים במצרים? למה לא בסוריה? מה אתם רוצים מאיתנו?", שאלתי. השבדי הפסיק לחייך וענה לי בשיא הרצינות: "השתגעת? אלה מקומות מסוכנים ממש"

בשנה הראשונה לתואר עבדתי בבית קפה ירושלמי טיפוסי, "קפה בבוקר", המבורגר בצהריים ובירה בערב. הקירבה למלונות מרכז העיר הפכה אותו לפופולרי גם בקרב אותם פעילי שמאל מחו"ל שפוקדים דרך קבע את עיר הבירה. שוחחתי רבות עם אותם אנשים שמזמינים משקה אחרי עוד יום של הפגנות בשייח ג'ראח או בבילעין ונעלין. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מתחבט בשאלת השאלות: למה בכלל הם באים לפה? איך ילד בן 20 מדנמרק אורז תרמיל על הגב ואומר לאבא ואמא שהוא טס למזרח התיכון?

 

כתבת זרה מספרד, אחת שאוהבת מאוד יין אדום מתוצרת מקומית, סיפרה לי איך כל כתב בינלאומי חולם על הצבה בישראל. "זה גן עדן לכתבים זרים", הסבירה. "איפה עוד בעולם אתה יכול ללכת למסעדה בעיר כמו תל-אביב, לשתות משהו בדיזנגוף ואז ללכת לישון במלון טוב, כשכל מה שמפריד בינך ובין דיווח ישיר מ"שדה הקרב" הוא נסיעה של 45 דקות לשייח ג'ראח או לבילעין?".

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גיליתי את אמריקה, ואני חוזר לתמיד / גל בלנק

"סמים קלים". יש דבר כזה? / יאיר גלר

 

אכן, בישראל קיים דיסוננס שפיתחנו עם שנים של חיים על חרבנו. הדרום מופגז, מיליון איש יכולים לישון במקלטים, אבל במרחק של 15-20 ק"מ, עולם כמנהגו נוהג. הצלחנו ליצור מצב שבו בישראל הקטנה מתקיימים שני יקומים מקבילים. אותם פעילים זרים משתלבים בצורה מושלמת ביקום אחד מבין השניים - היקום הטוב, הנוח והשקט.

 

את הסיבה השנייה הסבירו לי שני פעילים שהתאהבו בשילוב של עראק ואשכולית אדומה שהגשתי להם על הבר. שאלתי קצת בתום לב וקצת בביקורת את השאלה שכולנו ממהרים לשלוף בכל פעם שאנחנו שומעים על עוד הפגנה של פעילים זרים: "אז למה אתם לא מפגינים במצרים? למה לא בסוריה? מה אתם רוצים מאיתנו?". השבדי הפסיק לחייך וענה לי בשיא הרצינות: "השתגעת? אלה מקומות מסוכנים ממש!".

 

ואז זה היכה בי. הם יודעים טוב מאוד שכאן לא יאונה להם כל רע. החשיפה הרבה לה זכתה התקרית בכביש הבקעה ומטר הגינויים על סגן אלוף שלום אייזנר מעידים על חריגותה. כשהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הוא לחטוף סטירה ממג"בניק, שאוטומטית תכתיר אותך כגיבור מלחמה בקרב חבריך, לא תניף איזה שלט? לא תזרוק איזו אבן? הרי במצרים או בסוריה היית הופך להיות אחת מאותן אלפי גופות שכולם כבר הפסיקו לספור. ברוסיה או בסין היית מוצא את עצמך יושב בכלא למשך שארית חייך אם היית מעז להרים יד על שוטר מקומי.

 

"אז רגע, אתה לא היית מגיע אם היית חושב שיש סיכוי שתיפגע?", שאלתי ברצינות. שוב גיחוך על פניו. "לא נראה לי", אמר, "אני אמנם רדיקלי, אבל מפונק", ושניהם פרצו בצחוק.

 

כך הבנתי שעבור רבים מהפעילים הזרים מדובר בסוג של משחק, שאנחנו משמשים בו הכלים. הם מגיעים מכל קצות העולם למדינה רחוקה שמעולם לא ביקרו בה. הם מתעמתים עם חיילים ושוטרים, חוסמים כבישים ומניפים שלטים. אבל, כל עוד יקבלו את הבירה שלהם בסוף הערב, כל עוד יוכלו להניח את ראשם בהוסטל ידידותי לתיירים, הם ימשיכו להגיע. הם מנצלים את התכונות שאנחנו הכי מתגאים בהן: את החופש, הדמוקרטיה והסובלנות.

 

הם מנצלים את המערכת שפיתחנו, זו שמאפשרת לנו להתנתק מהמציאות ולא לעצור את שגרת חיינו גם כשמסביבנו מתרחשת לחימה. אני מקווה שדווקא כאן, מעבר למסכי שטיפת המוח והשנאה, הם יוכלו למצוא את נקודת האור בקיומה של ישראל, ויבינו עד כמה שפר עליהם גורלם להיות "רדיקלים אבל מפונקים" פה אצלנו. אולי הם יקחו צעד אחורה, יירגעו עם ההפגנות ועם קריאות ה"Palestine will be free from the river to the sea", ויבינו שאם זה באמת יקרה ואם ישראל אכן תיעלם, לא יהיה להם לאן ללכת.

 

טל דרור, סטודנט שנה ב' ליחסים בינלאומיים ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
חסמו את כביש הבקעה. העימות עם הסמח"ט
צילום: סעד נג'ום
מנצלים את החופש הישראלי. טל דרור
מומלצים