הלב שלנו מת מזמן. הפכנו לחיות פורנוגרפיות

חוף בוגרשוב, חול המועד פסח. השעה אחת בצהריים ומישהו הדליק בדיוק פנס גדול ששפך אור על הריקבון המתקדם שבו שרויה החברה הישראלית. לא, אין לי כוח להיכנס לפרטי המקרה שפורסמו כבר באינספור כתבות, אין לי גם שום עניין להביע את עומק הזעזוע, ושלבי ההבחנות שעברתי ביני לביני, וביני לבין הסובבים אותי, עד שנותרה על "המסננת" בראשי מסקנה אחת ברורה: החברה שלנו חולה.

עוד בנושא:

פורנו - ממכר ומייצר השקפות מוטעות על נשים

הייתי איש עם חור במקום לב

חיזור ממוסחר: בתחבולות תעשה לך אהבה

האירוע המחריד סיפק מעין בדיקת סי.טי חברתית מפתיעה, שחשפה מומים קשים בלב ובראש של כל אחד מאתנו. ואולי כאשר מתגלה המחלה, עלינו לברך תחילה ולומר תודה, כי הנה, נפרשה לפנינו הזדמנות להתחיל לרפא את עצמנו, וממה שלמדתי בחיים, הזדמנויות צריך לנצל עד תום, אחרת - מצטערים.

תורת האבולוציה לאחור

למען הסר ספק, לא בבחורה ולא בנערים עסקינן, אם כי המצב בו חבורת נערים מרשה לעצמה לקיים יחסי מין כמו חבורת שימפנזים עם בחורה שתויה, אל מול קהל צופים ענק, שלא יצאו למועדון חשפנות חשוך וקריפי, אלא לחוף הים - כבר מעידה שאימצנו לעצמנו כמה מנהגים שהיו מביישים את איש המערות. ואני לתומי חשבתי שהתקדמנו קצת במהלך השנים.

אולי כאימא, עיקר הכאב שלי הוא על עצם העובדה שאני, כמוכם, ניזונה וקשורה לחברה שבה אינספור אנשים שוהים בחוף, ביניהם משפחות עם ילדים קטנים, וכנראה מופע האימים נראה להם סביר בהחלט לנפשם העדינה של ילדיהם הצעירים.

אולי חשבו כי מדובר בתוכן מזין, שיתויק בראשם לשארית החיים, דוגמה מצוינת שיוכלו לאמץ לחיקם להגדרה: מהו גבר ומהי אשה. מה גם שהאדישות המופגנת מעידה על סף גירוי גבוה מאוד, עד כדי אוטיסטי, שאולי דורש שאיש את אחיו יבשל ויאכל לנגד עינינו, כדי שיותר מאדם או שניים יואילו בטובם להוציא את הנייד ולחייג שלוש ספרות מסכנות.

אם את לא ערומה - את לא קיימת

מירב מיכאלי, בטור שפרסמה ב"הארץ", היטיבה לתאר את שלל העיוותים שהמדיה מייצרת, עיוותים שהפכו אותנו לחבורת קופים שכזו. אם אסכם את דבריה - עולם הפרסום, התכנים הפופולאריים בטלוויזיה, הדמויות שאנחנו מחקים – כל אלו בישלו אותנו טוב-טוב, עד שהפכנו לחברה שהסלוגן המרכזי שלה, הוא: "אם את לא ערומה, את לא קיימת" ו-"אם אתה לא דופק וזורק, אתה לא גבר".

מכמות התגובות ותוכנן, ומכמות השיתופים החריגה שקיבל הטור שלה, ניתן להסיק שהרבה אנשים כבר בשלים לפקוח עיניים, ולבדוק במה מאכילים אותנו. כנראה שלאחר המקרה נעשינו מבוהלים. מבוהלים מהמדיה שהפכה את כולנו למציצנים מהסוג הנחות ביותר, לאטומי לב ולשטופי מוח שהתנתקו מהחלק האנושי, מאהבת האדם הבסיסית ביותר שאמורה לפעום בנו, נוכח מצוקתו של אדם אחר.

ואיך לא? הפכנו לחיות פורנוגרפיות מהלכות על שתיים, שבמקום להתפתח לעבר איזו מטרה נעלה, ירדנו לקהות חושים ולתכלית חיים שכל כולה מימוש האינסטינקט הבסיסי ביותר: מין, ורצוי בפרהסיה, תוך כדי השפלה של מישהו, אחרת זה לא מספיק מרשים.

איפה הלב?

כמו מרבית בני האדם, גם אני מאמינה שמין זה דבר יפה וטוב, השאלה היא איך יתכן שאין בתוכנו שום הבחנה שילדים לא אמורים להיות חשופים לזה, שזה לא בסדר כאשר זה נעשה כאקט המוני באמצע החוף, ושזה ממש לא בסדר כאשר זה נעשה עם הרבה בחורים ואשה אחת אומללה, שתקרא לעצמה 'נערת ליווי' או מה שהיא לא רוצה. איפה הלב שלנו היה?

אני חושבת שהלב שלנו מת מזמן. הוא נתון לגחמותיהן של אותם אנשים "חזקים" שמובילים את דעת החברה וקובעים מה נאהב, מה נרצה, מה נשמע, מה נאכל, עם מי נצא, מה נקדש ואת מה נגנה. וכך אנו מובלים ע"י אותם יצרני דעת קהל, מטה-מטה אל שאול הקופים. כי מה יותר פשוט מלשלוט ככה בהמונים?

ככה אנחנו נצרוך, נקנה, נצבור, נמלא את הבית בכל הזבל שהם יחליטו למכור לנו, ולא מדובר רק בקניה של חפצים, אלא על קניה של ערכים, קניה של תפישה, קניה של יחסים חברתיים, קניה של ערך עצמי מעוות לחלוטין. אנחנו רוצים, מה שהם רוצים שאנחנו נרצה.

יש מי שלוחץ לנו הכפתורים. מישהו אמר פרסומות שנדחפות לנו לעיניים כל שניה, שורפות לנו את הזמן, משתלטות לנו על המודע והתת המודע, וממשיכות לפעול בתוכנו, לגמרי מבלי שנשים לב לזה, במשך כל יתר שעות היממה?

בקיצור, הלב שלנו משועבד, ולכן מתבקש שלא יהיה לו אכפת מכל מה שקורה סביבו, אלא רק ממה שיאמרו לו לעשות "המשפיעים בחברה". ולזה יש לנו אינספור תירוצים: מאפקט המתבונן מהצד ועד "למה לי להכניס ראש בריא למיטה חולה?". אבל מה היה קורה אם זו הייתה אחותי, או אפילו איזו קרובת משפחה רחוקה? האם לא הייתי מנסה קצת יותר להושיט לה עזרה?

באנו חושך לגרש

בשביל הדור הבא שגדל כאן בין 'ריאליטי' אחת לשנייה, אני יכולה רק לקוות שנראה במקרה הזה אלומת אור חדה שתאיר לנו את החושך שבפנים. ובמקום למהר לעצום את עינינו שוב, דווקא ניתן זה לזו לגיטימציה לפקוח אותן, ונעזור זו לזה להוציא את הפקקים מהאוזניים.

אם כל אחד רק ישים לב למה הוא רואה, מה המסר שעובר לו מזה, מה הוא שומע, מי החברים שלו (ואומר לכם מי הוא), ואילו דעות, מחשבות ורצונות הם מעבירים לו, זה כבר יניע את תחילתו של השינוי החברתי, ואז אולי לא נצטרך להגיע למדרגה יותר נמוכה כדי להתחיל לעלות ממנה, כי הרי בסוף נעלה. לא תהיה לנו ברירה.

• כדי להיות מעודכנים בכל מה שקורה בערוץ יחסים - בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק  
  

שלי פרץ היא שחקנית, תסריטאית ואימא, פעילה בתנועת הערבות.