שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: נועם מושקוביץ וגיל יוחנן
    רעות
    הוא לא חשב, הוא פשוט עשה. הוא נפל תוך חילוץ לוחמיו תחת אש. מבחינתנו זו גבורה, מורן לא היה חושב שהוא גיבור. מבחינתו זה הסטנדרט. 8 שנים למותו של לוחם השייטת, מורן ורדי

    כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו עומדים בסטנדרטים של עצמנו.

     

    בחברה שלנו, שגדלה והתפתחה על ברכי האתוס של ציונות, אלטרואיזם ואחוות לוחמים, כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו טופח לעצמו על השכם מדי פעם, לנוכח איזו ידיעה בעיתון או איזשהו אירוע שמובא לידיעתו המציג את המציאות כפי שהיא, כשהוא אומר לעצמו: "אני הייתי נוהג אחרת. אני הייתי אומר את האמת. אני הייתי רץ לעזור לו. אני הייתי עומד לצדו.." האומנם? קל לנו מאוד להרגיש טוב עם עצמנו כשאנחנו חושבים שהיינו עושים את הדבר הנכון, אך המציאות היא שישנו מרחק גדול בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לבין מי שאנחנו באמת. סדר העדיפויות שלנו משתנה באופן פלאי כשאנחנו נאלצים לשלם מחיר אישי על מה שאנחנו מאמינים בו, או לפחות חושבים כך.

     

    טור זה נכתב בהמשך לטור לזכרו של ניר קריצ'מן שפורסם כאן אשתקד

     

    אדם בלי מסכות. מורן ורדי
    אדם בלי מסכות. מורן ורדי

     

    מדי פעם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: כמה פעמים, כאשר אמונותינו וערכינו עמדו למבחן, באמת עמדנו בו?

     

    מורן ורדי לא הכביר במילים ולא היו לו מסכות. מבין מכלול התכונות שלו זו הייתה התכונה שלמדתי לאהוב ולהעריך, ולדעתי זו גם התכונה הממחישה את ערך הרעות בצורה הטובה ביותר. לפני זמן מה נתקלתי בציטוט של אריסטו והוא נחרט בזיכרוני והעסיק את מחשבותיי, אמיתי וישיר ועומד במבחן הזמן: "חבר של כולם הוא חבר של אף אחד". מורן לא היה חבר של כולם, יכולת לדעת ישר את מי הוא אוהב ואת מי לא, למי הוא מתחבר ואל מי הוא נפתח. נדרשה מידה רבה של התאמה בין השקפותיו של מורן לבין הסובבים אותו וזה לא בא בקלות. אולם מרגע שנוצר אמון הדדי, מחויבותו של מורן לחבריו הייתה מוחלטת ובלתי מעורערת.

     

    לא ציפה מחבריו דבר שלא דרש מעצמו
    לא ציפה מחבריו דבר שלא דרש מעצמו

      

    בתוך ההוויה של לחימה, נהוג לומר שקשה להעמיד פנים. או שיש לך או שאין לך את זה, ואין הזדמנות שנייה. לחמתי לצדו של מורן פעמים רבות תחת אש. כיום אני יודע להגיד שהאמון ההדדי בינינו היה שם כמעט מההתחלה.

     

    המציאות ההפכפכה של הקרב מזמנת לך הרבה פעמים מקרים ותגובות ומצבים לא צפויים. בתוך כל זה, תחושת המסוגלות שלך היא אחת החשובות והדומיננטיות במהלך פעילות. היא כלי חשוב להתמודדות עם המשימה שעומדת לפניך, חשוב כל כך עד שאתה מוצא את עצמך יוצא לחלוטין מאיזון ברגע שהיא נלקחת ממך בבת אחת: רגע אחד אני עומד על הרגליים, משיב באש, מודע לסביבה ולחבריי לצוות. שנייה לאחר מכן יש פיצוץ, אני חוטף מכה חזקה ונופל. אני שוכב על הגב, האוזניים מצלצלות, כאב חד וחום מתפשט לי בכל הראש והגוף. מנסה לפתוח עיניים, אבל לא מצליח לראות שום דבר. ברקע קולות ירי עמומים שחודרים מבעד למסך בלתי נראה... חוסר אונים. ואז יש ידיים שתופסות אותי וגוררות אותי הצדה. אני מכיר כבר את המגע ואת האחיזה שלהן, ויודע שזה מורן לפני שהוא בכלל פותח את הפה. בהמשך מגיע הקול, באותו חיתוך דיבור והנגנה שאני מכיר בעל פה: "מה קורה?.. אתה שומע אותי?.. הכול יהיה בסדר, אני מוציא אותך מפה תוך שנייה..." בתוך כל הטשטוש שאתה חווה באותו רגע, זה הדבר הוודאי היחיד והעוגן שלך.

     

    הוא היה העוגן שלי. מורן ורדי בזמן שירותו הצבאי
    הוא היה העוגן שלי. מורן ורדי בזמן שירותו הצבאי

     

    מורן ורדי ואחותו הקטנה, תומי
    מורן ורדי ואחותו הקטנה, תומי

     

    מדברים הרבה על רעות. למעטים ניתנת ההזדמנות לחוות את עוצמתה על בשרם - זו מחויבות הדדית טהורה וחפה מאינטרסים, ואלה שחוו אותה ינצרו זאת לנצח בלבם.

     

    לפני שלושה חודשים עמדתי באזכרה של ניר קריצ'מן ודיברתי, כמו שאני מדבר כיום, באותו מעמד בדיוק. אני מודה שהמעמד הזה לא קל לי, לחפור ולהוציא את הדברים החוצה בפורום כזה. הצורך האינסטינקטיבי הוא לדבר על כמה חזק ואמיץ וטוב לב מורן היה, ועם כל זאת, אני חושב שבהקשר של מורן, מעולם לא היה לאיש מהסובבים אותו ספק בקשר לתכונותיו ומעלותיו, מאחר ובתוך התבנית של ההספד לקצין הלוחם והערכי, מורן מתאים פיקס.

     

    מימין לשמאל: מורן ורדי ז"ל וניר קריצ'מן ז"ל. היו ראויים זה לזה
    מימין לשמאל: מורן ורדי ז"ל וניר קריצ'מן ז"ל. היו ראויים זה לזה

     

    ניר ומורן לא היו חברים במקרה: הם חלקו תודעה ואמונה משותפות ועמדו זה לצד זה לכל אורך הדרך. בראייה לאחור הם הרוויחו זה את זה ביושר והיו ראויים לכך.

    הספד, פרק 1
    ניר הוא הקו האדום שלי / רן, לוחם שייטת
    ניר היה בחור מצוין, ואמירתו רלוונטית לכל תחומי חיינו: תהיה אדם, תהיה טוב. הספד של חבר, עם מסר לכולנו במלאת 9 שנים למותו של לוחם השייטת רב-סמל ניר קריצ'מן ז"ל
    לכתבה המלאה

     

    דיברתי גם על אינטימיות - אותה הרגשה שבאופן אישי לי היה הכי קשה איתה, ושאיתה לא ידעתי איך להתמודד. ברוב המכריע של המקרים הייתי דוחק את זה לאיזושהי פינה בלב כשהייתי מתחיל להרגיש את המבוכה מטפסת לי במעלה הגרון. כיום אני יודע להגיד שבהקשר של מורן ושל ניר, אינטימיות ורעות הן מילים חופפות, סיבה ותוצאה, ואינן יכולות להתקיים זו ללא זו.

     

    התכונה האופיינית ביותר של אינטימיות היא שהיא אינה נוצרת בין אנשים אם אין לה בסיס אמיתי, ממש כמו רעות. אני לא יכול להגיד שחוויתי את אותה אינטימיות בהזדמנויות רבות במהלך חיי, ואני חושב שבדיעבד, אף אחד מאיתנו מעולם לא הרגיש עם זה בנוח. אבל היא הייתה שם ולמדנו להשלים איתה - אפילו שזה דרש מאיתנו לוותר על חלק מהגאווה שלנו. כי זה מה שאתה עושה בשביל חברים.

     

    כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו עומדים בסטנדרטים של עצמנו.

     

    מורן לא חשב, הוא פשוט עשה. הראשון לשים לב, הראשון לקחת אחריות, הראשון לבוא לעזרה. נסיבות נפילתו תוך סיוע בחילוץ לוחמיו הפצועים רק ממחישות זאת. מבחינתנו זו גבורה, ואני מאמין שההבדל טמון בכך שמורן לא היה חושב על עצמו כגיבור. מבחינתו זה היה הסטנדרט.

     

    אמת, יושר ויושרה. מורן ורדי בצילום ביתי, שנה לפני שנפל
    אמת, יושר ויושרה. מורן ורדי בצילום ביתי, שנה לפני שנפל

     

    ברגע שחדרת את הקליפה של מורן, נחשפת לצדדים נוספים בו שגרמו לך לראות את האדם השלם שבו. בהתחלה זה קצת הפתיע אותי, אבל מתברר שכולנו בני אדם. אחד הסופרים האהובים עליי הוא ארנסט המינגווי, במידה רבה כי בכתיבתו ובאישיותו הנשקפת מספריו ומגיבוריהם אני מוצא שפה משותפת עם תחושותיי, וגם את אותן תכונות שאהבתי והערכתי אצל מורן: העמידה על שלו, האהבה למשפחה, היכולת לראות את האמת באנשים, ההערכה לטבע, היכולת להיראות בלתי נגיש (מין שחצנות מדומה למראית עין, כחלק ממנגנון ההגנה שלו), הצורך בעשייה, נחישות ורגישות.

     

    אחד הספרים שנמצאים באופן קבוע על השולחן שלי הוא "איים בזרם", וכשאני קורא בו מדי פעם, ממש כמו בשיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" של מאיר אריאל, אני מוצא את דרכי מבעד לנבכי העלילה לאמת התודעתית של תומס האדסון גיבור הספר, ולחפיפה ליושרה האישית של מורן - הוא לא ציפה מחבריו שום דבר שהוא לא דרש מעצמו, וכתזכורת אישית לי, אני שואל את עצמי מדי פעם אם הייתי ראוי לאמונו.

     

    עם כל זאת ובעיקר בתקופה האחרונה, אני מוצא את עצמי נדרש לקבל החלטות על מה לעשות בהמשך הדרך. המחשבות על ניר ומורן הן חלק בלתי נפרד בדילמות האישיות שלי, ואני מאחל לעצמי שאדע להיות נאמן לעצמי ולהם בהחלטותיי העתידיות. כל אחד מהחברים שאינם מוציא ממך משהו שהיה חבוי בפנים ואתה לוקח איתך הלאה. רעות אמיתית, כך מתברר לי עם הזמן, מלווה אותך גם לאחר לכתו של אדם.

     

    מקווה להיות נאמן למורן בהחלטותיי העתידיות
    מקווה להיות נאמן למורן בהחלטותיי העתידיות

     

    מילות סיום

    רן, כותב הטור, הוא קצין, לוחם ומפקד צוות בשייטת 13.

     

    ניר קריצ'מן ז"ל, מורן ורדי ז"ל ורן היו חברים. לאחר ההיתקלות שבה נהרג ניר (ושמורן ורן השתתפו בה), קיבל מורן החלטה להמשיך את דרכו של ניר ולמרות שהיה לקראת סוף שירות הקבע שלו, החליט לצאת לקורס קצינים במטרה להפוך למפקד צוות בשייטת. מורן נהרג ביולי 2004 כשפיקד על צוותו במבצע נגד מפקדי החזית העממית בשכם, תוך שחילץ שניים מלוחמיו שנפצעו במהלך הקרב. על תפקודו באירוע, קיבל את צל"ש מפקד חיל הים (בתמונה בצד). הרשימה הזו נכתבה ליום השנה ה-7 לנפילתו של מורן, לבקשת אביו, דב ורדי, שביקש להביא לידי ביטוי את ערך הרעות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רעות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    למדתי לאהוב ולהעריך. מורן ורדי ז"ל
    האהבה למשפחה. עם האחות הקטנה
    צל"ש לאחר מותו
    מומלצים