יקח זמן עד שהקהילה הגאה תכריז על עצמאות
"כנסת ישראל עדיין מתעלמת מהקהילה באופן בוטה. היא אינה מקדמת חקיקה שוויונית ואינה פועלת למען קידום זכויות הקהילה". אז מה בכל זאת השגנו עד כה?
יום העצמאות הגיע, וכמדי שנה אלפי דגלים בכחול ולבן מקשטים את מרבית ארצנו היפה. מדינת ישראל חוגגת 64 שנים לקיומה, וזאת למרות האיומים הבלתי פוסקים המרחפים מעליה. נראה כי נגד כל הסיכויים הצלחנו, דבר הגורם לי לחשוב גם על הקהילה שלי, זאת הנלחמת בכל העולם וגם כאן, בארצנו הקטנטונת. הקהילה הגאה בישראל דורשת שוויון, מתחננת לסובלנות ומקווה כי יום אחד תוכל גם היא, להניף דגל ולדעת כי אנחנו הגאים כבר בעלי זכויות מלאות.
עוד בנושא:
יש לי חלום על עולם נטול הומופוביה
הארץ בוערת מההבנה שכל מאבקינו קשורים
במדינת ישראל חיים, בדיוק כמוני, אלפי הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטראנסג'נדרים. בזמנים אלו, בהם נראה כי כולם מוצאים סיבה להפגין, אני נזכר שאת המלחמה שלנו אנחנו מקיימים יום-יום, שנה-שנה, עשור אחר עשור. הרבה קרה בדרך הזאת, בה אנחנו צועדים. הצלחנו להתקדם מחשכה מוחלטת אל עבר מעט אור, אבל עדיין נראה כי קצה המנהרה עוד רחוק מאיתנו ויעדים רבים טרם נכבשו.
כל הארץ דגלים דגלים
"בכדי שהקהילה בישראל תוכל 'להכריז על עצמאות', יש לנו עוד דרך ארוכה ועבודה רבה", אומר אימרי קלמן, המתפקד כאחראי על הקמפיין של מצעד הגאווה השנה. התחום עליו הוא ממונה כולל קריאייטיב, עיצוב והפקה, וקשה שלא להבחין ברוחו האישית המתנוססת ומייצגת את כולנו.
המודעות אותה מפגין קלמן בנוגע לסטטוס העכשווי של הקהילה לא מונעת ממנו לשמור על אופטימיות ורוח קרב, לעבר מציאות טובה יותר. אם בשנה שעברה הקמפיין הציבורי (שכבר אז היה באחריותו), דאג להציג את אופייה הרבגוני של הקהילה, הפעם הכיוון הוא אחר.
"כל הארץ דגלים דגלים", הוא הסלוגן שנבחר, במטרה להקביל את אירועי הגאווה ליום העצמאות של מדינת ישראל. קלמן מספר כי הרעיון, שעלה בשיחה עם מתנדבים, ראשי ארגונים ואנשי לילה מהקהילה הגאה, נובע מההקבלה שבין יום העצמאות ליום הגאווה, שני ימי חג שבמרכזם עומד לו הדגל כמוטיב עיקרי. "שני הימים הללו הם חגיגה של הישגים והתקדמות, תוך זיכרון והצהרה על המשך צעידה בדרך להישגים נוספים", הוא מסביר.
קיום הריאיון איתו ותיאומו לא היו פשוטים. אימרי קלמן, רק בן 26 וכבר סוחף על כתפיו הצעירות לא מעט אחריות וכבוד מקהילה שלמה. מלבד עיסוקו הבלתי פוסק בימים האחרונים על ההכנות עבור אירועי הגאווה, קלמן הוא גם שותף ומקים בר הגייז התל אביבי – 'שפגאט', חצי מצמד ליין המסיבות לגייז – 'דרעק', פרילנסר בעיצוב גרפי, קריאייטיב ומיתוג (בעיקר עבור הקהילה הגאה), ומתנדב בארגון הנוער הגאה כרכז אזור הירקון.
הצלחתם לנשום בין שלל העיסוקים של העלם הצעיר? אז רגע, יש עוד. בנוסף, כבר שנה שהוא מתחזק זוגיות אוהבת עם בן זוגו, רועי. "אנחנו בדיוק נמצאים בשלב השיחות הראשונות על מגורים משותפים," הוא חושף. "עוד לא ברור בדיוק מה יקרה ומתי, אבל אנחנו יודעים שזאת רק ההתחלה".
על הסלוגן שעיצב הוא אומר כי מדובר ב-Wishful Thinking, מעין דמיון בורא מציאות. לדבריו: "בכל רחבי הארץ יחגגו את אירועי הגאווה ויתלו את הדגלים, ממש כמו את אירועי יום העצמאות". התכנון המיועד השנה הוא לשים פחות דגש על תל אביב, ולצרף למפה הגאה גם את שאר ערי הארץ.
"אמנם מצעד הגאווה בתל אביב הוא הגדול והמרכזי שבין המצעדים", אומר קלמן, "אך המציאות הלהט"בית קיימת בכל רחבי הארץ". אל התמונה הרשמית, שכבר פורסמה, הוא מספר כי יצטרפו נוספות בקרוב. אלו יתארו רגעים מוכרים מהמציאות הישראלית, כאשר במרכזן דמויות להט"ביות המשתלבות בהן ויוצקות משמעות חדשה. בנוסף תתקיים הפצה של דגלי גאווה בכל הארץ, ויוקלט המנון מיוחד עבור האירועים בת"א.
מדד ההצלחה
אז איך קרה בעצם שמצעד הגאווה הרשמי של ישראל התפתח כל כך מאז תחילתו בשלהי שנות ה-90, הפך למתוכנן ביותר, מושקע, גדול בממדיו, ועדיין הצורך בו הוא כה חיוני? נראה כי אם נביט בקהילה ע"פ הסטנדרטים הדרושים לעצמאותה, הצלחנו יותר במישור החברתי מאשר בחוקתי והחינוכי.
"כנסת ישראל עדיין מתעלמת מהקהילה באופן בוטה," אומר קלמן. "היא אינה מקדמת חקיקה שוויונית ואינה פועלת למען קידום זכויות הקהילה, והייצוג של הקהילה הגאה בה אינו הולם". כפתרון לכך הוא מציע שנמשיך לזקוף ראש ולהילחם בתופעות של אפליה וגזענות, גם כאלו שלא מופנים נגדנו.
"יש להצטרף למאבקיהן של קהילות מיעוט אחרות ולחזק אותן בכדי ליצור חזית מאוחדת של מאבק למען אותה מטרה – שוויון", הוא מסביר ומוסיף: "בישראל של 2012 המילה 'הומו' היא עדיין קללה ברוב בתי הספר והרחובות, והמערכת אינה עוסקת במיגור התופעה ובחינוך לפתיחות ולפלורליזם". לדבריו, חברי הקהילה עדיין חווים אלימות ואפליה בארץ.
לקראת סיום ההידברות בינינו, אני שואל אותו מה היה משיב לחברי הקהילה שטוענים כי כבר אין צורך במצעדי גאווה, וכי עלינו לאחד כוחות אל מול מטרות והישגים בדרכים אחרות. קלמן לא מהסס ואומר: "הצורך במצעדי הגאווה הוא אקוטי. הקהילה נמצאת עדיין בתחילת הדרך והחשיבות של אירוע עירוני בסדר גודל של 100 אלף משתתפים הינו הכרחי כדי להזכיר את גודלנו, עוצמתנו, ובכדי להגביר את קול הקריאה שלנו".
בין אם אתם מסכימים ובין אם אתם מעדיפים לוותר על החגיגות, חשוב לזכור כי עדיין נותר לקהילה הגאה לא מעט לעשות בכדי להגיע לאותה עצמאות מיוחלת, כדי שיגיע היום ומצעד הגאווה יהווה אך ורק חגיגה, ולא מלחמה בלתי פוסקת בדרך הארוכה לשוויון. הדלת כבר נפרצה עבורנו על ידי אקטיביסטים מהדורות הקודמים, עכשיו הכוח בידינו והשאלה היחידה שנותרה, היא כיצד אנחנו בוחרים להשתמש בו.
יום העצמאות ה-64 של המדינה הגיע, ומדהים אותי לראות כיצד פיסת בד המחוברת למוט יכולה לסמל כל כך הרבה. אני רק מקווה שבעתיד הקרוב אוכל להביט בדגל הגאווה ולדעת כי גם אנחנו, האזרחים הגאים של ישראל, זוכים למלוא הזכויות המגיעות לנו. אחרי הכול, זאת גם המדינה שלנו.
לכל הכתבות, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
