דרוזית רופאה, עו"ד וטייסת: בשמיים לא נלחמים

"פעם היה לי הרבה יותר זמן וכוח לטוס. אבל כיוון שאני עובדת בשישה מקומות, אני מאוד לחוצה וטסה פחות. בכל מקרה יותר טוב להיות באוויר. לא צריך להילחם על כל דבר", כך לדברי ד"ר ענאן פלאח, שמגדירה עצמה "ערבייה-דרוזית-ישראלית", רופאת שיניים ועורכת דין במקצועה, וטייסת בשעות הפנאי.

כתבות נוספות בערוץ החדשות

"שב בשקט": סבתא הצליחה ללכוד גנב בביתה

מנהיג הימין הקיצוני ביוון: 'לא היו משרפות בשואה'

על לימודי רפואת השיניים סיפרה פלאח, תושבת עכו, כי לא היה קל לשכנע את הסובבים אותה בכיוון המקצועי שבחרה. "בקושי שכנעתי את כולם שאלמד את המקצוע. היה קשה לקבל את הרעיון, בגלל הגבלת הנשים אצלנו בעדה בזמנו. אבא שלי פחד עליי, אבל היום הוא מפרגן לי מאוד. אימא שלי תמיד פרגנה. אחרי המאבק שלי סיימתי את הלימודים והפכתי לרופאת השיניים הראשונה בעדה הדרוזית". כיום היא מפקחת על מרפאות שיניים במגזר הערבי מטעם משרד הבריאות.

אביה נולד בכפר סמיע ואמה בראמה. הם התחתנו ועברו לעכו, שם גם נולדו ששת אחיה ואחיותיה. לדבריה, "אנו המשפחה הדרוזית היחידה בעכו". בשנות ה-90 התחתנה, והיא אם לבן 16.

המקצוע היוקרתי לא גרם לה לשקוט על השמרים. גם האווירה המקפחת והמפלה שעם מגבלותיה נאלצה להתמודד, גרמה לה לפעול בדרכים לא שגרתיות. "החברה שלנו נחשבת שוביניסטית, אבל כאשה אני מאמינה בשוויון. זאת מילה שקשה לקבל אותה, אבל צריך להתעקש עליה. לא קל להתקדם בחיים ולסלול דרך בחברה שמאמינה שתפקיד האשה הוא ללדת, לגדל ילדים ולהיות במטבח. אבל היום אשה היא הרבה יותר מזה".

לנהוג בשמיים. ענאן פלאח במטוס(צילום רפרודוקציה: אבישג שאר-ישוב)

כדי להוכיח את דבריה היא בחרה בדרך מקורית. "בעבר פרסם ראש העדה הדרוזית מנשר שאוסר על האישה הדרוזית לנהוג במכונית. חשבתי שאם אי אפשר לנהוג על האדמה, ניתן לנהוג בשמיים. כך החלטתי ללמוד טיס". את רשיון הטיסה שלה הוציאה ב-2001. "פעם היה לי הרבה יותר זמן וכוח לטוס. הגעתי לבאר שבע, לראש פינה וגם לקפריסין. אבל כיוון שאני עובדת בשישה מקומות, אני מאוד לחוצה וטסה פחות. בכל מקרה יותר טוב להיות באוויר. אני מרגישה שאני יותר חופשייה, לא צריך להילחם על כל דבר. הכול נראה יותר יפה, שקט וכיף".

חגיגה חדשה בזכות החוק הישראלי

לדבריה של פלאח, "המצחיק הוא שעקרונות העדה והדת שלנו מקנים שוויון בין גבר לאשה, גם מבחינת ירושה, זכויות וחובות. אשה דרוזית יכולה ללכת לבית הדין השרעי, המקביל לזה הרבני, ולבקש גט מבעלה מבלי שהוא יגרש אותה. אבל בסופו של דבר מה שנאמר בדת לא מתבטא בתרבות ובמנהגים. להיפך". 

אך פלאח לא מפסיקה לשאוף קדימה. היא עדיין חולמת להיות שופטת. "אחרי שלמדתי משפטים, הייתה לי כוונה להיכנס לבית הדין השרעי. הרי הדת במקור שוויונית. לא רק לגבר מותר להיות שופט. לא מזמן היה מכרז לתפקיד קאדי שרעי, והגעתי למיון של 17 המועמדים האחרונים. אני לא רוצה להגיד שניסו לחבל במהלך או להפעיל לחץ, אבל לאשה אצלנו אסור להיות שופטת בבית דין דתי. היא גם אמורה להיות דתייה, ואני לא דתייה בכלל. אני גם טיפה בלונדינית, לכן קשה היה לקבל אותי בתור שופטת". בכל זאת, היא מתקוממת נגד העובדה ש"כל מי שעובדים בבית המשפט הם רק גברים. אבל כל הדברים שלא האמנו שישתנו - משתנים בזכות החוק הישראלי. יש חגיגה חדשה", אמרה.

סיימה לימודי רפואת שיניים בירושלים(צילום: אבישג שאר-ישוב)

"האשה הדרוזית הייתה כמעט נטולת זכויות, אבל לאט לאט היא מקבלת אותן. עדיין יש לנו על מה להילחם בשיניים מול השייחים. כי בדרך כלל אין הפרדה מוחלטת בין דת לחיים. הדתיים מחליטים, והחילונים חייבים לבצע. למשל, בת לאם דתייה לא יכולה להשתתף בכל מיני מסיבות בגלל התנאים שהם מציבים, תנאים שכופים על הבנות באמצעות אמהותיהן".

היא סיפרה גם על כך שמנעו מנשים ללמוד באוניברסיטה, "שזה חלום של כל אשה. אבל היום המצב שונה. רואים שהבנות לומדות יותר מהגברים". לדבריה בהחלט ניכר כיום שינוי בעדה. עד לפני שנים ספורות עדיין לא הורשו נשות העדה לצאת לעבודה ולנהל חיים רגילים. "הבנות מודרניות, כולן לומדות גם נהיגה וגם כיצד להשתחרר".

אבא גאה בי

כשהיא נשאלת שאלות שמפנים לנשים מצליחות, אודות שילוב חיי המשפחה והעבודה, היא משיבה: "אני משתדלת לשבת עם בני שעתיים ביום, ואחר כך הולכת למרפאה או לעבודה אחרת. עם ההורים אני נפגשת פעם בשבוע ותמיד אנחנו מטיילים יחד". על עצמה העידה: "פעם הייתי יותר חברה'מנית, היום פחות. הכול בא על חשבון זמני האישי". את הדחף להתקדם היא משתדלת לשמר: "אני לא מסתכלת על הקנאה. אני מתמקדת באנרגיה חיובית. לא מעניין אותי מה אחרים חושבים. במקום זה עדיף להתקדם".

בנוסף לשלל עיסוקיה, פלאח שופטת בתחרות מלכות היופי שמארגן עיתון אל-סנארה. אין בכך סתירה מבחינתה לשום תורה פמיניסטית. "אני בעד שאשה תשתתף בתחרות מלכות יופי. הרי אם הייתי מתנגדת לרעיון לא הייתי שופטת. הרעיון הוא שאשה תוכל להביע את עצמה בכל מקום שבו היא מעוניינת לעשות זאת. אם החברה לא מקבלת זאת, זה כיוון שהחברה

כמעט לא מקבלת שום דבר". בתחרות היא משתדלת להדגיש גם ממדים אחרים. "אני שופטת לפי האופי והיופי. אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם. לדעתי האופי יותר חשוב, כי אם אשה רוצה לייצג את החברה הערבית, עליה להיות חזקה, להתמקד בתוכן ובמה שיש לה להגיד".

את ההשראה היא סופגת ממקורות מגוונים: "אני תמיד מזכירה את העיתונאית שרצתה ללבוש מכנסיים ואז תלו אותה, אבל בזכותה היום כולנו לובשות מכנסיים". ולמרות כל ההישגים, לא שוכחת גם את התגובות של המקורבים לה ביותר: "חשוב להגיד שלאבא שלי היה בעבר קשה לקבל את מה שאני אומרת. אבל היום הוא גאה בי".