בממשלת "אל תשאל", כל ביקורת היא בגידה

בארץ "אל תשאל", בה מושלים שיקולי הביטחון והחיסיון, מקובל לדחות על הסף ואף לפסול בזעם השגות בנושאים הנוגעים במסגרת הרחבה של "הגנה על בטחון המדינה". טכניקה נפוצה המשמשת את הדוחים, המבטלים והפוסלים היא גימוד או גיחוך סמכותו של השואל, בנוסח "למה-מי-הוא שימתח ביקורת בעניינים הרי גורל שאין לו מושג בהם".

זה עובד נפלא ומשכנע את כולם, כמעט, עד למקרה המצער שבו למבקר יש מושג, ועוד איזה מושג, על מה הוא מדבר. כשאדם אחד אומר שאתה שיכור, זכותך להתעלם. כשיותר מאחד, למעשה, אחד-אחד מראשי מערכת הביטחון שלך מתעקשים על כך, כדאי אולי שתלך לישון. או, לפחות, תנסה להתפכח.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מי באמת סובל ביהודה ושומרון? לקחי המילואים / יניב בלומנפלד

למה לא הופתעתי מבקבוקי התבערה / רותם אילן

אי אפשר שלא להיות מוטרדים מדברי מאיר דגן ומדברי יובל דיסקין בעניין התאווה לתקיפה באיראן, ובוודאי אי אפשר שלא לפקפק ולהטיל ספק בקו הנחרץ כל כך של ממשלת ישראל בעניין. אחרי הכול, האישים שהיו ממונים עד לפני דקה על בטחוננו מכירים את המצב ואת נתוניו טוב מכל אחד אחר, ודווקא הם טוענים שתקיפה היא טעות, שתוצאותיה יזיקו יותר משיועילו. שהמוטיבציה שמאחוריה עקומה ומעוותת. אישית, אני לא באמת יודע אם נכון או לא נכון לישראל לתקוף באיראן - ואם כן, מתי וכיצד. מעטים מאוד יודעים. ראש המוסד וראש השב"כ היוצאים הם מהבולטים שבמעטים. לעזאזל, מי אם לא הם.

אבל בממשלת "אל תשאל", עצם התהייה, הבחינה, הבדיקה, נתפשת ככפירה. לפעמים - תשאלו כמה שרים טובים - אפילו כבגידה. מסביבתו המיניסטריאלית של נתניהו כבר עלתה הטענה, שדגן ודיסקין מונעים מאינטרסים אישיים. אין לבטל טענה זו לחלוטין. היא אפשרית, גם אם רק באופן חלקי. אבל אפשרית באותה מידה האפשרות שנתניהו וברק מונעים מאינטרסים אישיים. ודאי מאינטרסים פוליטיים.

מגוחכת מצד אחד, ובלתי נסלחת מצד שני, היא האמירה של שר בכיר המקורב לראש הממשלה: "דיסקין ממשיך מסורת של ראשי שב"כ מטומטמים". כי אם יש כאן מסורת של ראשי שב"כ מטומטמים, שלא יודעים מה הם שחים, אין לכולנו סיבה לדאגה, אלא סיבה נוראה לחרדה. אף אזרח לא יכול לעצום עין כשראשי מערכת הביטחון, שברוב הימים מוצגים בידי חברי הממשלה כאלופי העולם, הופכים פתאום בפי אותם אנשים להפכים המוחלטים. למטומטמים.

ומי בדיוק, אם מותר עוד שאלה קטנה, מינה את ראשי השב"כ והמוסד המטומטמים? ולא סתם המטומטמים, חסרי האחריות הבסיסית, המסוכנים? עד כמה אפשר לסמוך על הממנים, אם אלה אכן מעשיהם, אם כאלו הם יצירי כפיהם? הלוגיקה אומרת דבר פשוט, ומפחיד לאללה: אי אפשר לסמוך על הממנים - או אי אפשר להאמין להם. הם כושלים ושלומיאלים, או שקרנים ומעלילים. יתכבד ויבחר כל אחד מכם, מה הוא מעדיף.

פעם, לפני שנים, הסתובבה בארץ בדיחה על אב אחד שבנו הפעוט הרגיז אותו, והוא הטיח בילד בחימה: "אתה מטומטם קטן! יודע מה זה מטומטם קטן?!" "כן", ענה לו הילד במבוכה. "מטומטם קטן הוא בן של מטומטם גדול".

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il