חלוץ ההקרנות

"הצפיה בתיאטרון תמיד הייתה משהו מיוחד". עידו לברן. (צילום: גילי גץ)

אני עומדת עם עידו לברן על פינת רחוב 50 והשדרה השמינית מול התיאטרון בו מציג המחזמר Wicked, שלושה רחובות בלבד מהתיאטרון בו מציג The Columnist עם ג'ון ליתגו הוותיק (דקסטר, 3rd Rock from the Sun, ועוד ועוד), מחזה בו לברן הוא חלק בלתי נפרד מההפקה. “זה קטע", הוא אומר לי, "אני נזכר ביום שבו ראיתי את Wicked וקיבלתי את ההחלטה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אנשים אומרים שברגע שאתה מגשים את החלומות שלך, זה מפסיק להיות מרגש, זה נהיה חלק מהיום יום. זה שקר. אין יום שאני לא מתרגש שאלה החיים שלי”.

ב-The Columnist לברן הוא עוזר מעצב וידאו והקרנות. עיצוב וידאו והקרנות היא טכנולוגיה חדשה יחסית בעולם התיאטרון, אבל הוא הופך במהירות לחלק חיוני בכל הפקת תיאטרון גדולה. למעשה התחום מורכב מהצגת שקופיות, סרטים ומולטימדיה התומכים בנעשה על הבמה ומעצימים רגעים מיוחדים של פעולה ורגש. “לפעמים זה נורא מתסכל להסביר כל פעם מחדש מה בדיוק אני עושה. אפילו אמא שלי עוד לא ממש הבינה. מצד שני יש כרגע בתחום פחות מ-20 אנשים שעובדים בברודוויי ואני אחד מהם! זה כבוד גדול להיות חלוץ במקצוע שאני כל כך אוהב. בסופו של דבר, אני מוכן להסביר את זה עוד מיליון פעם”.

מה כל כך מרגש בתיאטרון?

"בשבילי החוויה של הצפיה בתיאטרון תמיד הייתה משהו מיוחד. יש משהו באוויר בשבילי כשאני צופה בהצגה או הופעה. האנרגיה הזאת של משהו חי. קשה להסביר את זה. עד היום, כשאני צופה בתיאטרון איכותי, הצגה או מחזמר, לא בהכרח משהו שעבדתי עליו, יש רגעים שאני ממש מרגיש פיזית את ההתרגשות, מעין היי כזה. למרות שאני לא על הבמה ולא קשור להפקה. התקשורת עם החושים שלנו בדרך אחרת מקולנוע וטלוויזיה גורמת לנו להישאב לתוך הסיפור כאילו אנחנו משתתפים בו. החוויה הזו כצופה היא מה שעניין אותי כל-כך בליצור תיאטרון. אני חושב שלכולנו בתוכנו יש את הצורך לבטא את עצמינו ולהשפיע לטובה על אחרים, ואני מאמין שהתיאטרון עושה את זה בצורה שמדיות אחרות לא. זו כמעט האמנות האחרונה שכולנו צריכים להיות בחדר ביחד בשביל ליצור אותה. וכמובן כולם צריכים להיות בחדר ביחד בשביל לחוות אותה".

או.קיי, אני מבינה את ההתרגשות של השחקנים, רקדנים, זמרים – אבל אתה מאחורי הקלעים!

"הביטוי הזה, 'מאחורי הקלעים', הוא קצת מטעה. הכלי ששחקן משתמש בו בכדי להשפיע, או להגיד משהו, או אפילו סתם לבדר, הוא הגוף שלו. הוא עצמו נמצא על הבמה. הכלי שלי (לשמחתי) הוא לא אני. העבודה שלי, העיצובים שלי ממש לא נמצאים 'מאחורי הקלעים' וזה מה שמשנה. ואפילו בהפקות שבהם אני עושה משהו שבכלל לא נראה לקהל, אם אני עובד כמנהל במה או משהו כזה, אני תורם באופן ישיר לאפקט שההפקה תשאיר על הצופים בה. התחושה הזו שאתה מקבל כשמשהו עובד וקהל מרגיש את זה - אין לי אפילו איך לתאר את זה".

אתה אומר שאתה מאושר ממה שאתה עושה, מודה על מזלך טוב. תאר לי רגע כזה בעבודה שפתאום משהו קורה ואתה מסתכל על עצמך מהצד ואומר, בונא עידו, תראה איפה אתה!

"וואו, האמת היא שבשבועות האחרונים זה קורה המון! אני זוכר שביום של ערב פסח, שהיה אחד הימים היותר יפים בניו-יורק בחודשים האחרונים (מבחינת מזג אוויר), עבדתי בבית על כל מיני דברים. באותו ערב, חוץ מהסדר, ההפקה שעיצבתי בתיאטרון 'לה מאמה' נפתחה, ו-The Columnist היה בערב השלישי של ה-previews ואני לא הייתי בתיאטרון באותו יום. בכל זאת, צריך לעשות סדר...בצהריים קיבלתי טלפון מההפקה שהם רוצים לשנות משהו דחוף להופעה של אותו ערב, בשיא האנרגיה התחלתי לעבוד על זה, לתאם דברים לפתיחה, להכין סלט תפוחי אדמה לארוחה, ופתאום עצרתי. הסתכלתי מסביב ופשוט נתקפתי במין אושר הזוי כזה: זה החיים שלי? אני בדירה היפהפיה שלי בניו-יורק, השמש זורחת לי דרך החלונות לסלון, אני חייב דחוף לסיים תיקונים להפקה בברודוויי שלפני ארבע שנים (ואפילו לפני שנתיים) לא הייתי מאמין שאני אעבוד עליה, עוד הפקה שלי נפתחת ועוד היום ערב פסח! זה לפעמים מרגיש סוריאליסטי. כאילו אני 'חי בסרט'. וחוץ מזה, בכל פעם שאני יוצא מהתיאטרון בברודוויי, הולך דרך טיימס סקוור לכיוון הרכבת, אני לא מאמין שפה אני עובד".

פרויקט הקרנת וידאו בעיצוב לברן

או.קיי. חלמת חלום אחד והגשמת אותו. מה השלב הבא?

לא מוזר לך שכל זה קורה לך בשפה אחרת מזו שבה חלמת את החלום? זו שבה גדלת? מה אתה יכול לספר על זה שהאינטראקציות המקצועיות והיומיומיות שלך הן באנגלית?

"זה לא מוזר לי בכלל. התיאטרון הוא שפה בין לאומית. אנחנו אולי משתמשים במונחים שונים, אבל המטרה, התהליך והכלים מאוד מאוד דומים. ביום יום בהתחלה היה יותר קשה, הכרתי יותר מושגים מהתחום בעברית וכל הזמן הייתי צריך לשאול איך אומרים משהו ולהתחיל לתאר למה אני מתכוון. אבל מהר מאוד אתה לומד את השפה והמונחים והרבה יותר קל לתקשר. היום יותר קשה לי כשאני עובד בישראל בגלל שיש הרבה דברים שלמדתי פה ואני לא יודע איך אומרים בעברית, בדרך כלל שמות של כלים לעבודה".

דמיין: אתה בן שישים, לא רחוק מהפנסיה, מה הישגת בחיים שלך?

"עיצבתי וביימתי בכמה מקומות בעולם. יש לי לפחות פרס טוני אחד, אולי אפילו ביימתי טוני?

יש הרבה תיאטראות גדולים בארה"ב ובעולם שהייתי רוצה לעבוד בהם. ומשפחה, וילדים.. וזהו.. להיות מאושר :-)"