שו קארמה?
החלטנו לקצר תהליכים. עכשיו שלומית דואגת לקארמה
הטור הזה, כמו אלף טורים אחרים של טוראים המצפים לילדם הראשון, נהיה קצת מאוס עם שלל בדיחות חוזרות על הורמונים ותאבון לא מוסבר. אז שלומית ואני החלטנו לעשות משהו בנושא ולהביא לעולם פג, ככה שיהיה משהו מרענן לכתוב עליו. לכן ביום שבת, השביעי בחודש, בשעה 21:18 שעון שיקאגו, נולדה לנו נעמי הקטנה, כשהיא רק שלושת רבעי מוכנה, מדיום-וול, בתחילת החודש השביעי להריון.
הסיבות לא ברורות. או שהיא התבעסה מהמחשבה על יציאה לעולם בתאריך המקורי במזל תאומים, או שהפיצה של שיקאגו הייתה טעימה מדי, או שהיה נורא חשוב לה לחזות ביו-טיוב של ביבי לאומה, אבל בערב השני של פסח, הקטנה פשוט החליטה שחלאס, הגיע הזמן ליציאת מצרים פרטית, ליום עצמאות משלה, הרי העולם שבחוץ כל כך טוב ונפלא ועוד כמה זמן כבר נתניהו יכול להיות ראש ממשלה, אז למה לבזבז עוד זמן אצל אמא בבטן?
נחתנו בשיקאגו לביקור קצרצר. הכל היה עלאכיפאק, יצאנו לטייל בעיר, ושלומית, שממש לא רצתה להיכנס איתי למכון לאמנות בשביל לראות את "יום ראשון אחר הצהריים" של ג'ורג' סרה, החליטה שהדרך הטובה ביותר להימנע מהתיק הזה תהיה לאיים עלי בלידה מוקדמת. מכיוון שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא משתמשת בטריקים כאלו, אמרתי לה יאללה יאללה בואי כבר, והיא פשוט נכנסה לצירים.
תוך חמש דקות הגענו לבית החולים. תוך חצי שעה נולדה לנו ילדה פצפונת, במשקל נוצה של 835 גרם. בשבוע שלאחר מכן בעיקר בכינו. הרבה מאושר, קצת מפחד. מוזר. כל פעם שאיזו אחות אומרת לך, "היא פשוט נהדרת", אתה מתחיל לייבב כמו ילד בן חמש. ככה זה שלפני שניה חשבת שזהו, אין מצב שהתינוקת שורדת לילה. אחר כך אמרו לנו שנאלץ לסגור 8 עד 10 שבועות. בשיקאגו. כשהגענו למיון בכלל שאלתי את הרופאה מתי היא חושבת שזה יעבור ואם אנחנו יכולים כבר לחזור הביתה.
אחרי כמה ימים, בדרך לקנות עוד חבילת אדוויל, אחרי שכבר חיסלנו חמש, הומלס זרק לנו מבט ושאל אם יש לנו קוורטר ספייר. שלומית הכניסה ידיים לכיס ולא מצאה כלום. צריך להביא לו משהו היא אומרת לי. חייבים להיות טובים עכשיו. בשביל המזל. הקארמה.
כן, שלומית, בטח קארמה, כי ככה סתם, ביום-יום אנחנו בדרך כלל מתנהגים כמו בארני מיידוף ואונסים לאנשים את חשבונות הבנק. זו הסיבה היחידה שיכולה להסביר למה החיים זורקים לנו כל כך הרבה חרא בפרצוף. בגלל הקארמה. בגלל שאת ואני רק פוגעים כל היום בזולת וחוטפים לילדים סוכריות מהידיים. בגלל שאנחנו לא ממחזרים מספיק חזק ובגלל שאני לא שוטף את הקופסאות שימורים הקטנות של הרסק העגבניות לפני. בגלל שאנחנו כאלה חלאות אדם, את ואני, הקארמה שלנו בתחתונים. לא לא, את יודעת למה זה קורה לנו? כי למרות שהחב"דניקים שבאים למשרד כל יום שישי מבקשים ממני להניח תפילין, אני אומר לא תודה. בגלל זה מישהו למעלה מנסה לסגור איתי חשבון. לא לא רגע, זה קרה בגלל שעשינו נאחס וקנינו לתינוקת את הבגד החמוד הזה עם הברווז הרבה לפני הלידה ובגלל שאמרנו לכולם איך אנחנו רוצים לקרוא לה, כולם יודעים שלא עושים שטויות כאלו, בגלל זה הרסנו הכל, זו הסיבה שנולדה לנו פג, הנה למה יש לנו כזה מזל נאחס.
שלומית אומרת שזה לא נכון ושיש לנו הרבה מזל. למרות שהבת שלנו יצאה בגיל מינוס שלושה חודשים, היא נושמת בכוחות עצמה, שותה חלב, עושה קקי-פיפי, כבר יצאה כמה פעמים מהאינקובטור לסיבוב על אבא ואמא ואם הכל ימשיך כך אז הרופאים צופים שהיא תקבל את פרס הפוליצר הראשון שלה כבר בגיל שלוש.
כן, בטח מזל. יש לנו המון המון מזל. בורכנו. לכן הייתה לנו לידה מוקדמת, בעיר זרה וקרה שמאוד מנסה אבל לא מצליחה להיות ניו-יורק. בגלל שיש לנו כמויות נזילות של מזל, הילדה שלנו צריכה להיות באינקובטור חודשיים ולקבל אוכל בצינור לפה. אני ממש מרגיש צורך עז להודות למישהו על כל הנפלאות האלו. אנחנו כאלה מזליסטים, שקטן עלינו אלפיים דולר ללילה של פגיה והכאסח העתידי עם חברת הביטוח על חשבונות שמצטברים למיליון דולר.
חלאס עם השטויות, אין מזל, אין קארמה. יש לנו ילדה מהממת ששוקלת כמו שקית סוכר ובינתיים הולך לה בסדר. אין שום ישות שמימית או רוחנית או גשמית שאני צריך להודות לה או לתגמל אותה על הדרך שבה החיים שלנו לקחו כיוון ואם כבר להגיד תודה, זה לא לאלוהים, אלא לצוות הרופאים שתקע לה צינור חמצן בפה שניה אחרי שהיא נולדה. אם משהו לא ילך בסדר, זה לא בגלל הטור הזה, זה לא בגלל איך שאני מדבר עכשיו, הרי יקרה מה שיקרה בגלל סיבה אחת, בגלל שהחיים האלו פשוט מחורבנים.
כי בסופו של יום זה לא אני ולא שלומית שנמצאים במרכז הפרשה, אנחנו לא איוב, אלו לא החיים שלנו על הקו וכלום כאן לא קרה בגלל מה שעשינו או לא עשינו. זה הגוש הקטן והמתוק הזה, שוכבת בין אינפוזיות וצינורות, שאפילו לא הספיקה לקחת נשימה אחת קטנה לפני שנזרקה בצורה הכי אכזרית לפח של החיים. מישהו רוצה להסביר לה על קארמה?
