ההורים שלי נולדו וגדלו בירושלים. אבא שלי ממשפחה אמידה יחסית, אמא ממשפחה ענייה מאוד, אבל שניהם למדו בירושלים להסתדר עם מה שיש. לא היה הרבה אז: שירותים משותפים בחצר, עם המים של הכביסה שטפו את הרצפה ומעט הסבון שהיה במים העניק תחושה של ניקיון. בשנות המלחמה גם לא היה אוכל וכולם קיבלו תלושים לשמן, לקמח ולאבקת ביצים. נגד כינים הם מרחו על הראש שמן עם חומץ ונפט. מי שהיה בתקופת המצור למד גם לעשן את הסיגריות ממש עד הסוף. הגישה הרווחת היתה שמה שיש צריך להספיק.

אם עתיד העולם היה מופקד בידי ירושלמים, היינו לומדים כיצד למחזר ביעילות רבה את "מה שיש". אבל המציאות היא אחרת. את הקדמה בעידן הפוסט ירושלמי מכתיבים אנשים המתמקדים ב"מה שאין". נכון, אנו חייבים רבות גם לאנשים שפיתחו את החשיבה בה העיקר הוא "מה שאין", בזכותם הגענו אל הנוחות הטכנולוגית שיש לנו היום, אך יש לכך גם תופעות לוואי שליליות עליהן הייתי רוצה להצביע.

אנשים מחפשים בבני זוגם תכונות שאין במקום לאהוב את "מה שיש". אנשים מתבוננים במראה ומתמקדים בשלילי במקום לראות את היופי שיש. אנשים מתקשים להירדם בלילות מרוב מחשבות על "מה שאין". מדינות רוצות לכבוש חבלי ארץ נוספים והעולם כולו רוצה לכבוש את החלל. הורים אומרים שהם רוצים עתיד טוב יותר לילדיהם, אבל מרוב לחץ שלא יהיה להם מספיק הם שוכחים לברר איתם מה הם באמת מרגישים.

כולם חייבים להשיג תואר ומקצוע, בית וחתונה ופנסיה ומבלי לשים לב, ההורים מחנכים ש"מה שיש" אף פעם לא מספיק. חכם סיני אמר: "כדי להבין מה נחוץ לגינה, הגנן הטוב צריך מדי פעם לשבת ולנוח בה".

כמו סוס שרודף אחרי גזר הקשור בקצה מקל לאפו, כך הנודדים הרוחניים בחיפושם אחר האושר מקווים להגיע יום אחד ל"הארה". לטיבטים יש אפילו אגדה על העיר האבודה "שאנגרילה", העיר המוזהבת בה אין עצב, אין כעס, אף אחד לא מזדקן ומזג האוויר נעים כל השנה.

"מה שאין" אינו קיים. בדיוק כמו שאין מים יבשים, אין שמש קרה ואין ירח מרובע. חכמי הזן אומרים שאין שום דבר אחר בעולם מלבד "מה שיש". המציאות היא האמת ו"הארה" זה להתעורר מהחלומות על "מה שאין" כדי לחיות נכון יותר היכן שאתם נמצאים עכשיו.

זו היא גם הדרך הירושלמית העתיקה - לגלות שכל יום יכול להיות יום מופלא.

ניסים אמון - זן מאסטר, מפתח שיטת הטרילותרפיה לאיזון פנימי. 

www.NissimAmon.com