ערב שידורים חדש בערוץ 1: רוממה לא מתרוממת
השידורים החדשים בערוץ הראשון בשעות הכי מתות בטלוויזיה, הותירו את אריאנה מלמד סקפטית. עם מהדורה מקוצרת אבל לא מהודקת, נאומים ארוכים ואולפן צבעוני מדי, לרוממה יש עוד מה ללמוד. אבל כדאי להתנחם בתוכנית ריאליטי-בישול חדשה
רנסנס, מתיחת פנים או הזרקת בוטוקס? אמש הציג הערוץ הראשון את מה שיקרה מעתה על המסך שלו בשעות הפרה-פריים, כלומר: השעות הכי מתות בטלוויזיה, בין חמש ושלושים לתרועות הפתיחה של מהדורת החדשות. אלה הזמנים שלא משנה מה ישודר בהם, אין דבר, למעט מלחמה חדשה, שירתק אליהם צופים. וודאי לא במידה שמצדיקה השקעה רצינית.
כל פילוח דמוגרפי, יודעים קברניטי התוכן, מעיד על כך שמרבית האוכלוסיה עסוקה בעניינים אחרים בשעות הללו, ולמעשה אי אפשר, מחמת אילוצי תקציב, להציע לה ליינאפ אטרקטיבי דיו כדי לשנות את הרגלי הצפייה. ובכל זאת, לשדר צריך כי אין ברירה, ולפמפם את האין-ברירה כבחירה מושכלת גם כן צריך, ולפיכך בזמן האחרון התגאו בערוץ הראשון בשני עניינים: "ערב טוב ישראל" עם מיכל רבינוביץ ודוד ויצטום (על חשבון "מהיום למחר" עם ויצטום לבדו, שירדה מן המסך) והקדמת מבט לשמונה-דקות-לשמונה תוך כדי קיצור המהדורה ל- 38 דקות. החדשות הטובות: אפשר היה להוריד עוד עשר דקות מבלי שנרגיש. הקיצור עובד, והוא מוכיח שבאמת אין כל צורך במהדורות של שעה שלמה, אלא אם כן הן חייבות לדחוף פרסומות כל עשר דקות.
התיישבתי בחמש שלושים וארבע בדיוק מול המסך, חמושה בקומוניקט רשמי מרוממה, שמבשר בשמחה גדולה על חידוש מרעיש: מבזקים בכל שעה עגולה בערוץ 33! והם אמנם יצאו לדרך כמתוכנן! "בשעה טובה ובלי תקלות!", ככתוב במסמך: מדהים, באמת מדהים, וכל הכבוד לועד עובדי-עיתונות-הפקה שאיפשרו את הנס הזה, וייצרו את הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על לוח המשדרים הממלכתי החדש, כפי שלצערי גיליתי בהמשך.
מהדורה בלי שיא
באולפן שטוף בצבעי ורוד-חלמית וסגול-אירוסים, שרבגוניותו העליזה דומה באורח מוזר ולא נעים לגווני סלקום, ישבו ליד שולחן זכוכית כעור ויצטום ורבינוביץ’ והמון, המון דפי נייר מפוזרים ביניהם. למה ישבו שם? כדי להגיש קדימונים ל"מבט", כך מתברר: אין ל"ערב טוב ישראל" מה לומר שלא נאמר כבר מפיו של דן מרגלית קודם לכן או ייאמר מאוחר יותר מפי אם-אנד-אם. אין מערכת עצמאית, יש רק כתבים בשטח שנאלצים כעת לפצל את דיווחיהם לשניים, וחלק מהם מגיבים במחאה חתרנית של ממש. משה גרטל, אחראי תיק העגבניות, יצא לו השוקה ובפיו זמר: "עגבניה, עגבניה", הוא שר למיכל ודוד, מתפעם מעליית המחירים ונעלם מן המסך. את השוס שלו - לקוחה זועמת שפורקת את השקית שלה בחזרה לדוכן, הוא שומר ל"מבט".
בועז שפירא ובנימין נתניהו גם הם שומרים את השיאים למהדורות, כך ששעתיים וחצי לפני נאום ראש הממשלה, שפירא מצטלם על רקע תפאורת כסאות הפלסטיק של מרכז הליכוד, והמה ריקים מאדם, ודבריו ריקים מתכנים משמעותיים. כתבים אחרים שוגרו מבעוד מועד להכין אייטמים של מדף, כאלה שתמיד יהיו נכונים לשעתם, לא חשוב מתי ישודרו: השתלטות פלסטינית על אדמות מדינה (חמש וחצי חושות בדואיות על הר טרשים קרח) פינת צרכנות (חמודה להפליא!) של יאיר ויינרב, ושוב קפיצה לכתבנו בלוויה בבאר שבע.
כל אייטם ארוך מכפי מידתו הרציונלית, כי צריך לסחוב זמן ואין פרסומות: כך יכול ויצטום לצטט במלואו את השיר הזוכה בתחרות שירים תל אביבית ומפיו זה נשמע בסדר גמור, כך יכולה רבינוביץ להתאמן בלהבין מה קורה בצרפת, בתיווכו (הנעים כל כך. התגעגעתי) של עמנואל הלפרין, כך יכול הצופה להתפנות לשאלות חשובות ביותר, כגון, מדוע מבזק החדשות מוגש בשעה הלא-עגולה 17:55.
בסוף זה נגמר. בין הקרדיטים ל"בואו לאכול איתי", תוכנית הריאליטי הראשונה בערוץ הממלכתי, הספקתי להצטער קצת בשביל ויצטום, עיתונאי רציני ואיש משכיל וחכם, שצריך לאייש את האולפן הזה ולראות בעיניים כלות כיצד הוא מתפקד כפקק. חינו ונימוסיו הנאים עוד יימתחו עד קצה גבול הסיבולת האנושית במיזם החדש הזה, ששום ורוד-סגול לא יהפוך אותו מעניין או אטרקטיבי.
הריאליטי הראשון בראשון
אולי משום כך קיבלנו פיצוי מענג ב"בואו לאכול איתי", פנינה קטנה ומבריקה מתוצרת אנגליה, להשיג ב-27 מדינות, מממומנת בכספי האגרה ומופקת על ידי אסף גיל: חמישה בשלנים חובבים שלא מכירים זה את זה נפגשים מדי יום בביתו של אחד מהם שמבשל לכולם ארוחה, מגיש ומארח כמיטב יכולתו ושאפתנותו, וכולם מנקדים לכולם ומרכלים עליהם בנשכנות בעדויות המצולמות שבלעדיהן כבר אין ריאליטי, ובסוף השבוע המנצח זוכה בסיור קולינרי לאיטליה, מתנת לא-חשוב-מי. יש קריינות אינטליגנטית, צינית ומצחיקה של מספר סמוי שמלווה את כל המתמודדים, והשיחוק - אם יש שיחוק - יקום וייפול על תמהיל המתמודדים שההפקה מלהקת בתבונה או ברישול.
הפרק הראשון היה מופתי - המארח הוא מתקשר עם גינונים אוחצ'איים וחיבה למטבח פרסי, האורחים: מיני-מעושרת חסרת מעש ש"ידעה ממי להתגרש", נדלניסט שמבין בקוניאק, ברמנית צעירה עם יומרות אמנותיות שמעידה על יופיה, ייחודה וחשיבותה הכללית לאנושות ועובדת נקיון שמחצינה נימוסים מהגיהנום - בורות מתלהמת ואוסף של דעות, אמירות ומלבושים שאמורים לדעתה לסמן אותה כ"מרוקאית אסלי". לפיכך נוצר מינון יתר של
"מאמי, כפרה, עיניים" ושאיפות גדולות, כמו הרצון להתארח אצל "הומואים, לסביות וערבים", וכל זה ארוז בשמלת נמר ויורה מבטים מקפיאים לכל עבר: היה מצחיק ועצוב, דבילי ומציצני, וכך יהיה גם בהמשך: חומרי גלם מופלאים של ישראליות אגרסיבית, גלידה קנויה מהסופר (אבל מעורבבת עם צימוקים!) ורצון גדול לזכות באהבה של הצופים.
התוכנית ראויה לאהבה, אבל היא בערוץ הראשון. תצפו? ובשמונה-דקות-לשמונה, תזכרו להדליק "מבט"? דווקא כדאי לכם, כי המהדורה הכי קצרה וחסרת-הפרסומות מתגלה גם היא כארוכה מדי, במיוחד כשלא מפריעים לראש הממשלה לדבר אל חברי המרכז בעוד שבערוצים האחרים כבר עברו הלאה.
בוטוקס, אם כן: הזרקה נקודתית שלא מצליחה להסתיר את קמטי העייפות, חוסר האונים והאפרוריות של רוממה. כמה עצוב שנקודת האור היא תוכנית שנקנתה בכספנו מבית הפקה שמוכר פורמטים מגויירים גם לערוצים האחרים, אבל לפחות הוא יודע להפיק. מה זה אומר על רב-הערוציות והפלורליזם שהבטיחו לנו פעם, תוכלו להבין בעצמכם.
