שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נקמה וספל תה: כך השתלטו הבריטים על המסך
    בשנים האחרונות מגיעות מאנגליה סדרות מצוינות שממציאות מחדש את הטלוויזיה ונותנות נוק אאוט למסך האמריקני. "המשרד", "שרלוק" ו"מראה שחורה" מוכיחות שהאימפריה הבריטית מכה שנית. גם בארצות הברית הבינו את זה - ונכנעו

    בריטניה ואמריקה מנהלות יחסים מורכבים זה שנים ארוכות. ליחסים האלה, הטעונים במטען היסטורי כבד, מתלוות תחושות הדדיות שמערבבות תיעוב, שחצנות ורגשי נחיתות. בשנים האחרונות אפשר להבחין בבירור בהשתקפות היחסים על מסכי הטלוויזיה באמריקה. תור הזהב של הטלוויזיה האמריקנית הביא לא רק לפריחה של יצירות המקור אלא גם לביקוש גבוה לתוצרת חוץ, והבריטים מיהרו להיענות לו.

     


     

    במערכת היחסים המורכבת הזו נשמרים היצרים הלעגניים מאחורי פסאדה של הערכה הדדית. האמריקנים שופכים כספים ומפגינים את פטרונותם האימפריאלית. הבריטים מביאים אליטיזם תרבותי, שבאופן מוזר צולח גם קומדיות גסות. האמריקנים לא מתביישים להעתיק סדרות בריטיות, בדיוק כפי שהם נוהגים עם כל מדינת חסות אחרת - נניח איתנו. הבריטים מתגאים שהמורדים במלכות חוזרים לחפש מקורות השראה בממלכה המאוחדת. וכולם מבסוטים.

     

    "שרלוק". מדמיינים אותם עם מבטא אמריקני? (צילום: BBC)
    "שרלוק". מדמיינים אותם עם מבטא אמריקני?(צילום: BBC)

     

    הטלוויזיה האמריקנית מייבאת סדרות בריטיות כבר עשרות שנים, והכוונה ב"מייבאת" היא "עושה רימייק". השיטה האמריקנית נראית (נגיד) סבירה כשמדובר בסדרה בשפה זרה לקהל שנבהל מכתוביות כמו מגרעין איראני, ותמוהה כשהיא מיושמת על סדרה דוברת אנגלית במבטא קוקני.

     

    אפשר להטיל את האשם באיזו יוהרה אמריקנית, אבל האמת היא שאנשי הטלוויזיה הם פשוט שוורים שיודעים את קוניהם. לרוב הם מבינים מה עובד על הקהל שלהם מבחינת קצב, סגנון ודמויות. תחשבו על "חטופים" ועל "הומלנד" - סדרות־אחיות לכאורה, אך שני קצוות של ספקטרום סגנוני למעשה - ותבינו איך האמריקנים עושים אדפטציה גסה אך חכמה.

     

    כפי שמתיישבים בריטיים הולידו את אמריקה, כך יוצרים בריטים הטביעו את חותמם בטלוויזיה שלה. ב-1971 עלתה לשידור ב-CBS "הכל נשאר במשפחה" (רימייק ל־"Till Death Us Do Part", הטעות במכוון), ובעקבותיה הלכו NBC עם "Sanford and Son" (שהיא "Steptoe and Son") ו-ABC עם "שלושה בדירה אחת" ("Man about the House"). כך תרמו ה-BBC ו-ITV לטלוויזיה האמריקנית שלוש מהסדרות הטובות, האהובות והחשובות בתולדותיה.

     

    תעשה לי רימייק טוּ גוׁ

    אבל לא תמיד היו הרימייקים מוצלחים כל כך. בעצם, לרוב הם לא היו. "The Rear Guard" (על פי "Dad's Army") ירדה אחרי פרק אחד, ו־"Viva Laughlin" ("בלקפול") אחרי שניים. ניסיונות ליצור רימייקים ל"מישהו מטפל בך", ל־"Red Dwarf", ל"פשוט נהדרת" ול־"Spaced" נכשלו. השיא היה "המלון של פולטי", לה רשמו האמריקנים לא פחות משלוש העתקות כושלות, מבטי ווייט ("Chateau Snavely") דרך בי ארתור ("Amanda's") ועד ג'ון לארוקט ("פיין"). אף אחת מהסדרות לא סיימה את עונתה הראשונה.

     

    "המלון של פולטי". הומור בריטי בלתי ניתן לחיקוי
    "המלון של פולטי". הומור בריטי בלתי ניתן לחיקוי

     

    השגשוג של הטלוויזיה האמריקנית בשנות ה-2000 פתח שוב מסלול הגירה טלוויזיוני. בעבור כמה מוחות קומיים בריטיים (תמיד ענף ייצור מצטיין של הממלכה - מפיטר סלרס ובני היל דרך מונטי פייטון ועד רואן אטקינסון) - זה קרה בדיוק בזמן. ריקי ג'רווייס וסטיבן מרצ'נט קיבלו מ"המשרד" רילוקיישן לניו יורק. דייויד וואליאמס ומאט לוקאס עברו מ"הממלכה הקטנה" לאמריקה הגדולה. גם סיימון פג ואדגר רייט התחילו את דרכם לתעשיית הסרטים האמריקנית בתעשיית הטלוויזיה הבריטית ("Spaced").

     

    "המשרד" ו"הממלכה הקטנה" הם מקרי מבחן מצוינים לקליטת הבריטים באמריקה. "המשרד" קיבלה מ-NBC את טיפול האדפטציה המלא - קאסט חדש, תסריטים מקוריים, ובעיקר עידון לבוטות הבריטית. זה ניכר במיוחד בדמותם של הגיבורים, כשדייויד ברנט הנאלח הומר במייקל סקוט הדביל. זה בדיוק המגע המקומי הנבון שהפך את "המשרד" האמריקנית לקומדיה מצליחה ועטורת פרסים.

     

    "הממלכה הקטנה", מצידה, עברה לאמריקה על שני כוכביה, ושמרה לא רק על המתכונת אלא גם על הסגנון. רק שהאמריקנים לא התלהבו מהתיירים שבאו למתוח עליהם ביקורת, ועוד פחות התלהבו מהאופן שבו בחרו לעשות את זה. היוצרים הואשמו ברשעות, בבורות ובילדותיות, ו"הממלכה הקטנה באמריקה" לא זכתה לעונה שנייה.

     

    "הממלכה הקטנה". לא התקבל בהבנה בסלון השמרני של אמריקה
    "הממלכה הקטנה". לא התקבל בהבנה בסלון השמרני של אמריקה

     

    שני המקרים האלה מלמדים משהו על הטלוויזיה הבריטית ועל עמיתתה האמריקנית, וגם על אמונות מקובלות ומוטעות. הומור בריטי נתפס כאנין וכמעודן, המשך טבעי של האנדרסטייטמנט הבריטי המפורסם ושנינויות ה"לשון בלחי". אבל אנשים כמו ג'רווייס וחבריו לקחו את ההומור הזה לקצה השני, לרמות גבוהות (או נמוכות, תלוי מאיפה מסתכלים) של בוטות ושל גסות רוח. מנגד, לאמריקנים, שתופסים מעצמם נאורים וליברלים, דווקא קשה להכיל את הפתיחות הזאת. הם צריכים את החומרים שלהם מעובדים, מרוככים ונוחים לעיכול.

     

    זה נכון לא רק לעיבודים, אלא גם ליצירה מקורית, ולא רק לקומדיות אלא גם לדרמות. "משחקי הכס", למשל, היא סדרה נועזת בכל קנה מידה ולא יציגה לטלוויזיה האמריקנית, אבל אפילו היא, עם כל גילויי האלימות והעירום שלה, לא מגיעה לרמת ההלם שיוצרת סדרה כמו "מראה שחורה" במחי רעיון מבריק ועוכר שלווה אחד.

     

    קומדיות בריטיות מסתמנות כיבוא המועדף בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. לסדרות שכבר צוינו נוסיף את "One Foot in the Grave", את "זיווגים", את "Men Behaving Badly", את התוספת הטרייה "Veep" (המשודרת החל מהחודש ב־Yes Oh, ושיוצרה ארמנדו יאנוצ'י הסקוטי הוא גם יוצרו של האורגינל, "The Thick of It") ואת הפיילוט הצפוי לקלאסיקה "Only Fools and Horses". למעשה, התופעה כבר כל כך נפוצה עד שהיא הפכה בעצמה לסדרה קומית בשיתוף פעולה בריטי־אמריקני - "אפיזודס".

     

    "משחקי הכס" האמריקנית. מנסים להיות נועזים (צילום: HBO)
    "משחקי הכס" האמריקנית. מנסים להיות נועזים

     

    אבל קומדיות אינן היבוא היחיד. גם דרמות בריטיות קורצות לאמריקנים. "הכי גאים שיש", "ללא בושה", "חיים על מאדים" ו"החשוד העיקרי" הן דוגמאות בולטות מהעשור האחרון. גם "Bad Girls" בדרך. אחרות הולכות ישר לקולנוע. כך קרה ל"הבלש המזמר", כך רצה לעשות רידלי סקוט עם "Red Riding", וכך מבקש לעשות סם ריימי ל"יומם של הטריפידים". ועוד לא הזכרתי את "אמריקן איידול", שהפכה למפלצת כה אימתנית שכמעט שכחנו שהייתה לה אימא בריטית בשם "פופ איידול".

     

    הבשורה המעודדת היא שבלונדון יש לא רק טלוויזיה מצוינת, אלא גם טלוויזיה אחרת. שם יכול למשל להיוולד יצור כלאיים כמו "שרלוק", פיילוט כושל בן שעה שהפך לסדרה מהוללת שבכל עונה שלה (השלישית בדרך) שלושה פרקים בני 90 דקות. מדובר בפורמט שמשלב בין היקף העלילה הסגורה של סרט, רוחב היריעה של מיני־סדרה והעומק האמנותי של סדרה.

     

    אלה מבנים חופשיים מקובלים בטלוויזיה הבריטית: "Top Boy", הגירסה הלונדונית של "הסמויה", ו־"This is England '86" - הן מעין מיני־סדרות עם המשכיות עונתית. "מראה שחורה" היא טרילוגיה של סרטים בני שעה שכל מה שמקשר ביניהם הוא חיבור תמטי. גם "החשוד העיקרי" ו"המפצח" המיתולוגיות תפקדו כמיני־סדרות מתמשכות ונטולות מחויבות לאורכי פרקים ולסדרי גודל עונתיים. השחייה הצורנית בסגנון חופשי נעצרת כמובן בחופי אמריקה, וכך "החשוד העיקרי" ו"המפצח" לבשו בהגיען צורות של סדרות קונבנציונליות בנות 13־16 פרקים.

     

    "הומלנד". גם אנחנו נמשיך לייצא לאמריקה? (צילום: Showtime)
    "הומלנד". גם אנחנו נמשיך לייצא לאמריקה?(צילום: Showtime)

     

    הגמישות היצירתית של האנגלים צריכה לעורר מחשבה גם באקס־קולוניה הבריטית שלנו. מאז ימי הדרמה הטלוויזיונית הקצרה והקולעת של הפרויקטים המצוינים "סיפורים קצרים על אהבה" ו"ראשון בדרמה" - חלף יותר מעשור. גם המיני־סדרות גוועו לאיטן מאז הימים היפים של הדרמות הפוליטיות שיצרו אורי ברבש ומוטי לרנר בערוץ הראשון ("קו 300", "משפט קסטנר") ועד ל"אלטלנה" של אלי כהן ואותו לרנר, שלא עמד לה כוחה מול גלי הריאליטי.

     

    ואני אפילו לא מדבר על הז'אנר הנכחד של סרטי טלוויזיה - ז'אנר שעדיין עובד לא רע בשביל גוף שידור זניח כמו HBO, כפי שניתן היה לראות ב־YES עם שידור הדרמה המדוברת "Game Change" על אודות שרה פיילין וג'ון מקיין.

     

    זה לא שלא ראינו פה כבר חדשנות פורצת דרך. "בטיפול" אפילו הצליחה לפרוט את המקוריות שלה לדולרים, ו"מסכים" הלכה בעקבותיה. אלה דוגמאות בודדות לניסיונות מוצלחים לחשוב

    מחוץ לקופסה המרובעת. היצירה הישראלית המקורית נהנית מתקופה מוצלחת ומצליחה כאחת - "עספור" הפולחנית, "תמרות עשן" המרתקת, "תא גורדין" המהוקצעת ואחרות. רבות מהן בשלבים שונים של הגירה לאמריקה. לצד אלה ראוי שנראה גם ניסיונות חכמים ונועזים, או לפחות מגוונים קצת יותר: דרמות של 50 דקות, מיני־סדרות, טרילוגיות טלוויזיוניות מתמשכות. אוקיי, אז לא "שרלוק", אבל מה עם סיבוב שני ל"שרמן בחורף"?

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "נקמה וספל תה: כך השתלטו הבריטים על המסך"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים