ביקור בית

ענת וגילי טורובצקי הם הורים לתאומות טל ודנה, בנות 15 וחצי, לומדות בבית הספר הציבורי בעיירה.

ענת, שגדלה בקרית עקרון שליד רחובות, היא דירקטורית בעמותה היהודית "ביקור חולים". פעילויותה כוללות גם תמיכה בשבט הצופים ובתרומה מתמדת לחיי הקהילה. "באנו לשנתיים-שלוש ונשארנו", היא אומרת. "כל עוד טוב לנו, אנחנו כאן". גילי, חיפאי במקור ששירת כקצין בצנחנים, הוא מנהל תפעול וטכנולוגיה בחברת ההייטק PRAXELL במנהטן, שעוסקת בתחום הפיננסים. הוא מקווה שבנותיו יקחו דוגמה מעברו שלו ומתכוון לשלוח אותן לשרת בצה"ל כשיגיע זמנן. בינתיים הוא מתאמן איתן בגלישת גלים בחודשי הקיץ.

חי מאתגר לאתגר. גילי טורובצקי על על אופני הרים

איפה הכרתם?

ענת: "בצבא. אחרי שנישאנו הגענו לארה"ב לשנה. חזרנו לחיפה ללימודים ושם 'נתקענו' עשר שנים. היינו מאוד קרובים לסבתא של גילי".

מה ביום יום?

ענת: "אני נוהגת כשעה כל יום לעבודה. חברות שלי חושבות שזה טירוף, בשבילי זו מנוחה. העבודה שלי מאוד דינמית".

גילי: "אני עובד בעיר, לא אוהב לדבר על הקצב שם. אני חי את העבודה. החברה כבר אחרי שלב הסטארט-אפ, והימים שלי מתנהלים בקצב גבוה ביותר. אין לי זמן לנשום במשך היום".

ומעבר לעבודה?

ענת: "אנחנו אוהבים ספורט וטבע. אני אוהבת ללכת. הוא באקסטרים".

גילי: "במשך חופשת הפסח עשיתי את מסלול הקוקופלי על אופני הרים, בין קולורדו ליוטה, 155 מייל בארבעה ימים, ללא הדרכה, לגמרי לבד. זה מסלול קשה. הייתי אמור לרכוב עם קבוצה, אבל כשהגעתי אף אחד מהם לא היה שם. צילצלתי לענת והודעתי לה שאני יוצא לבד. היא ניסתה להניא אותי, אבל אני התכוננתי לזה כל כך הרבה חודשים שלא רציתי לוותר על החוויה. מכיוון שיש משם תקשורת סלולרית הרגשתי בנוח. שכרתי שירותים של אדם שליווה אותי מנקודה לנקודה ונפגש איתי בכל סוף יום. את המסלול עשיתי לגמרי לבד בנופים המשגעים. כמעט ולא פגשתי אנשים".

מכאן ואילך גילי מוכן לדבר כמעט אך ורק על ספורט אתגרי. הוא חי מאתגר לאתגר, זה הכוח שמניע אותו גם בחיי היום יום ובחיים בכלל. המילה פחד לא נמצאת בלקסיקון שלו, אבל הוא מצהיר שהוא עדיין זהיר, ולכל אתגר הוא יוצא מתוכנן ומצוייד כהלכה. לא עובד בשיטת ה"סמוך" ולא מקצר תהליכים. הכל אצלו מתחיל בתכנון מקדים.

במה מתבטא האקסטרים?

"בטופוגרפיה. יש עליות וירידות תלולות, פני השטח, הגובה שמגיע עד 8,000 פיט מעל פני הים, רכיבה רצופה של ארבעה ימים – צריך כוח פיזי ונפשי כדי להתחיל וגם לסיים מסלול כזה. המילה QUIT לא נכללת בעולם המושגים שלי. זו גם אחת הסיבות שלא רציתי אף אחד איתי. אם אני אאכזב, אני אאכזב רק את עצמי. אני מכיר את עצמי. בצבא ראיתי אנשים חזקים נשברים. השקעתי בזה המון מאמץ".

המאמץ הוא מנטלי או פיזי?

"זה הכל מנטלי. ספורט אתגרי הוא מנטלי. אתה מודד את קצה גבול היכולת שלך ללא הפסקה".

מה הסכנות?

"שבילים צרים מאוד על מצוקים. נפילות, האם יקרה לי משהו פיזי שבגללו לא אוכל להמשיך".

ענת: "הוא כבר חזר הביתה עם קסדות מפוצצות".

פחדת?

גילי: "ממש לא פחדתי. המוטו שלי בחיים הוא שאם אתה חי עם פחד, אל תחיה בכלל".

פתאום קם אדם ורוכב על שביל מבודד לבד?

"כן, בפעם הראשונה שעשיתי את זה היה לי את פינק פלויד באוזניים. יצאתי מצוייד בהמון מוזיקה. זה מדיטטיבי. האופניים שימשו כאמצעי כדי ליהנות מהבחוץ. אני כל היום בתוך המשרדים. זו דרך טובה לגעת בטבע, לחוש אותו, תוך כדי בדיקת הגבולות שאני יכול להגיע אליהם. יש מי שנהנה מלראות טבע באלבומי תמונות, אני אוהב לחוש".

יש קשר בין רכיבת שטח תובענית כזו לבין העבודה התובענית היום יומית?

"בהחלט. אופני ההרים דומים לעבודה שלי בכמה מישורים. על האופניים צריך כל הזמן לזוז קדימה. צריך להיות מפוקס, לא לאבד שניה ריכוז כדי לא למצוא את עצמך על האדמה, כמו בעולם הפיננסי בו אני חי, שאסור לאבד בו ריכוז לרגע. וחוץ מזה, לעולם לא להיכנס לפאניקה".

מה לא תעשה?

"שביל שעובר על מצוק צר הלכתי ברגל. I’m stupid but not dumb. אני לא אעשה דבר שבוודאות מסכן חיים. אבל אני הראשון שיקפוץ מהמסוק לצנוח”.

למה לא יצאת בקבוצה?

“אין לי הרבה חברים ישראלים כאן. והאמריקאים, כשאתה יוצא איתם הם מאוד אוהבים לדבר. הם מדברים ללא הפסקה. היחיד שהייתי מוכן לצאת איתו לרכיבה כזו הוא גל אזולאי ז"ל, בן אחותי שטבע בתאונה במסגרת תפקידו בשייטת. אבל הוא לא איתנו כבר שנתיים”.

אוהבים ספורט וטבע. ענת וגילי טורובצקי עם התאומות טל ודנה

איך מתכוננים ליציאה כזו?

“לומדים להחליף את כל החלקים של האופניים שבד"כ מחליפים עבורך בחנות האופניים. שומרים על כושר. אני רץ ורוכב כל בוקר ועושה תריאטלונים. אני מתעורר בחמש וחצי בבוקר. בעבר עשיתי תריאטלונים רגילים, זה שיעמם אותי, אז עכשיו אני עושה תריאטלונים עם אופני הרים".

ענת: "אני צופה מהצד. גילי מאוד הרפתקן. אני אוהבת לשבת בשקט, לקרוא ספר, קפה. גילי צריך להיות בתנועה כל הזמן אחרת הוא משתעמם".

גילי: "בשבת אני נח".

על מה חשבת כשרכבת בקוקופלי?

"חשבתי על האתגר הבא. כשאני כבר בתוך זה אני כבר חושב על הדבר הבא, ביום השלישי כבר השתעממתי. אני מתכנן תחרות של שישה ימי רכיבה בשנה הבאה".

יש ערך מוסף למה שאתה עושה כלפי המשפחה?

"את הבנות המסעות האלה לא מעניינים, אבל הן יודעות שאני מתמודד עם קשיים ולומדות מהתבוננות שצריך לפתור בעיות כל הזמן. זה מאוד מחנך בעיניי".

הבנות היו רוצות לחיות בישראל?

ענת: "הן מגיל שלוש כאן. זה הבית שלהן. הן לא היו רוצות לחזור. נכון: הן בצופים, מדברות עברית, משתתפות בכל הטקסים, אבל הן שייכות לכאן, לחברים כאן".

גילי: "אני חושב שלהסתכל על הההחלטה לחזור או לא דרך המשקפיים של הבנות זה שכנוע עצמי".

ענת: "אם נהיה שנינו שלמים עם ההחלטה, ונציב חזית אחידה, הן תקבלנה את זה יותר בקלות".

ישרתו בצבא?

גילי: "הלוואי. הייתי מאוד רוצה. זה חלק מההוויה הישראלית. זה הדי.אן.איי הישראלי".

ענת: "אני הייתי מעדיפה שהן יעשו שירות לאומי. לא תמיד מגיעים למיצוי עצמי בצבא. גילי הרבה יותר פטריוטי ממני, מאוד ציוני".