משה קראדי: המשטרה היא חדר המיון של החברה

בחברה נורמלית יש פשיעה. אני סוציולוג בהכשרתי, ויודע שמעשים לא חוקיים הם חלק מהטבע האנושי. התפקיד של המשטרה הוא לדאוג שהם יקרו במינון סביר.

לעולם לא פורשים מהמשטרה. זה אופי.

וזה חיידק. למילה הזאת יש אסוציאציה שלילית, אבל גם את האנטיביוטיקה יצרו מחיידקים. מי שנמצא במשטרה יותר מחמש שנים נדבק. זה אצלך בדם וזהו. עד היום, כשאנשים הולכים איתי במעבר חצייה, הם נעצרים ומחכים לירוק. הם אומרים תיזהר, המפכ"ל פה.

אי אפשר לשרת במשטרה אם אין לך תחושת שליחות. נשמע בנאלי, אבל זה ממש ככה. קשה לי לראות עוולות וחוסר צדק. זה מפריע לי, ואני חושב שזה מאפיין את רוב השוטרים. לתקן את החברה זה מילים גבוהות מדי, אבל רוצים לראות את הצדק. לתרום לעשייתו.

זאת גם עבודה עם ביטחון תעסוקתי גבוה מאוד. לצערנו, בהיסטוריה של מדינת ישראל לא זכור מקרה שפיטרו שוטר כי לא הייתה עבודה בשבילו.

המשטרה היא חדר המיון של החברה הישראלית. כולם באים אלינו בטענות, אבל מה, אנחנו יצרנו את העבריינים? מערכת החינוך נכשלה, הבית נכשל, הרווחה ואולי גם הצבא נכשלו, ואנחנו נאלצים להתמודד עם התוצאה.

אנשים לא כועסים על העבריינים. הם כועסים על השוטרים. הסבר פשוט לזה הוא שמטבע הדברים, רוב המפגשים של האזרח עם המשטרה הם לא נעימים. אין מה לעשות, כששוטר תופס אותך בלי חגורת בטיחות - או להבדיל, כשאתה זקוק למשטרה ומרגיש שהיא לא מגיעה בזמן - זה יוצר כעסים.

למשטרה אין זכות קיום בלי אמון הציבור. אם פרצו לבית של מישהו, צריך לגלות אליו אמפתיה. הקורבן צריך לדעת שגם אם לא יחזירו לו את הטלוויזיה שגנבו, לפחות יתייחסו אליו היטב. כשיתקשר למשטרה, שיענו לו אחרי 3 צלצולים ולא אחרי 100, ושהניידת תגיע אליו תוך 10 דקות ולא תוך שעתיים. הייתי רוצה שהשוטרים יתנהגו כאילו יש להם תחרות. השוטר הוא משרת הציבור, לא אדוניו.

היתרון והחיסרון של המשטרה הם שהיא מונופול. קשה להתקדם ולהתפתח כשאין לך תחרות, כשאין משהו שממריץ אותך. כמפכ"ל רציתי להוביל מהפכת שירות, ושאלו אותי "מה אנחנו, פלאפון? אנחנו צריכים לתפוס גנבים".

לביפר לא מגיעות הודעות משמחות, והוא מצפצף 24 שעות ביממה. טלפון בארבע בבוקר לא מבשר שקיבלת תוספת תקציב מהמדינה, אלא שקרה משהו לא טוב. אתה סופג את זה לאורך שנים, וזה הופך אותך לאדם חרדתי.

אני שונא את הצליל של הסירנה. מיד מתחילות המחשבות הרעות, ולצערנו לא חסרות במדינה הזאת סיבות לחשוב על דברים לא טובים.

יש לי סוג של נכות נפשית כתוצאה מהשירות שלי. הילדים סבלו מזה, כי אימא פולניה פראיירית לידי. חבר של הבן שלי אמר לו פעם לנתק את הטלפון כדי שאני לא אטריד אותו כל-כך הרבה. הבן שלי ענה שאם הוא לא יענה לי, אני פשוט אגיע. צודק, אני לא שולט בזה. כשהייתי מפקד המחוז הדרומי הוא יצא פעם למחנה צופים בקריית מלאכי, וביקשתי ממנו שכל יום יתקשר הביתה. יום אחד הוא לא התקשר, וידעתי שיש ניידת שעוברת במחנה פעם ביום לבדוק שהכל בסדר. אמרתי למפקד התחנה שכשהניידת עוברת, שתיגש למזכירות ותגיד לניר שיתקשר לאבא. בכריזה של המחנה קראו לניר קראדי, ואת יכולה לתאר עצמך מה שמעתי ממנו אחר כך. איזה פדיחות אתה עושה לי, אבא.

את הזמן הפנוי שלי אני משתדל להשקיע במשפחה. כשמשתחררים אחרי 28 שנה והילדים כבר גדולים, מתגלה חסך שבכלל לא מרגישים במהלך השירות. פתאום אתה מבין מה פיספסת, ודווקא עכשיו כשאתה רוצה לתת, הם לא כל-כך רוצים לקבל.

20 שנה הייתי תייר בבית. יום אחד ביקשה אשתי שאלך לאספת הורים, אז הלכתי. ישבתי ושמעתי הרצאה של 45 דקות להורי כיתה ג', ובסוף באתי אל המורה ואמרתי שלום, אני אבא של עומר. המורה אמרה סליחה, מר קראדי. הבן שלך כבר בכיתה ד'.

כתבתי ספר. לא יודע אם אכתוב עוד אחד. אם אתה צעיר וחפץ חיים, עדיף לא להיכנס לזה. תהליך הכתיבה והעריכה מתיש, והשלב הכי קשה הוא לצמצם למספר עמודים סביר. זה ממש אמנות. אני הלכתי על זה מסיבה טובה אחת: הפער בין הדימוי של משטרת ישראל לבין הערך האמיתי שלה, הוא גדול מאוד ולא הוגן. זה לא גוף חף מבעיות, וגם אני כמפכ"ל עשיתי טעויות, אבל יש לנו משטרה טובה ורציתי לכתוב את זה. יש אנשי מקצוע - חלקם ממערכת אכיפת החוק, חלקם עורכי דין - שאומרים לי שצריך ללמד את הספר הזה במכון לדמוקרטיה. כנראה לא ציפו מהמפכ"ל לשעבר לתובנות מפתיעות.

הריגוש הכי גדול היה לבוא לבית הדפוס. לראות איך לוקחים גיליונות, איך קונטרס אחד מתחבר לשני, מתהדק, ואז באה העטיפה ואתה רואה את עצמך נע בתוך מסוע. זה הכי קרוב לתחושה של לידה שגבר יכול לחוות.

ספרו של קראדי, "המפכ"ל - בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים", ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים"