ירושלים עם זמיר

ב-20 במאי, בג'אז-לינקולן סנטר, קרן המקהלות זמיר חוגגת את יום ירושלים באירוע "סלברייט ג'רוזלם", ערב שירת כורל, תפילות עתיקות ושירים ישראלים, שהנושא שלהם הוא ירושלים. את הערב תוביל מקהלת זמיר, בשילוב עם חברי המקהלה התיכונית הבינלאומית שלהם. כוכב הערב האורח הוא יהורם גאון, הקול שהפך לסמל ולהתגלמות של 'ירושלים של זהב'.

היסטוריה ארוכה של ציונות בלתי-מתנצלת. מקהלת זמיר

מקהלת זמיר היא המקהלה דוברת העברית הראשונה בצפון אמריקה. קרן המקהלות זמיר, אותה יסד ומנהל מתי לזר, היא מפעל עצום ורב מימדים, כוח מוביל לשימור וטיפוח מסורת שירת המקהלה היהודית. הקרן עומדת במרכזה של רשת מקהלות שמתפרשת על פני כל ארה"ב, עם סניפים גם בישראל. היא מממנת ומפיקה תוכניות לימוד, קונצרטים, סדנאות ופסטיבלים של מוזיקה יהודית. היא גם נותנת חסות לפסטיבל המקהלה היהודית של צפון אמריקה מאז 1990. ומאז 1993 היא המממן הבלעדי של מקהלת הנוער הבינלאומית היהודית, הזמיר.

האירגון הענף הזה התחיל ממקהלה אחת, שנקראה בזמנו מקהלת "מסד". "מסד היה מחנה קיץ לנוער ציוני, דובר עברית. המקהלה נולדה ב-1960, כחלק מפעילויות המחנה", מספר מתיו. "שם מדריך המחנה שעמד בראש המקהלה היה סטנלי ספרבר, כיום אחד המנצחים המפורסמים ביותר בישראל, ששימש כמנצח בתזמורת הסימפונית חיפה וכמנצח של מקהלת "רינת", המקהלה הישראלית הלאומית. עם השנים שם המקהלה שונה מ'מסד' ל'זמיר', לפי הפסוק המופרסם משיר השירים: 'עת הזמיר הגיעה... וקול התור נשמע בארצנו'".

מתיו היה אחד ממשתתפי המחנה הזה. ב-1963, כתלמיד תיכון, הצטרף למקהלה והתאהב בדינמיקה. "לשיר במקהלה זה יותר מסתם לשיר יחד. לכל אחד במקהלה יש תפקיד מוגדר, והוא ממלא אותו בהקשר המכלול. זאת תחושה חזקה של להיות חלק מצוות". עם הזמן המקהלה התפחתה לגוף עצמאי: "כל כך נהנינו לשיר יחד, שחיפשנו דרך לעשות את זה כל השנה, לא רק בקיץ", הוא מתאר. "לשיר יחד במקהלה היתה לא רק חוויה יהודית, אלא גם חוויה חברתית חזקה. הרבה ידידויות של חיים והרבה חתונות יצאו מהמקהלה הזו".

כשמתיו הצטרף למקהלה, היו בה 12 זמרים. תוך כמה שנים המספר גדל ל- 115. "המקהלה פשוט נתנה מענה לצורך שלא היה לו ביטוי אחר. באותה תקופה לצעירים ולבני נוער לא היו הרבה דרכים לבטא את הזהות היהודית שלהם. אפילו מטבע הלשון הזו, 'זהות יהודית', לא היה קיים. מעל הכל", מספר לזר, "קסם המקהלה היה שהיא הצליחה להביא יחדיו, בהרמוניה, יהודים מזרמים ורקעים שונים: דתיים, קונסרבטיבים, אפיקורסים. אז המילה החשובה היתה 'כלל-עדתי', אבל היום המילה היותר חשובה היא 'כלל-פוליטי'. זה אחד המקומות היחידים בהם אלו שאוהבים את אובאמה ואלו שאוהבים את ג'ורג' בוש נאספים יחד ומתאחדים, כי הם יוצרים משהו יחד ולכמה שעות יש שלום בית. זה חלק מאוד מרכזי במטרה שלנו".

ב-1972 ספרבר עלה לישראל ולזר לקח את מקומו כמנצח המקהלה. אך החזון של מתיו הלך מעבר לניצוח וניהול קבוצת מקהלה בודדת. הוא ראה בשירה יחד דרך לחבר, להניע ולאחד יהודים מכל העולם. בהנחייתו של לזר, זמרי המקהלה התפזרו לערים שונות והקימו מקהלות משלהם. גם יוצאי המקהלות האלו הקימו מקהלות חדשות. ב-1990, האירגון החל לתת חסות לפסטיבל המקהלות היהודיות של צפון אמריקה (North American Jewish Choral Festival).

"כל קיץ, למשך חמישה ימים, למעלה מ-600 איש נאספים ושרים יחד מוזיקה יהודית", מתאר לזר. "הכוונה לא רק לחזנות, אלא גם למוזיקה ישראלית, שירי ארץ ישראל, פופ ישראלי", מוזיקה שמשקפת את היהדות בת זמננו. באירוע משתתפות מקהלות מכל העולם וגם אלו שרוצים להצטרף למקהלה. "בפסטיבל נאספים זמרים בודדים מכל ארה"ב, קנדה, אירופה וישראל. לא בהכרח יהודים, אבל אנשים שרוצים לשיר מוזיקה יהודית ובארצות המוצא שלהם פשוט אין להם איפה לעשות את זה. במקום, אנחנו מרכיבים מהם מקהלות חדשות, מקהלות 'אינסנט', אנחנו קוראים לזה. הגעת לבד, ופתאום למחרת אתה שר בקבוצה של 100 איש. אחרי הפסטיבל, האנשים האלה חוזרים הביתה מלאי התלהבות, עם היכרויות חדשות באמתחתם, ואולי, עם הכימיה נכונה, הם יקימו מקהלה יהודית חדשה. זה מה שקרה בסיאטל לאחרונה. לא היתה להם מקהלה יהודית, ואחרי שכמה חברים חזרו מהפסטיבל, הם התאגדו והקימו אחת". וכך רעיון המקהלה הופך וויראלי.

עוד הישג שמתיו גאה בו הוא מקהלת הנוער הבינלאומית, שהוקמה ב-1993. "אלו ילדים מכל מיני ארצות בעולם, מכל מיני זרמים, דתיים וחילוניים. פעם בשנה, הם כולם באים לשיר יחד בניו-יורק. זה נותן הזדמנות לנוער אמריקאי, שמעולם לא היה בישראל, הזדמנות להכיר ישראלים מקרוב. הנוער הישראלי מקבל אפילו משהו גדול יותר: הם פתאום נוכחים שהם לא רק ישראלים. פעם, נער ישראלי אמר לי, 'וואלה, אף פעם לא תפסתי שאני יהודי'. לפעמים ישראלים, שמעולם לא גרו מחוץ לישראל, לא תופסים שהם חלק ממכלול יותר גדול, ועד כמה הוא באמת גדול, ועד כמה הוא מגוון".

לזמיר, גם כאירגון וגם כמקהלה, יש היסטוריה ארוכה של ציונות בלתי-מתנצלת. כבר למעלה מ-30 שנה הם מנציחים בטקס את יום ירושלים. "ב-1980 חגגנו בר מצווה לירושלים, ב-1987 חגגנו את העשרים, ב-1992 היתה לנו תוכנית עם אלי ויזל, ב-1996, לחגיגות ה-3,000 של העיר, היתה לנו תוכנית עם נעמי שמר וריצ'י הייבנס"... מפרט לזר, "אם את לא מכירה, ריצ'י הייבנס הוא זמר אפריקאי-אמריקאי מפורסם. זו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה בה ריקי הייבנס ונעמי שמר עמדו יחד על אותה הבמה.

"השנה, לאירוע המתקרב של יום ירושלים שאנחנו עורכים יש שתי סיבות: האחת, כי זה מה שאנחנו עושים כבר 30 שנה. והשניה כי במיוחד באווירה הפוליטית הנוכחית, חשוב לי להזכיר את ההיסטוריה היהודית של ירושלים, ולהזכיר ברבים שהיא חלק מהתרבות שלנו כבר אלפי שנים".

"אז... אפשר להגיד שלאירוע יש אג'נדה פוליטית מסוימת?"

"לא. לא. זה לא פוליטי. פוליטי יהיה לבוא ולהגיד 'הנה מה שאנחנו צריכים לעשות עם ירושלים'. מה שאני רוצה להמחיש זה שיש לנו חיבור לירושלים, חיבור שמתבטא בתפילות שלנו, במורשת המוזיקלית שלנו, וזה חיבור שאנחנו צריכים לחגוג ולעולם לא לשכוח שהוא קיים. ישנה תפיסה היום", הוא מוסיף, "שעצם הדיבור על ירושלים מהווה נקיטת עמדה פוליטית. בישעיהו יש פסוק: 'למען ציון לא אחשה, ולמען ציון לא אשתוק'. לא רק שאנחנו לא שותקים, אנחנו שרים על זה. זה אירוע של שירה, של חברותא. אנחנו רק רוצים שאנשים יבואו, ישמעו את 'ירושלים של זהב' , ישמעו 'מעל פסגת הר הצופים' ויזכרו אמת שפעם היתה חרוטה בלב רבים. באחד מהסיפורים של הסופר אלי ויזל", מתיו מסכם, "מופיעה דמות של המשוגע מקומי, שהולך ברחוב ומדבר בקול רם. עוברי האורח בסיפור שואלים אותו 'למה אתה ממשיך לקשקש? אתה לא רואה שאף אחד לא מקשיב לך'? והמשוגע עונה להם: 'אני לא מדבר כדי שאתם תשמעו אותי, אני מדבר כדי לוודא שאני לא אשכח'".