שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הכסף לא יציל אותי
    בסוף הבנתי שאני תלוי בחשבון הבנק של מנקה הרחובות, כפי שהוא תלוי בשלי. שלמה קראוס בטור אישי במיוחד
    הטור הפעם ארוך מהרגיל, כי במקום פוליטיקה, אני רוצה לדבר על עצמי. לפרנסתי, אני עובד בחברת היי-טק הפועלת בשוק ההון. המשכורת שלי מכניסה אותי בקלות לעשירון העליון. אני רגיל לקרוא את התגובות "לך לעבוד יא בכיין" בכל פעם שאני מפרסם טור וזה משעשע אותי, כי אנשים מסיקים שמי שמתעניין בצדק חברתי הוא מן הסתם לוזר שכשל בחיים. אם תגללו לסוף הדף תקראו את הקרדיט "עיתונאי ומשורר, פעיל חברתי", אבל זו לא טעות, הקרדיט מדויק.

     

    יש לי משרה שאפשר לקרוא לה חלומית, רק שזה לא היה החלום שלי. באוניברסיטה למדתי פילוסופיה וספרות. אל תשאלו מה הקשר לשוק ההון, מסובך מדי להסביר. היה לי ברור שאמשיך להוראה או למחקר, בטח ליצירה. לאורך השנים יזמתי והשתתפתי בפרויקטים חברתיים ותרבותיים רבים שהמשותף להם הוא חוסר רווחיות כלכלית. התפרנסתי מעיתונאות וממספר עבודות נוספות במקביל. מיותר לציין שמעולם לא "גמרתי את החודש". זה לא הפריע לי, דחיתי על הסף משרות שהיו מעניקות לי רווחה כלכלית כי האמנתי שתרומה ועשייה חשובים יותר מחשבון בנק מרופד. הצלחתי להאמין בזה די הרבה זמן, הרבה יותר מרוב האנשים.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    למה לפחד מלידות בבית? / ענבל שמיר כספי

    "הקפיטל" של מרקס רלוונטי מתמיד לישראל / משה צוקרמן

     

    השורדים

    ואז אמי חלתה. לפני שעברה למחלקה המיועדת לחולי סרטן, מחלקה עתירת תרומות, היא עברה בין רופאים במחלקות הפנימיות. ההזנחה הזכירה מדינות עולם שלישי, היחס משפיל ולפחות פעם אחת נדבקה בנגיף שהסתובב במסדרונות. לאף אחד מהעובדים לא היה אכפת שמדובר באדם שהיה עבורי משנה רק לאלוהים. כשאחד הניתוחים לא הצליח כתוצאה מרשלנות, איש לא טרח להתנצל. המנתח ידע שהמנומסים האלה הם לא החומר שהולך לבתי משפט.

     

    להורים שלי זה לא הפריע. הם שייכים לדור שהשלים עם המצב ולא האמין שמגיע לו יותר. אבל אני הרגשתי שמשהו כאן לא הגיוני, שזה לא היחס הראוי לאשה כמו אימא שלי. כבר הייתי לקראת סוף שנות העשרים שלי, אבל רק אז הבנתי שהשמות המונצחים על לוחיות זהב באגפים השונים, לא שוכנו בחדרים משותפים, לא המתינו חודשים לסריקת MRI ולעולם לא קיבלו דיאגנוזה שגויה. רק אז הבנתי שכסף אינו מותרות. הוא הכרחי בשביל לשרוד.

     

    בשעת לילה מאוחרת, כשגופה כבר קרס כמעט לחלוטין, דחפתי לבד את מיטת בית החולים בדרך לבדיקת MRI, או CT או ראשי תיבות אחרים, שסטודנטים לספרות לא אמורים להבין. הטכנאי היה חסר סבלנות והגוף שלה היה שברירי ודואב. כבר מספר פעמים התייחסו אליה בזלזול והיא ביקשה ממני בלחש, 'תישאר איתי', כדי לוודא שיתייחסו אליה כראוי. במעט הכוח שנשאר, היא לחצה חזק את ידי. הטכנאי סירב בעצבים ובגסות, אני התעקשתי. לא יודע למה, אבל בסוף הרגשתי שהלחץ והעצבים רק מזיקים לה יותר וויתרתי. בדרך חזרה שאלתי אם היו עדינים והיא, לא מסוגלת לדבר, בהתה בנורות הניאון החולפות על התקרה והנידה ראשה בשלילה. העיניים שלה דמעו. כמה ימים לאחר מכן היא נפטרה.

     

    חודשיים אחר כך נולדה לי ילדה. החובות המשיכו להצטבר, הגן לבדו נגס בחצי משכורת. גם אשתי עבדה קשה. אחרי שנים יחד, היא כבר לא מצאה סיבה טובה כדי שלא אמצה את יכולת ההשתכרות שלי. היא צדקה לגמרי. בסוף נפרדנו. יהיה שקר לומר שהמועקה הכלכלית לא הוסיפה לאווירה העכורה. אחר כך ויתרתי על הכול והלכתי לעשות כסף. הרבה כסף. כדי שאף טכנאי לא יוכל להעליב את אימא שלי יותר.

     

    חשבון הבנק של מנקה הרחובות

    נעמי כבר בת שנתיים וחצי. לפני שבועיים שאלתי אותה מה תרצה להיות כשתגדל. היא ענתה גננת. ילד אחר יאמר כבאי, אולי שוטר, אולי טייס. אף אחד לא יאמר "מפתח מערכות לתמחור נגזרים פיננסיים". אבל הילדים האלה יתבגרו והחברה תמיין אותם בהיררכיה קשיחה. אמנם הכלכלה הקפיטליסטית מתגמלת הצלחה, אבל את הקריטריונים להצלחה קובעים האנשים. במקרה שלי, החברה אמרה בבירור: אתה בחור חכם ומוכשר. אנחנו לא רוצים אותך בבתי הספר, במכוני המחקר, בשירותים הסוציאליים או על מדף הספרים. המוכשרים שלנו הולכים לשוק ההון ולפיננסים, למשרות המתאפיינות בהיעדר תוצר ואפס תרומה לחברה.

     

    המוחות המבריקים יושבים לידי במגדלים ולא בחדרי המורים (צילום: שאול גולן)
    המוחות המבריקים יושבים לידי במגדלים ולא בחדרי המורים(צילום: שאול גולן)

     

    את גדי ויכמן רצחו נערים שזה עתה יצאו ממערכת החינוך. אני לא הייתי המורה שלהם למרות שהיו לי הכישורים לכך, וגם לא אהיה המורה של אף אחד, כי כבר אין לי יכולת לשאת מצוקה כלכלית. המוחות המבריקים של דורנו יושבים במשרדים לידי, במרומי המגדלים המפוארים בתל-אביב ולא בחדר המורים. גם אם אחד המוחות הללו יפנה להוראה, עול החיים בדוחק יהיה כבד מכדי לשמור על אכפתיות לאורך זמן.

     

    השוטרת שנקראה להשקיט את הנערים ו"חתכה" לא הייתה אדם רע. אני מניח שהמחשבה "בשביל הגרושים שמשלמים לי שיגידו תודה שאני שמה מדים" עברה בראשה כשהחליטה להתעלם מהקריאה. המחשבה הזו עברה מתישהו ועדיין עוברת בראשו של הפקח, העובד הסוציאלי, הכבאי, המחנך ובטח גם בראשו של הטכנאי בבית החולים שהעליב את אימא שלי. כולם מהווים את התשתית לחברה האזרחית שלנו וכולם נמצאים בתחתית ההיררכיה הכלכלית. אפשר להמשיך לשאול "עד מתי" מול גלי האלימות הגואים, אבל כולנו יודעים שזה לא ישתנה, אלא אם כן נסכים לשלם את המחיר גם מכיסנו.

     

    אני אמשיך להתקדם בעבודה והמשכורת שלי תגדל, אולי יום אחד היא גם תהיה "דמיונית". אני אשפוך את הכסף הזה על הילדה שלי כדי שתזכה לחינוך הטוב ביותר ולטיפול רפואי מהשורה הראשונה. אבל אני יודע שזה חסר טעם. כי אחרי שהבנתי שצריך כסף בשביל לשרוד, הבנתי משהו חשוב הרבה יותר: כשחיים בחברה, הגורל שלי תלוי בחשבון הבנק של מנקה הרחובות, בדיוק כפי ששלו תלוי בשלי.

     

    הגורל שלי תלוי בחשבון הבנק של מנקה הרחובות. בקיץ שעבר בשדרות רוטשילד  (צילום: ירון ברנר)
    הגורל שלי תלוי בחשבון הבנק של מנקה הרחובות. בקיץ שעבר בשדרות רוטשילד (צילום: ירון ברנר)

     

    אני לא אוכל לבחור את המפקדים שלה בצבא, לא אוכל לקנות שוטרים שיגנו עליה כשתרבוץ על חוף הים, לא אוכל לשלם לנהג ההאמר כדי שלא יתפרע בכביש, לא אוכל לוודא בעצמי שכל מבנה שאליו תיכנס עומד בתקני הבטיחות. לא אוכל לבחור לצד מי תעמוד בכניסה למועדון ובטח שלא אצליח להתקין פנסים בכל הרחובות החשוכים שבהם תעבור. אלא אם נחיה בבידוד, חשבון הבנק שלי לא יושיע אותה, לא משנה כמה מנופח הוא יהיה.

     

    בשביל זה אני כותב ובשביל זה אצא להפגין. בגלל זה עדיין אכפת לי, למרות שמבחינה כלכלית, אני מסודר הרבה יותר מרוב האנשים שיורדים עליי, שקוראים לי לוזר, בכיין, מפונק, שמאלן. בטח מסודר יותר מהשוטר שהיכה אותי בהפגנה האחרונה. לעומתם, היום אני מבין שאם היה לי המון כסף, אותו טכנאי לא היה משפיל את אימא שלי, אבל גם יודע שאם יהיה לו מספיק כסף, הוא לא ישפיל אף אימא, של אף אחד. למרות שאני כבר מסודר, אני ממשיך להיאבק. כי אם לא תהיה רווחה לכולם, לא תהיה רווחה לאף אחד, גם לא לי.

     

    שלמה קראוס, עיתונאי ומשורר, מפעילי המחאה החברתית. לקריאת כל הטורים שלו - בעמוד הבא . עוד על המחאה המתוכננת ב-2.6 בעמוד הפייסבוק .

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הכסף לא יציל אותי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים