מעיינות הכוח

ביום שני חיכתה ילדונת כבת ארבע לאמא שלה, במעון בקריית שלום. כל הילדים כבר הלכו הביתה. הילדה שיחקה עוד כמה דקות בשקט בפינת הבובות. אחר-כך ישבה, בטח מודאגת מעט, והסתכלה איך חייגה הגננת שוב ושוב הביתה. לשווא. אמא בסנדה נרצחה זמן מה קודם לכן בידי "חברה לחיים". אבל זה לא מרתיע את ח"כ רובי ריבלין, רדיו ללא-הפסקה של איש אחד, שמגשש בחירוף נפש סביב כלאו של האריה השואג, ומתעקש להעניק לחשוד ברצח – פרס. הוא רוצה שתקופת מאסרו של עבריין במדינת ישראל תוּפחת לחצי בגין "התנהגות טובה".
לפי החוק שמציע ריבלין, פושעים ישובו להסתובב ברחובות עוד לפני שבכלל התחילו להפנים את פשעם. מעתה, כל מה שעליהם לעשות הוא להביע חרטה חפוזה, לחבוש כיפה, ולהתנהג יפה יותר. שיטת "הדלת המסתובבת" של מערכת הענישה ברשות הפלסטינית היא מודל חיקוי לא רע, מסתבר, למחוקק הישראלי.
החזקים מסודרים, אבל מה באשר לקורבנות? כי באמת, אילו שאלו את הגננת של הילדה של בסנדה ז"ל, היא ודאי הייתה אומרת שגם ההתנהגות של הקטנטונת טובה. אפילו אמא שלה, סביר להניח, הייתה אדם טוב שלא הזיק לזבוב. אבל לגבי מדינת ישראל הקורבנות ומשפחותיהם הם מטרד. כתם מביך על הגאווה הלאומית. ומכאן שפראיירים או לוזרים שמזלם לא שפר עליהם אינם זכאים לפרסים. החברה הישראלית, גרופית של חוצפנים וכוחנים, נותנת לגיטימציה ועידוד אך ורק לחזקים. באופן שיטתי ובדרכים אינספור היא מפריסה להם פרסים, וגורמת לכך שהאלימים והעבריינים יזכו מן ההפקר.
אלא שחוק ריבלין - אשר ממילא מוחק כל בדל הרתעה מעונשי הקולא הנגזרים כאן – לא צץ יש מאין. כל מדינת ישראל, מגדול ועד קטן, שותה ממעיינות הכוח. אז מה הפלא שזכינו לשני מועמדים גנרלים לרשות הממשלה? האחד, שרון, בעל תרמיל עוולות כה כבד עד שבנקל הוא הופך ממר מלחמה למר שלום. מה שהופך אותו זכאי לקבל, וכמעט כמובן מאליו, את פרס השלטון. האחר, ברק, מתפטר, קרי מודה בכישלונו, והופה – מעניק לעצמו את פרס ההתמודדות. יפסיד או לא, פרס הניחומים מובטח לו: שר ביטחון בממשלת שרון. ולמפסידים האמיתיים (אנחנו) הידד…
או אז תולים את האשם בזיכרון הציבורי הקצר. ולא היא. יש פה מספיק אנשים שעמלים להזכיר לנו: עיתונאים, היסטוריונים, חוקרים, שלא לדבר על בעלי עניין. הצרה היא שאזרחי המדינה אינם רואים כל רע בכך שאדם שגרם עוול קולקטיבי או כשל באופן קולוסאלי – יחשוב את עצמו זכאי לפרס. במין התאבדות מוסרית שבה החברה הישראלית ומרכינה את ראשה בפני הכוחן, ומכופפת, אגב כך, גם את מצפונה.
איש בל יתמה, על כן, הכיצד משגשגת בישראל תופעת החטא-על-חטא-על-חטא. לחזקים האור והדרור, ואילו לקורבנות מדביקים חטא על פשע. שהרי האם אי-פעם טרחה המדינה לממן פסיכולוג לנפגעות אונס או לילדי נרצחות/ים, כפי שהיא מסייעת למשל לעבריין מצוי בכלא, על חשבון משלם המסים? ובמלים אחרות, מי ידאג מעתה - גם נפשית - לילדונת של בסנדה? שרון? ברק? פרס? ואולי, רובי ריבלין?
כמה טוב שדודו טופז חזר. אולי הוא, במקום מדינה מסודרת, הומנית ושפויה, יחלק פרסים ליתומה של בסנדה?