ילדה בת 11 נאנסה
לכאורה על-ידי ארבעה קטינים. היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. הנערים חזרו ללימודים. מדובר ב"יחסי מין בהסכמה", טענו האונסים. "כולנו אשמים", הסבירה המומחית לאלימות בקרב בני נוער בטלוויזיה.
זו מדינת ישראל בקליפת אגוז: משטרה שמשחררת חשודים באונס ומאפשרת להם לחזור לשגרה, בית משפט שמקל בעונשים וסוגר עסקאות טיעון על גב נאנסות ותקשורת הרוחצת בניקיון כפיה ומתכחשת לקשר בין הצגת נערות וילדות כאוביקטים מיניים לעשיית רייטינג וממון לבין אלימות מינית כלפי ילדות ונערות על-ידי קטינים וגברים "רעים" (כפי שקראה להם הנאנסת). ואחרי כל זה אומרים לנו ש"כולנו אשמים": הציבור, מערכת החינוך ובעיקר ההורים. "הם" לא השגיחו, "הם" לא עקבו, "הם" לא התערבו, "הם" לא הגנו, "הם" הפקירו את בטחון בנותיהם.
עוד בערוץ הדעות
של ynet:
אנחנו המתייפייפים. מכתב לח"כ רגב ודנון
/ עידו לוריא
להיות אלי ישי
/ רועי לחמנוביץ'
| האמא כתבה |
|
| 4 האנסים גנבו חלק מהילדה שלי / אילנה קוריאל |
|
"בתי בת ה-11 לא יכלה להגיד את המילים, אז חברה שלה סיפרה לי '4 בנים לכדו אותה בחדר המדרגות ואנסו'. הוצאנו אותה למוסד סגור - והאנסים אפילו לא במעצר". מיומנה של האם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כמה מושלמת היא הפרקטיקה של ניתוק בין מעשים ומדיניות לתוצאות. כך, הרשויות האחראיות על בטחוננו ורווחתנו מתנערות בפועל מאחריות למעשים הפוגעים בקורבנות ומגינים על התוקפים ומאחריות למציאות קפקאית, בה אלימות מקבלת חיזוק והיפגעות מצדיקה התעללות נוספת של מוסדות המדינה.
קחו למשל סיפור ממש דומה לאונס שבו מדובר: נערה שהותקפה מינית על-ידי נערים במועדון נשלחה למוסד, בהמלצת פקידות הסעד ובאישור בית המשפט. הנימוק להחלטה: האם "אינה מסוגלת להגן על הילדה", כטענת הפקידות. גם לקחו את הילדה מביתה, שבו לא הייתה כל אלימות כלפיה וגם הפכו את האם לאחראית לאלימות שהתרחשה במסגרת ה"חינוכית". וכאילו אין די בסבל שחוותה, כעת חווה הנערה התעללות נפשית ופיזית מצד אנשי הסגל. והמשטרה? מתעלמת מהתלונות, "סוגרת תיקים", שהרי "אין עניין לציבור". והנערים? הם מסתובבים חופשי.
בסיפור אחר, שאירע לפני כמה שנים, נאנסה נערה על ידי נערים במסגרת לימודים על-יסודית. הנערה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ולאחר זמן מה התאבדה. והנערים? הם חופשיים מאז ועד היום. מוכרים לי מקרים מעין אלה לעשרות. אז איך מסבירים המומחים את המציאות ההזויה הזו, שבה הקורבנות נענשים שוב ושוב על חולשתם וקורבנותם והמקרבנים מסתובבים באין מפריע ומסבירים שהייתה "הסכמה"? די פשוט: ההורים אחראים/אשמים. כך יכולים האחראים האמיתיים לישון שנת ישרים עם מצפון נקי אך לא פחות חשוב, ל"כולם" יש פרנסה ועסקים טובים: תעשיית מוסדות פורחת, משרות ועסקי "טיפול" בשפע, ביקוש נרחב למומחיות של הברנז'ה הטיפולית: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים וכיוב' אצל המוסדות ובתקשורת.
והתקשורת? היא חוגגת. הרבה סיפורים "צהובים" העושים טוב לרייטינג וטשטוש חלקה המרכזי בעיצוב ובטיפוח ההחפצה של ילדות ונערות. כאילו אין כל קשר בין בר רפאליות מתערטלות בפוזות זנותיות, הזוכות באופן לא תמים למעמד של כוכבות ומשמשות "מודל לחיקוי" לגיטימי ואידיאלי לבנות. מצד שני, מעודדים בנים וגברים "רעים" לנהוג בילדות ובנערות כבובות מין להנאתם.
ואפשר שראשון בין "כולם" באחריות לסכנה היומיומית, שבה חיות כיום ילדות ונערות, הוא בית המשפט. בהתכחשות בלתי נתפשת להשלכות החלטותיו, הוא מאפשר לפושעים לאנוס וגם להמשיך בשגרת חייהם, הוא מאפשר לפקידות הסעד להעניש את הנאנסות, בהרחקתן למוסדות סגורים ו"למחוק" את הוריהן ומשפחותיהן, לתת ילדות וילדים לידי אבות "רעים", המתעללים בהן מינית. והחמור מכל: בית המשפט מכשיר את השרץ, החפצת ילדות ונשים, הענקת לגיטימציה למסחור במיניותן והפקרת כבודן ודמן, תוך התחזות לנאור ו"ליברלי".
תמיכתם של שופטי בית המשפט העליון בדימוס, בראשות דליה דורנר ובהובלת אהרן ברק, שאישרה את שידור ערוץ פלייבוי, המחישה את ההתנערות מאחריות של המוסד היומרני ביותר במדינה, להחפצה ולאלימות המינית כלפי ילדות ונשים. כך התיר בית המשפט העליון את המסחור במיניות האשה, את הפיכתה לחפץ מיני לשימוש גברים ואת תפישת האלימות המינית כלפי נשים כלגיטימית. אז מה לנו כי נלין על נערים וגברים "רעים"?
בלי נטילת אחריות, ללא פשרות של מערכות שלטון, שבידיהן המשאבים, הכלים והמנגנונים, על ביטחון וכבוד האדם, גם זה של ילדות, נערות ונשים, בלי הענשת עברייני המין והפושעים, אין תקווה לחברה בטוחה ואנושית בישראל.
פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי ומרכזת פרלמנט נשים
.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
