לאהוב את עצמי, גם ולמרות כסא הגלגלים
"אני רוצה לזיין, לרגש מישהי שלא תרחם עלי, שתסתכל עלי כמו שמסתכלים על גבר ולא כמו מישהו חסר אונים. לזיין בלי פחד, בלי התייפייפות ששמורה למוגבלים, אבל גם לא לוותר על הזכות להתלונן, כי אני על כיסא גלגלים לעזאזל, הגיע הזמן שגם איהנה מזה"
אם לרגע אהיה כנה, הרי שלפני שנתיים כשהקמתי את "טקסטורה - מילים של אהבה", לא באמת האמנתי שאכתוב בעבור אנשים זרים ורבים כל כך מכתבים אישיים. זו בעיקר הייתה משאלת לב, תקווה שיתמזל לי המזל ואזכה לכתוב להנאתי מילים רכות, נטולת ארס וריקות מציניות, מכתבים שנולדו מהקשבה וימסרו לאנשים יקרים, גם אם הם לא שלי. למרבה השמחה, החלום התגשם לי.
עוד בנושא:
היית נפגשת איתי? היית יוצאת עם נכה?
יוצאת עם עיוור, והוריה חושבים שהיא משוגעת
חוזה של אהבה
היום, ממרומי עשרות מכתבים, אני יכולה לומר שזכיתי בעבודת חיי המאפשרת לי לכתוב את הכל: החל ממכתבי אהבה "רגילים" ורומנטיים, מכתבים מהורים לילדיהם או להיפך, ואפילו מילות פרידה והספדים. אבל אני חושבת שיותר מהכל, מרגש אותי לכתוב את נדרי החתונה.
אולי כי הם מהווים חוזה כתוב בין שני אנשים, בני זוג טריים, שעוד לא יודעים דבר וחצי דבר על זוגיות או על חיים משותפים, ויש בהם מן תום ופשטות השמורה לאנשים של תחילת דרך, כאלו שיוצאים אל המסע חמושים בדמיון שלא נגמר ואופטימיות אמיתית, כזו שקוראים אודותיה רק בספרי ילדים.
חוזה אהבה הוא התחייבות מבחירה, התקשרות של לב ושל נפש, של שני אנשים שמציירים חיים בצבעים זרחניים ומוסיפים בהם בית ודשא, תקווה וילדים מחייכים. חוזה אהבה הוא האמונה בהתגלמותה, רגע לפני שמתחילים החיים, הקצב מתגבר ולפעמים שוכחים.
כשעדי התקשר ואמר שהוא רוצה חוזה של אהבה, עניתי כמעט באופן אוטומטי "מזל טוב, מתי החתונה?". הוא צחק והסביר שהוא ממש לא לפני חתונה ואפילו חברה אין לו. למעשה, רק לפני מספר שבועות הוא יצא משיקום אחרי שהתהפך עם האופנוע בכביש מהיר, וריסק את שתי רגליו.
"החלטתי להחתים את עצמי על חוזה של אהבה וקבלה עצמית, ואני רוצה שאת תנסחי את הדברים שאומר לך, כדי שבכל פעם שאתפתה להישבר, אוכל לחזור אל המילים הללו, ומי יודע, אולי משם תבוא הנחמה, ומתוך הכאב והקושי יצמח בי גם הכוח".
שתקתי לפחות חצי דקה שהרגישה כמו שעתיים. הוא הבחין ברוק שנבלע ובקול שנתקע, ואמר שאולי עדיף שניפגש והוא כבר יסביר לי הכל פנים אל פנים. יומיים אחרי השיחה, נפגשנו בבית קפה ליד ביתו. הוא הגיע לבד ומיקם את כיסאו מולי. עדי, גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, הביט בי בעיניים נעימות וחייך חיוך כבוי ורפה. הוא כמעט לא זז ונראה די אומלל, תקוע לו בכיסא הגלגלים המגושם שלו.
מה אתה, נכה או איש בכיסא גלגלים?
"הרופאים קבעו שכבר אין סיכוי שאלך, ובזאת חתמו את מערכת היחסים הארוכה שהתנהלה בינינו כמעט שמונה חודשים", הוא אמר לפתע והוסיף: "גם כן דרך לשלוח בנאדם לחיים. אבל אני מבין שרק עכשיו מתחילה ההתמודדות האמיתית, וחשבתי לתת לעצמי הזדמנות אפילו לסלוח, כי אני אשם, אני הבאתי את האסון הזה לחיי בגלל יהירות, בגלל שהאמנתי שאני בשליטה מלאה, שאפשר להגביר מהירות.
"אני זוכר את היום הראשון, כשרק הגעתי למחלקה. ישב מולי איש אחד בלי רגליים וביקש שאענה מהר מה אני, נכה או איש בכיסא גלגלים. אני בחרתי להיות איש על כיסא גלגלים וזו בדיוק הסיבה שאני פה היום".
הוא דיבר ברצף, בקושי עצר כדי לנשום, כאילו רצה להספיק לומר את הכל בבת אחת, כל עוד הוא אופטימי ומאמין. וזה החוזה שכרת עדי עם עצמו: "אני מתחייב בזאת לבחור בחיים, לזכור שגם ברגעים הנוראים קיימות המון אפשרויות, שהדרך בה הדברים נראים, רלוונטית רק אם מסתכלים עליהם מכל הכיוונים, וזה אני ורק אני שמגדיר, שבוחר להיות נכה או איש על כיסא גלגלים.
"אני מבקש מעכשיו ועד עולם את היכולת להרפות, מתוך ולמרות הכאב והפחד, כי אני חייב לזכור שמותר לפעמים פשוט להיות, ולא לכל דבר יש תכלית או תוכנית על מדויקת. שהתאונה הזו שלי, בדיוק כמו מאה אלף הצלחות שנחלתי בחיי, לא הייתה תלויה רק בי, וכשאפסיק לחפש משמעות בטח גם אמצא אחת. הגיע הזמן להרפות אך לעולם לא להפסיק להאמין, כי באותה הקלות בה אני נתלה בגורמים מדעיים, אני חייב לעצמי גם את אלוהים, את הניסים, האהבה והפרחים.
"אני חייב להאמין בכל דבר שעושה לי נעים, כי בתוך כל השכל הזה הכאבים רק גדלים בי, ומתעצמים. ולשמוח, גם בלי סיבה, כי לא כל דבר חייבת להיות הילולה. מותר לי לשמוח שוב מהדברים הקטנים, מגור של כלבים, מדיסק חדש ומהריח שאני כל כך אוהב, שנודף מספרים ישנים. ולנצח, אני צריך לנצח, כי אם כל יום הוא מלחמה, כל יום יש לי משימה - להתעורר גם אם נדמה לי שאין בעבור מה.
"ואיך לא, לזיין, לפחות לזיין, להצליח להתרגש ולרגש מישהי שלא תרחם עלי, שתסתכל עלי כמו אל גבר ולא כמו מישהו חסר אונים שכל גופו תפור. לזיין בלי פחד או תנועות עדינות, בלי התייפייפות ששמורה למוגבלים, לזיין בצעקות, ובשום פנים ואופן לא לוותר על הזכות להתלונן, כי אני על כיסא גלגלים לעזאזל, הגיע הזמן שגם איהנה מזה. אני רוצה לאהוב ולסלוח, בעיקר לעצמי. לקבל את מה שאני לא, ולזכור בדיוק מי אני. ולחיות כי אני יכול, כי אני רוצה, כי אני בוחר".
אין אהבה בלי אהבה עצמית
המפגש הזה עם עדי חידד אצלי בעיקר את ההבנה שיש המון סוגים של אהבה, ושאהבה אמיתית לא באמת יכולה להתקיים אם לא אוהבים את העצמי שלנו, שהבחירה הראשונה, הבסיסית בנו, בחיים שלנו, היא זו שתגדיר עבורנו את העתיד.
להיות נכה, מסתבר, זו לא ממש חכמה, להפוך להיות איש על כיסא גלגלים זה כבר אתגר, ולפעמים זו אפילו מתנה. 'אירועים'משני חיים' קוראים לזה, הארה.
לפני כמה ימים פגשתי איש צעיר שיושב בכיסא של גלגלים, שבחר להזכיר לי את הדברים הכי קטנים שקיימים בחיים, ואני, בשישים דקות של הקשבה, התמלאתי ואולי הפכתי בזכותו לאדם קצת יותר סלחן, סבלני ונעים.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"
לפנייה לכתב/ת 
