שתף קטע נבחר

סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אנציקלופדיה של הרעיונות": מגדלור אינטלקטואלי
    הספר עב-הכרס "אנציקלופדיה של הרעיונות" לא מעוניין להאביס אותנו בידע נוסף ואדיר ממדים נוסח האינטרנט, אלא יוצא מנקודת הנחה אמיצה שיש הבדל בין "לדעת" ל"להבין"

    אנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית שהידע מתנפל עלינו מכל עבר, שהכל תמיד זמין ונגיש וברוב המקרים אף כאוטי. רוב המערכות ההיררכיות של ידע ואמנות התמוססו לגמרי. הגבוה הפך לנמוך וההיפך, הבידור מבוקר ונתפס כאמנות, ורוב הציבור כעיזים עיוורות משוטט במרחב הסמי-קיברנטי של המציאות, ולעתים מנסה להרכיב לעצמו אישיות אינטלקטואלית מונוליתית, שבהרבה מקרים עובדת יותר על יכולת הזיכרון מאשר על יכולת ההפנמה (והראייה לכך היא הפצעתן מעת לעת של תכניות טלוויזיה המקדשות את הטריוויה: יותר חשוב שתדע את שמו של ראש הממשלה הראשון, מאשר שתבין באמת האם הוא היה חשוב ואיך הוא היה חשוב אם בכלל).

     

    "אנציקלופדיה של הרעיונות". העידן שאחרי בריטניקה  (עטיפת הספר )
    "אנציקלופדיה של הרעיונות". העידן שאחרי בריטניקה

     

    בתקופה ויקיפדית כזו של מוח-כוורת, להוציא ספר כמו "אנציקלופדיה של רעיונות" נשמע לכאורה כאקט נוסטלגי במקרה הטוב, וכהליכה כנגד כל הרוחות והכוחות הפועלים בזירת התרבות, וזאת לנוכח מותן של אנציקלופדיות כמו בריטניקה, שלאחרונה נודע כי סגרה את מכבשי הדפוס ושלחה את כל מי שעוד ביקש לקרוא בה לגלוש בויקיפדיה. אפשר אפילו לומר שמדובר במעשה הרואי וחתרני. אבל מכאן בדיוק נובעת החשיבות של האקט הזה. את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור (וכנראה שזה גם לא רעיון כל כך טוב), אבל כן אפשר, בעיקר בדיוק אלו המחפשים אחר ישות היררכית (ומספרם לצערנו הולך ופוחת), להקים אי אילו מגדלורים, כאלו שמדי פעם יאירו את מרחב ההבלים החשוך והאין סופי.

     

    לזכותם של המחברים ייאמר כי הם מודעים בדיוק למשמעות של האקט הזה דווקא בתקופה הזו (הם החלו את הפרויקט בסוף הניינטיז). המודעות הזו מקבלת יתר תוקף באופן בו הם בחרו לכתוב 1,326 עמודים (כולל מפתח שמות) של ערכים תרבותיים. הם מראש לא בחרו באג'נדה חובקת וכוללת, כי אג'נדה כזאת היא חרב פיפיות. אי אפשר היום להקיף את כל התרבות, צריך איזו נקודת התייחסות, איזו פעולת מיפוי, או שמא יותר נכון לקרוא לזה "נקיטת עמדה". הם נקטו עמדה; אלו הם המושגים החיוניים לדעתנו כיום לאדם הסקרן, וכך אנו רואים את העולם התרבותי. אבל זו לא רק הבחירה המושכלת במושגים כמו "האדם החד ממדי", "אוונגרד" או "די ג'יי", כי למעשה על הכל אפשר (וצריך) להתווכח, אלא זה בעיקר אופן כתיבת המושגים.

     

    כתיבה לא מתחנפת

    לא מעט קוראים יתקשו לקרוא אי אלו מושגים, לכן מי שמצפה לאיזה מדריך אינסטנט איך להיחשב אינטליגנטי, עדיף שיצפה בערוץ 8 או שיקרא את עיתוני סוף השבוע. הכתיבה של הערכים בספר היא כתיבה לא מתחנפת בעליל, היא דורשת קשב וריכוז. לעתים היא אקדמית מדי, אבל זה בעצם הכרחי, זה חלק מהאקט עצמו. אני מניח שדוד גורביץ' ודן ערב (היוצרים) יכלו לכתוב בשפה נגישה יותר, פופולרית, ויקיפדית, אבל בכך היו חוטאים לעצם האג'נדה המכוננת של הפרויקט: החנופה הזו, הטשטוש הזה, ההנמכה הזו - הכל כבר קיים בתוך סאון התרבות, הכל כבר רוטט בחשכה, והם מבקשים (ובהחלט מצליחים) אם במודע או שלא במודע, להיות סוג של מגדלור אינטלקטואלי.

     

    אבל זה לא רק אופן הכתיבה עצמה של הערכים, אלא גם מה שעומד בבסיסם. הצורך לדעת הוא כיום צורך בסיסי של האדם במאה ה-21, בלי משים אנחנו מפמפמים ידע לתוך תאי הזיכרון שלנו כמו רובוטים פסיכוטיים, כי כאמור הכל נגיש ובכל רגע, אבל "אנציקלופדיה של הרעיונות" לחלוטין לא באה להאביס אותנו בידע נוסף. בשביל זה כאמור יש אינטרנט וכיו"ב. היא יוצאת מתוך נקודת הנחה מאוד אמיצה שיש הבדל בין "לדעת" ל"להבין". "לדעת" זו לא חוכמה גדולה, בשביל זה יש מילונים, בשביל זה יש גוגל, אבל כדי "להבין" צריך קצת יותר להתאמץ, צריך להפעיל שרירים מסוימים במוח שאולי כבר התנוונו.

     

    דוגמה מצוינת לכך למשל היא הערך "דאדא, דאדאיזם"; הוא מציג את המהות של המושג והיסטוריה תקצירית של התנועה ושל האישים הבולטים בה, אבל בניגוד לכל מקור ידע זמין אחר כיום, הכותבים גם מנסים להעלות שאלות על תפקיד הניאו-דאדא כתופעה מרכזית כיום, ומקדישים גם מעט מקום לניתוח של השפעת התנועה (סביר להניח שיכלו לכתוב עוד עשרות עמודים על כך, ולפעמים אכן יש תחושה שהיד/ המקלדת דגדגה להם להמשיך בכיוון הזה, אבל היו צריכים להישמע לאיזו משמעת פנימית, בכל זאת, זו עדיין אנציקלופדיה).

     

    אבל הם בעיקר מתעקשים, גם במושג הדאדא וגם ברוב המושגים האחרים,

    להצביע על ההקשרים התרבותיים, ההיסטוריים, לנסות להבין את הדאדא לאו דווקא דרך התנועה עצמה - כדי לדקלם שני משפטים כמו תוכי בפעם הבאה שמנחה חידון טריוויה ישאל אותם מה זה דאדא - אלא דרך מה שקדם לה ומה שקרה אחריה ובאילו קונטקסטים היא פעלה. שוב, המקום כמעט תמיד צר מלהכיל, אבל על זה בדיוק עומד ההבדל בין "לדעת" ו"להבין". מי שרוצה לדעת שימשיך לעשות את מה שעשה עד עתה.

     

    "אנציקלופדיה של רעיונות" הוא לא ספר שיושבים לקרוא מההתחלה עד הסוף, אלא ספר לטווח ארוך. במובן מסוים היא כמו המגבת של ארתור דנט ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אבל מעבר למובן הנונסנסי והמטאפורי היא הרבה מעבר לכך. אם באמת בעתיד הנראה לעין תוקם על כוכב לכת אחר מושבה אנושית ראשונה, היא מן הסתם תיקח בתא המטען את התנ"ך ואת הברית החדשה, ואולי גם את יוליסס ו"מלחמה ושלום" וכל כתבי שייקספיר ודומים לאלו, אבל ממש מומלץ לה שתיקח גם את האנציקלופדיה הזו. למעשה, היא הרבה יותר מתאימה שם מאשר בשולחנות המבצעים הרהבתניים והדיקטטוריים של סטימצקי וצומת ספרים (עם איזו מוכרנית שתדביק על זה פתק צהוב עם המילה "מאמם" או "אהבתי").

     

    "אנציקלופדיה של הרעיונות", מאת דויד גורביץ' ודן ערב, הוצאת בבל, 1326 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""אנציקלופדיה של הרעיונות": מגדלור אינטלקטואלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי דגון
    דוד גורביץ'. אי אפשר להזיז את הזמן לאחור
    צילום: גדי דגון
    צילום: גדי דגון
    דן ערב. יותר חשוב שנבין
    צילום: גדי דגון
    7 לילות
    מומלצים