שתי אמהות, שלושה חללים: 30 שנה של כאב

30 שנה עברו מאותו רגע שבו התבשרו אסתר לב ונורית גיא על אובדנן. כמעט חצי מחייהן כבר עברו ללא בניהן ארז, שחר וצבי. אך בזיכרון של שתיהן, כמו בזיכרונן של 1,216 המשפחות שאיבדו את יקיריהן בלבנון בשנים 2000-1982, גם בפרספקטיבה ארוכת שנים הכול עדיין חי. 

נורית ואסתר איבדו את בניהן בימים הראשונים של מלחמת לבנון, בהפרש של 48 שעות ובמרחק של 40 ק"מ בין המקרים. שתיהן ממושב ניר בנים שבאזור באר טוביה, שתיהן גרות באותו רחוב, ושתיהן - כל אחת בדרכה המיוחדת - החליטו שהחיים חייבים להימשך. "אני לא יודעת למה, אבל אני כבר לא בוכה בכלל", אמרה אסתר. ונורית סיפרה: "אני לא זוכרת שבכיתי, מה הדמעות יועילו?".

צבי וולף (מימין) ושחר גיא. נהרגו בתחילת המלחמה(צילום: רועי עידן)

מאז אותם ימים שוכבים בבית הקברות של המושב זה בצד זה שלושה נופלים. ארז לב, יליד 1960, בנה של אסתר. שחר גיא, יליד 1961,

 בנה של נורית, וצבי וולף, או כפי שכינו אותו במושב "צבי של נורית", עולה חדש מהוליווד שבפלורידה, יליד 1957 - שאומץ על ידי משפחת גיא.

"ב-1979, כששחר היה בן 17, חיפשתי מתנדב שיבוא לעזור לי במשק. זה היה צבי. הוא עבד וגר איתנו ממש כבן בית. יום אחד מצאתי על הרצפה צו גיוס שלו. אמרתי לו שאף אחד לא יכעס עליו אם יחליט לא ללכת לצבא, אבל זה אומר שהוא יצטרך לחזור לארה"ב. מצד שני, אמרתי, שאם הוא יחליט להתגייס, אז ביתי הוא ביתו".  

יום ראשון, יום שני, יום שלישי: נהרגו בזה אחר זה

ביום הראשון של המלחמה פרץ ארז לב, שהיה סגן מפקד פלוגה בצנחנים, עם הגדוד ללבנון מהצד המערבי, כשהוא וחייליו רכובים על נגמ"שים. הפלוגה של לב סופחה לגדוד שריון ומשימתה הייתה לתפוס את המעברים לגשר קסמייה כדי למנוע בריחת מחבלים צפונה. כ-200  מטר לפני הגשר הראשי נתקלו החיילים במארב מחבלים, וארז נפגע משני כדורים: אחד ביד ושני בלב. "לא ידענו שארז נהרג כי לקח זמן עד שחילצו את הגופות", סיפרה אסתר, "אף שארז היה כבר הרוג, לא רצו לסכן כוח נוסף שיגיע כדי לחלץ, בגלל שלא היו פצועים נוספים. אז הוא נשאר בנגמ"ש של הרופא, ורק למחרת כשנהרגו חיילים נוספים פינו את כולם לבית החולים רמב"ם".

ארז לב נהרג ביום ראשון בצהריים, בן 22 במותו. שחר גיא נהרג ביום שני, בן 21 במותו. ביום שלישי נהרג צבי וולף, בן 25 במותו.

ארז לב. נפגע משני כדורים(צילום: רועי עידן)

ביום הראשון למלחמה עלה צבי, ששירת כתותחן, עם כוח שריון מכיוון חניתה צפונה. בדרך, לאחר כמה פעמים שאיבדו את כיוון הנסיעה, בכביש צר סמוך לעיר צור, עצר הטנק של צבי ופרס זחל והצוות נכנס להתחבא באחד הבתים. מחבלים גילו אותם, וירו בהם. צבי וחבריו נחשבו נעדרים במשך 24 שעות.  

בשורות איוב

כיוון שגופתו של ארז נותרה בשטח כיממה, הבשורה על מותו של שחר הגיעה ראשונה. לדברי נורית, "הייתה לי מן כוננות כזו שיש לאימא בישראל. ביום שלישי בבוקר, שכנה עצרה אותי כשהייתי בדרך לעבודה. היא זו שסיפרה לי ששחר נהרג. היא רצתה להשאיר אותי בבית, כדי שיהיה בו מישהו כשהקצינים יגיעו. חזרתי פנימה, ועל השולחן היו עוד כמה עוגות שאפיתי ורציתי לשלוח לבנים. אמרתי לשכנה - בואי נסדר את הבית לפני שכולם יגיעו. ואז הגיע קצין העיר".

מנוחת עולמים. קבריהם של וולף, לב וגיא(צילום: רועי עידן)

הבשורות הרעות לא הותירו אותה בביתה. לדברי נורית, "באמצע אותו הלילה עוד נסעתי במושב לרשום כמה אפרסקים אנחנו אמורים לשלוח, וראיתי שבבית של משפחת לב יש אור. נכנסתי לראות מה קורה וסיפרו לי שארז נהרג".

ביום שלישי, שמונה ביוני, בשעה 23:45 דפקו בדלת משפחת לב. אסתר נזכרת: "כשארז עזב את הבית במוצאי שבת לא הייתי מוכנה להיפרד ממנו. הוא נתן לי את החיוך שלו, ואני - אפילו נשיקה לא נתתי לו. הרגשתי שאם אפרד ממנו, זה יהיה לתמיד".  

לדבריה, בני המשפחה הכינו באותו יום חבילה נוספת לשלוח לארז, "אבל בלילה הגיעו הקצינים והחבילה נשארה בבית. הייתי היחידה שערה. צעקתי - 'אני לא רוצה לפתוח לכם, אני יודעת מה אתם הולכים להגיד'. בהלוויה לבשתי שמלה יפה כדי שארז יאהב אותי. זה מה שהיה לי חשוב".

הלוויה רודפת הלוויה

אסתר סיפרה: "בהלוויה של צבי עדיין ישבנו שבעה על ארז. לבית הקברות הגיע אותו רב שהיה בהלוויה שלנו. החלטנו שאנחנו הולכים בכל זאת להלוויה, והרב הצבאי זיהה אותנו. הוא ממש כעס ופגע בנו על שעזבנו את השבעה שלנו.

"בפרספקטיבה של 30 שנה אני יכולה להגיד שאני מרגישה כאילו זה היה אתמול. לי היה ברור שאמשיך לחיות. בחרנו בחיים ודגלנו בהנצחה בחיים. ארז איתנו בכל שנייה. בשנה הראשונה אף אחד לא העז לשבת על הכיסא שלו. היום כל הנכדים יודעים שכשהם משחקים בחדר המשחקים שלהם - זה החדר של ארז".

שתי האמהות מעדיפות לסלק את תחושת הכעס. אסתר הבהירה: "אני לא כועסת על אף אחד. בניגוד לאנשים אחרים, אני חושבת שהמלחמה הזאת הייתה בלתי נמנעת, זה הגורל שלנו". ונורית סיפרה: "כעס זה סוג של אנרגיה שאני משתדלת לא להשתמש בה. זה שכל מלחמה מיותרת - כולם יודעים". על תחושתה היום סיפרה: "קשה לקרוא לתחושה שלי געגוע. יש מילה שמתארת את זה בצורה הכי טובה, והיא חלל. נוצר חלל גדול שמורגש בכל פעם שאני נזכרת בבן שלי".