נוּמי ראפאס: "אני לא סיגורני וויבר, גם לא ריפלי"
אחרי שגילמה את ליסבת' סלאנדר בטרילוגיית הסרטים השבדית, לוהקה נוּמי ראפאס לתפקיד הראשי ב"פרומתיאוס" - שנעשה בהשראת "הנוסע השמיני". בראיון היא מבהירה כי הדמות שלה שונה מקפטן ריפלי ומספרת על הסיוטים במהלך הסרט
עוד על "פרומתיאוס" ב-ynet:
- שרליז ת'רון: "מאז גיל 8 רציתי לאמץ ילד"
- "פרומתיאוס": הנוסע השמיני חוזר בפעם החמישית
- "הנוסע השמיני": מתגעגעים לסגן ריפלי
- אז מה הסיפור של הסרט "פרומתיאוס"?
- אז איך בעצם הגענו לכדור הארץ?
ראפאס מגלמת בסרט - שייצא ביום חמישי הקרוב בישראל - את דוקטור אליזבת שואו, היוצאת לחלל ביחד עם בן זוגה החוקר (לוגן מרשל-גרין), האנדרואיד דיוויד (מייקל פאסבנדר), ואשת תאגידים קשוחה (שרליז ת'רון) ועוד כמה אנשי צוות, על מנת להתחקות אחר מוצא האדם. "ראיתי את הסרט הגמור לפני שישה שבועות בניו יורק ואני חושבת שהסרט עצמו מעיף את הראש. זה לא נראה כמו שום דבר אחר שאני ראיתי עד היום.
"לרידלי יש את היכולת ליצור סרטים גדולים, ועדיין לשים לב לפרטים הקטנים ולהביא את החיים לתוך הסרט. יש שם דמויות אמיתיות עם תשוקות וחלומות וכאב. זה מרגיש שהוא רוצה שזה יהיה אמיתי. כשראיתי את 'בלייד ראנר', זה היה סרט מדע בדיוני, ועם כל זה הוא הרגיש מאוד אמיתי. כשהאריסון פורד אוכל את האטריות הסיניות ממש הרגשתי שאני יכולה להריח את האוכל שלו. וזה מה שרידלי רוצה, שזה לא יהיה מושלם, אלא שבור ואמיתי, ואני ממש מזדהה עם הגישה הזאת שלו".
ברור לך שכולם ישוו אותך לסיגורני וויבר קפטן ריפלי?
"סיגורני תמיד היתה אחת מגיבורות ילדותי. אני זוכרת שראיתי את 'הנוסע השמיני' בפעם הראשונה בגיל 13, והיא הדהימה אותי. לא היתה דמות נשית בקולנוע כמוה עד אותו היום. היא היתה כזו דמות קשוחה ומרתקת, ועם זאת סקסית, בלי לעשות יותר מדי פוזות. אישה שמנסה לשרוד בלי שום יוהרה, והיא פשוט היתה הכי מגניבה שיכולה להיות. רידלי היה מאוד ברור ש'פרומתיאוס' זה לא פריקוול של 'הנוסע השמיני', ושאני לא עושה את סיגורני או את ריפלי או אפילו את אמא של ריפלי. אליזבת שואו היא דמות עצמאית בסיפור עצמאי שיש לו דברים שקשורים למקור, אבל לא יותר מזה".
ראפאס השבדית מתנשאת לגובה של 1.63 מטרים בסך הכל, אולם כמה שהיא קטנה, ככה היא קשוחה. אפילו קשוחה מאוד. היא עבדה עם מאמן כושר יום יום במשך ארבעה חודשים כדי לעמוד בדישות הפיזיות של התפקיד, וכשהיא לוחצת יד, יש לה לחיצה מאוד חזקה - כזאת שאומרת: "אני כאן".
דרקונים וחייזרים
התפקיד ב'פרומתיאוס' לא היה התפקיד היחיד בו נדרשה ראפאס להיכנס לכושר. ב-2009, כשגילמה את ליסבת' סלאנדר בגרסה השבדית של "הנערה עם קעקוע דרקון" (המבוסס על סדרת המילניום של סטיג לארסון), נאלצה להשיל קילוגרמים רבים ממשקל גופה, ולהפוך את מה שנשאר לשרירים נטו.
"המטרה שלי ב'פרומתיאוס' היתה לשנות את הגוף, כך שאהיה כמו חתול", נזכרת ראפאס. "חתול תמיד מוכן למה שמגיע תמיד נופל על הרגליים. רציתי שהגוף שלי יתחזק, אבל לא יהפוך לשרירי מאוד,
כמו שהייתי ב'הנערה עם קעקוע דרקון'. אמרתי לעצמי שאליזבת' בטח הכינה את עצמה למסע הזה כי צריך היה לשמור על הגוף בחלל, אז כל הזמן רצתי. כשצילמנו באיסלנד, לא היה שם חדר כושר, אז קמתי מוקדם מאוד בבוקר, ויצאתי לריצה מסביב למלון. כולם ראו אותי רצה במעגלים, וחשבו שהשתגעתי".
הריצות השכם בבוקר היו רק חלק מההתמסרות לתפקיד של אליזבת. השחקנית מעידה על עצמה שבאמת הצילומים הדמות הופכת להיות החיים שלה, ואין כל כך מקום לדברים אחרים. היא גם לא מרגישה כאב פיזי או כל כאב אחר בזמן הצילומים, מכיוון שהיא כל כך שקועה בדמות.
"אני טובה בלהתעלם מכאב פיזי כשצריך, אבל במקרה הזה היה פה מעבר לעניין הגופני", היא מסבירה. "בזמן הצילומים התחלתי לחלום חלומות הזויים כאלה. באחד מהם חלמתי שהתעוררתי, והתחלתי לגעת לעצמי בבטן. הרגשתי שמשהו זז שם בפנים, ובחלום התקשרתי לרידלי בהיסטריה. ואז התעוררתי והבנתי שזה היה חלום. ממש רעדתי ונטפתי זיעה והרגשתי שאני מאבדת את זה, שאני משתגעת.
"מצד שני אני אוהבת להרגיש מעורבת עם הדמות, ואני יודעת שכל דבר שהיא עוברת יזרום לי בוורידים ובגוף. ולא משנה לי כמה זה קשה, מתיש או קיצוני. באופן די מוזר, אני נהנית מזה. רידלי מאוד עזר לי פה. הוא נתן לי תמיד את הרגשת הביטחון. הרגשתי שהוא חי ונושם את הדמות איתי ביחד, בכל שניה. אף פעם לא הרגשתי לבד במערכה. לא היינו צריכים לדבר ביננו. מבט אחד והבנו אחד את השני מצוין".
כמו צועניה
ראפאס בת ה 32, היא בתם של השחקנית נינה נורן וזמר הפלמנקו הספרדי רוגליו דוראן. הוריה התגרשו, ובגיל חמש היא עברה לגור עם אמה באיסלנד. כשהיתה בת 8 ליהקו אותה לתפקיד קטן בסרט מקומי, מה שהצית את אהבתה לקולנוע. עם הזמן הפכה ראפאס לשחקנית טלוויזיה ותיאטרון מצליחה.
הפריצה שלה לתודעה הבינלאומית הגיע יחד עם התפקיד של ליסבת' ב"נערה עם קעקוע דרקון" - דמות אלי חזרה בשני ההמשכונים של הטרילוגיה. ב-2011 קיבלה ראפאס את תפקידה הראשון בשפה האנגלית, כצועניה צרפתיה בסרטו של גיא ריצ'י "שרלוק הולמס: משחק הצללים".
זהו התפקיד הראשי הראשון שאת עושה בשפה האנגלית. איך היתה החוויה?
"לא דיברתי אנגלית בכלל עד לפני שלוש שנים. לא הייתי סטודנטית טובה אף פעם, ובשבדיה הכל עם תרגום, כך שלא הרגשתי ממש צורך ללמוד את השפה. ואז הגיעה מסיבת העיתונאים הראשונה ל'נערה עם קעקוע דרקון', ונכנסתי לפאניקה. זה היה נורא. לא יכולתי לתקשר עם אנשים או להביע את עצמי. אז החלטתי שאני לא רוצה לחיות ככה ושאני רוצה להיות מסוגלת להסביר את עצמי ואת העבודה שלי.
"כשהתחלתי עם 'שרלוק הולמס' הייתי ממש מבוהלת. זה היה הסרט הראשון שלי באנגלית, ולא הייתי בטוחה שאוכל להשתלב כמו שצריך. ידעתי שרוברט דאוני ג'וניור אוהב לעשות הרבה אימפרוביזציות ולהשתעשע עם התסריט, ולא רציתי להיות זאת שעוצרת את האלתורים. אבל אחרי כמה שבועות שכחתי שזאת לא השפה שלי".
אפשר להגיד שהחיים שלך השתנו מאוד בגלל העבודה.
"בשבילי העבודה היא הכל. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. יש בה את החופש להיות מה ומי שאתה רוצה. אתה יכול להפוך לכל דבר. שום דבר לא מכוער. אני לא קוראת שום דבר על עצמי, ולא אכפת לי מה אנשים אומרים עליי. אני בת מזל כי אני יכולה לעבוד עם אנשים שאני מאוד מעריכה ומכבדת, הנה רק עכשיו סיימתי לצלם את "תשוקה" בבימויו של בראין דה פאלמה שאני מאוד אוהבת. לפעמים כשאני קולטת שאני עובדת עם האנשים המדהימים האלה, אני ממש נעשית מוכת כוכבים. אבל מהר מאוד אני מתעשתת, ומזכירה לעצמי שאני שם מסיבה, ושזה לא יתן שום דבר לאף אחד אם אני אתעלף".
ויש גם שינויים בחיים הפרטיים, לא?
"אני לא יודעת אם אפשר לשייך את זה לעבודה באופן ישיר, אבל כן, אחרי תשע שנות זוגיות עם בעלי (אולה ראפאס, שחקן שבדי, ש.ג.) שהוא גם אבי בני, התגרשנו. חוץ מזה, אני מרגישה כמו צוענייה, כי אני חיה על מזוודות. לא ממש ברור לי איפה הבית. הייתי בברלין, עכשיו אני בפילדלפיה, אבל החלטתי להשתקע בלונדון ואני כרגע מחפשת פה בית לי ולבן שלי".
אמרת שאת לא אוהבת שאומרים לך מה לעשות, איך זה מסתדר עם זה שמביימים אותך?
"אני צריכה שייתנו לי יותר חופש, ואני חושבת שמי שעובד אותי יודע את זה. לעשות סרט זה שיתוף פעולה. אני מנסה לתת חיים ורוח לדמות, והבמאי בעצם מנווט אותך.
עד היום לא עבדתי עם במאי שניסה לכפות עלי איזו דעה או דרך משחק. רידלי אמר לי בהתחלה מיד שהוא רוצה שפשוט אהיה אני, ושאני לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. גם לא לו.
"זה החופש שאני צריכה כדי להביא למסך דמות יותר בשלה ויותר טובה. ואז גם הרעיונות שלי בנוגע לדמות מתחילים לזרום, ויש לי הרבה. היו לי עשרות שיחות עם גיא ריצ'י כשעבדנו על 'שרלוק הולמס'. הייתי משתפת אותו ברעיון שלי, הוא היה מקשיב בסבלנות ואז אומר: 'נומי, זה חרא של רעיון'. מסתבר, שרב הרעיונות שלי גרועים, וזה בסדר. חוץ מזה, אין לי פחד מקונפליקטים, הם רק יכולים לתרום".
