קבלו את הדור הבא של הרוק הישראלי. אולי

יש קו מקשר, ברור ומיידי, בין האלבום החדש של כל החתיכים אצלי לבין האחרון של נערות ריינס שיצא לפני מספר חודשים. ואני לא מדבר רק על מינון החתיכים בהרכב. בשני המקרים, מדובר באלבום שני. שמגיע אחרי אלבום בכורה מדובר - בקנה המידה הצנוע של הרוק הישראלי, כמובן.

עוד תווי שי ב-ynet:

• 60 להולדת עוזי חיטמן: המוזיקה הפסיקה באמצע
• המכשפות החדשות: לא מבזות את המקור
• נינט טייב טובה, אבל דודו טסה יותר
  

בשני המקרים עסקינן בהרכב שכבר צבר קילומטרז' נכבד על הבמות - ובצוק העיתים, נאלץ להיתפס כ"אינדי" (לפחות בכל הנוגע להופעות באירועים כמו אינדינגב), למרות שהוא מייצר רוקנרול נגיש ושווה לכל נפש. שני ההרכבים טובים, טובים מאד אפילו, ונסמכים על סולן ויוצר כריזמטי. רועי פרייליך במקרה הריינסי, איה פייגלין בגזרת החתיכים. שניהם הוציאו אלבום שני, שנשמע כמו המשך ישיר לראשון, ועל כן הוא באופן כמעט אוטומטי מאכזב מעט, כי "כבר שמענו".

במקרה של נערות ריינס, עושה רושם - והלוואי שאתבדה - שהאלבום השני לא הצליח להרחיב משמעותית את מעגל התומכים של הלהקה. אבל עצם ההוצאה שלו - שמשדרת המשכיות - היא עיקר העניין. אם פרייליך וחבריו יצליחו לשרוד, להעמיק את החדירה לשטח דרך הבמות ולהגיע לאלבום שלישי, הם יצליחו להיות יותר מהערת אגב.

ואותה הערה נכונה גם ביחס לכל החתיכים אצלי. האלבום השני שלהם כולל כמה רגעים יפים בהחלט, כמו "כל הסיבות" שהצליח לחדור אפילו לגלגלצ, או "את ילדה קטנה ומכוערת" הבועט. אבל גם רגעים מביכים, דוגמת "אוי אלוהים ישמור", שבהחלט מצדיק את שמו. החתיכים, עם כל הכבוד לחתיכים, נופלים וקמים על איה פייגלין. הנטייה שלה להיחשף עד כלות בטקסטים היא סוד קסמה, אבל גם מהווה סכנה ברורה ומיידית לגלישה לילדותיות.

ובאלבום הזה נדרשה עבודת עריכה מאסיבית בהרבה. כהרכב, החתיכים עדיין נשמעים מלאי חדווה - דבר לא ברור מאליו ברוק הישראלי - ומהודקים מאד מבחינת הנגינה. ברור לי, עוד בלי לראות, שעל הבמה השירים האלה יישמעו הרבה אבל הרבה יותר טוב. ושוב, חשיבותו של האלבום הזה היא בעצם יציאתו. האלבום השלישי, אם נזכה לו, יהיה כבר טוב משמעותית.

ועכשיו, בואו נרחיב מעט את הספקטרום. הדיבור הנוכחי מסביב הוא ש"הרוק חוזר". עדיין לא ברור אם זו רק משאלת נפש, מסקנה שנגזרת מהמשבר שמתחולל בקרב המוזיקה המזרחית או משהו שנסמך על עובדות בשטח. בכל מקרה, מפתה להשוות את המצב הנוכחי למה שקרה לפני 20 שנה בדיוק. להלן, דור הרוקסן. סביב מועדון אחד בתל אביב התפתחה סצינה שלמה, שכללה הרכבים כמו איפה הילד, מופע הארנבות של ד"ר קספר, תערובת אסקוט, רוקפור, כרמלה גרוס וגנר, זקני צפת ועוד ועוד.

הסצינה היתה מסונכרנת כמעט בזמן אמיתי עם פריחת הגראנג' במועדונים של סיאטל. היו לה פטרונים נערצים, בדמותם של פורטיס וסחרוף. והיו לה גיבורי תרבות כריזמטיים שסחפו אחריהם את השאר, כמו אביב גפן, חמי רודנר, מאור כהן וערן צור. והכי חשוב, אם תשאלו אותי - היתה לה תקשורת מגבה ותומכת. רגע לפני הפיצוץ של ערוץ 2. והרדיו האיזורי. והאינטרנט. בקצה הקשקש של העידן שנשלט בידי קומיסרים ספורים של תרבות, שנטו לחבב רוקרים צעירים וזועמים. הם לקחו את התופעה הזו, שמבחינה מספרית הייתה כמעט איזוטרית, ומינפו אותה לגל ש"כבש את המדינה". רק בכאילו, כמובן. לכן הוא גם "התנפץ" תוך שנים ספורות.

ומה היום? במקום הרוקסן יש את הבארבי. אכסנייה קבועה ומכובדת, שהיא עדיין מכה של הרוקרים (ולראייה, אמנים שבעים כמו יהודה פוליקר, חוזרים אליה כשהם

רוצים להתחשמל שוב). יש לא מעט פטרונים - בייחוד בוגרי הרוקסן. וגם הסינכרון עם מה שקורה מעבר לים עובד לא רע בכלל. אז מה חסר? בעיקר מנהיגים, שיסחפו אחריהם ז'אנר שלם. דמויות יוצאות דופן, בכישרון ובכריזמה, שיעירו את העסק.

נערות ריינס וכל החתיכים אצלי לא יכולים להיות המנוע הזה. הן להקות טובות ולגיטימיות שיכולות לעמוד, ובגאון - בשורה השנייה. אבל מי יתפוס את הראשונה? כאן נכנס לתמונה העניין התקשורתי. דווקא ריבוי הערוצים, האתרים, התדרים והמבקרים - שאמור לסייע להגברת החשיפה של מוזיקה חדשה - מנטרל כמעט מראש את הסיכוי לצמיחה של גיבורי תרבות חדשים, החמושים בדיסטורשן.

ההיצע כל כך גדול, והמיקוד כל כך קטן. גם הסיפור המרגש על אלמוני הצומח "דרך השטח", ומגיע לצמרת באמצעות עבודה סיזיפית וסבלנית, עומד להיכנס לקובץ הבא של האחים גרים. ובמילים אחרות: אם תרצו - וגם אם לא תרצו - זו רק אגדה. הפיתרון הכמעט יחיד יכול לצמוח כרגע מתכניות גילוי הכשרונות בערוץ 2. זה כואב, זה עצוב, זה לא הוגן וזה אמיתי לגמרי. הרוק הישראלי משווע למשיח חדש. והחמור הלבן שיוביל את המשיח הזה יכול להיות רק צביקה הדר. או שרית חדד.